משפט וספרות
משפט וספרות (באנגלית: Law and Literature) הוא תחום אקדמי צעיר יחסית, אך בעל שורשים עמוקים בתרבות ובהיסטוריה. תחום זה עוסק בעיון משולב בספרות ובמשפט, הנערך באמצעות מגוון שיטות ואופני התבוננות, שמטרתם להגיע לעבר תובנות ועמדות מורכבות יותר מאלה שניתן להגיע אליהן באמצעות חקר כל אחת משתי הדיסציפלינות בנפרד.
מאפיינים בסיסיים
את תחילת צמיחתו של העיסוק המודרני במשפט והספרות מסמן ספרו של ג'יימס בויד וייט "הדמיון המשפטי"[1], שראה אור בשנת 1973. הספר, שבין היתר עומד על הדמיון בין קריאת הספרות ופרשנותה לבין חלק מהפעילות הפרשנית הכרוכה בחקר המשפט, עורר גל של תגובות ופרסומים, והיווה מאיץ משמעותי להתפתחות תחום המשפט והספרות.
כעולה משמו, אפיונו הראשוני של תחום המשפט והספרות הוא בין-תחומיות. מחקר בין-תחומי הוא חלק ממגמה כללית הרווחת היום – שקיעת דיסציפלינות אוטונומיות, והכרה בהשקה הקיימת בין תחומים רבים של ידע אנושי ובתועלת שעשויה להפיק גישה התרה אחר שטחי השקה בין תחומי-דעת. לרוב, מתאפיין המחקר הבין-תחומי, בתחום המשפטי, בנכונות לברר שאלות המזוהות כמשפטיות באמצעות שימוש במושגים הלקוחים מדיסציפלינה שונה. לצורך כך, עושה החוקר הבין-תחומי, בדרך-כלל, שימוש בתאוריה מרכזית אחת הנוגעת לתחום האחר, ואותה הוא מבקש ליישם במשפט. כך, למשל, עיסוק במשפט וכלכלה משמעו יישום תאוריות כלכליות על שאלות משפטיות, מתוך מטרה להגיע לתשובות ברורות. בהתאם לכך, הקשר בין כלכלה למשפט זורם לרוב בכיוון אחד – מהתאוריה הכלכלית לעבר יישומה על המשפט. לעומת זאת, בתחום המשפט והספרות קשה להצביע על תאוריה מרכזית "ספרותית" אחת שהיא בת-יישום לגבי המשפט כולו, ואף לא על "כיוון זרימה" אחד. כמו כן, תורת המשפט והספרות אינה מציעה תשובות שיש להן השלכה מיידית על הנורמות המשפטיות, בדומה, למשל, לתורת המשפט והכלכלה. היא עשויה אמנם לתרום לשינוין או לשינויים בפרשנותן של הנורמות, אולם זאת, בדרך-כלל, כתוצאה של תהליכים העשויים להיות ממושכים. מטעמים אלה, קשה לקשור לתחום המשפט והספרות הגדרה חדת-גבולות, בעלת אופי מעשי ברור ומיידי. הקושי האמור אף גובר בשל הגיוון הרב הן בזיקות ובקשרים שבין המשפט לספרות, והן בשל גיוון המטרות שאותן מבקשים להשיג העוסקות והעוסקים בחקר הזיקות הללו.
כך, למשל, בעבור אחדים, הספרות מסייעת לחשיפת הפוליטיקה שביסודו של המשפט, ומטרתו העיקרית של השימוש בספרות היא פיתוחן של אלטרנטיביות שיביאו לשינויים במשפט, בהתאם לאידאולוגיה רצויה. בעבור אחרים משפט וספרות הוא כלי המאפשר להם להציג ולפתח משנה מוסרית-משפטית מסוימת. יש העומדים על ערכם של תורת הספרות או של מודלים ספרותיים לצורך גיבוש תפיסות של פרשנות המשפט. יש המדגישים את ערכו ה"חינוכי" של תחום המשפט והספרות, ככלי שיאפשר למשפטנים וללא-משפטנים להיטיב להבין את הקשרים ואת היחסים המורכבים בין המשפט לבין טבע האדם, ולסייע ביצירת אקלים של צמיחה מוסרית ושל ערכיות הומניסטית בשיח המשפטי.
סיווגי משפט וספרות
מקובל לסווג את העיסוק המחקרי במשפט וספרות לשני תחומי משנה. מחקר ה"משפט כספרות" מבקש להתאים את שיטות המחקר והטרמינולוגיה המשמשים בביקורת הספרות לצרכים הפנימיים של המשפט, כגון ניתוח טקסטים משפטיים או הערכה של הפואטיקה והרטוריקה המשפטית. דוגמה לכך היא תיאורו של רונלד דבורקין את מעשה השפיטה והפרשנות המשפטית כהשתתפות בכתיבת רומן שרשרת (Chain Novel). מודל כזה עשוי, לדעת דבורקין, לסייע בתפיסת השפיטה ומלאכת הפרשנות שהשופטת מופקדת עליה. כשם שפרשנות במסגרת כתיבת רומן שרשרת היא, בעבור כל כותב, מלאכה עדינה של מציאת איזון הולם בין גישות אמנותיות וספרותיות שונות, כך פרשנות משפטית היא מלאכה עדינה של מציאת איזונים בין גישות פוליטיות שונותRonald Dworkin, Law's Empire (Harvard[2]. מודל זה מיישם דבורקין גם בפרשנות חוקתית: שופט רשאי לתת ביטוי לעמדותיו האישיות בעת שהוא מפרש טקסט חוקתי, אך זאת רק בתנאי שהדעות הללו מתיישבות עם הדגם הקונסטרוקטורלי הכללי של החוקה, ועם הקווים הדומיננטיים של הפרשנות הקודמתRonald[3].
עוד מוקד עניין מרכזי בתחום המשפט בספרות הוא בחינת מכלול השפעותיו ותפקודיו של הנראטיב בתחום המשפט. את רוחב השתרעות הנראטיב בשדה המשפט ואת האופנים בהם משתרגים המשפט והנראטיב זה בזה ניתן להמחיש באמצעות "מפת נראטיב", המציגה שלוש סוגות של סיפורים משפטיים:
- סיפורים מכוננים (generative narrative), בהם משוקעים מיתוסים המספרים על כינון המשפט,
- סיפורים ממשיגים (conceptualizing narratives), המכוונים להנהיר את תבניות היסוד של פעולת המשפט ואופן תפקודו הכללי בחברה האנושית,
- סיפורים פונקציונליים (functional narratives), המשמשים לצורך קידום יכולתו של המשפט לבצע באורח תקין ורצוף מהלכים שוטפים ויומיומיים[4].
שיח המשפט וספרות עוסק בכל סוגי הסיפורים הללו, ובבחינת דרכי פעולתם בשדה המשפט.
עניינו של תחום המשפט בספרות הוא בחינת תרומתן של יצירות ספרות לצורך העמקת הבנתנו את המשפט ולשם פיתוחה של ביקורת המשפט. כידוע, מספר עצום של יצירות ספרות עוסק במשפט. לצד תיאורים אינספור של ההליך המשפטי ודמויות שרקען משפטי (שופטים, פרקליטים ומתדיינים) יש ביצירות הללו התייחסויות למהות המשפט, לכוחו ולחיוניותו, לתפקידיו החברתיים וגם לפגימות שהמשפט לוקה בהן. בחברות רבות התפתחותו ההדרגתית של המשפט לוותה בתגובות ספרותיות ששיקפו אותה ובה בעת עיצבו אותה וסימנו את השינויים שחלו בה. כך, באנגליה, התייחסו מחזותיו של ויליאם שקספיר באופנים שונים להתפתחויות חוקתיות ולסוגיות שעניינן זכויות אדם, המתח בין יחיד לכלל ודרכי העברת השלטון. מאוחר יותר, לצד הקשיים והבעיות שהמשפט המקובל נאלץ להתמודד עמם, יצירותיהם של דיקנס, טרולופ ואחרים תיארו את הקשיים הללו, ובין היתר את הסבל העובר על מי שנאלץ להתעמת עם מערכת משפטית אטומה, ואגב כך היוו מאיץ לרפורמות משפטיות. במקביל, יצירות ספרות רבות רלוונטיות למשפט גם אם אינן עוסקות בו באופן ישיר, וזאת בשל נגיעתן בתחומים שלמשפט יש עניין בהם, כמו צדק, שוויון, הקשר בין פרט לחברה וכדומה.
בשל רוחב היריעה המשותף לשני התחומים, נקודות המפגש בין יצירות ספרותיות למשפט הן רבות מאוד ומורכבות מאוד. מדובר ברצף עצום של נקודות השקה, המזמין את העיון המיוחד הנערך בתחום המשפט וספרות. קריאה ופרשנות של ספרות, האזנה לסיפורים והשמעת סיפורים, ובאמצעות אלה פיתוח היכולת להזדהות עם הזולת – כל אלה מהווים אמצעי להשגת הבנה עשירה יותר של טבע האדם, ומכאן – פיתוחה של ביקורת המשפט מתוך פרספקטיבה רחבה.
שני הסיווגים – משפט כספרות ומשפט בספרות - יוצאים מנקודת הנחה כי העיון המשותף משרת בראש ובראשונה את מטרות המשפט, באמצעות קידום הבנתנו בדבר תפקוד המשפט, או קידומן של רפורמות משפטיות שונות. גישה אלטרנטיבית לתחום מבוססת על תפיסת הקשר בין המשפט והספרות כנטול היררכיה, וכבעל איכות של זרימה מקבילה ומתמדת של שני ערוצים, המעשירים ומעמיקים באופן רצוף זה את זה וגם את המערכת התרבותית כולה. מונח המבטא היטב את מהות הצירוף הוא "ספרות לצד משפט" (literature alongside law)[5].
כעולה ממונח זה, לשיח המשפט והספרות עשויה להיות רלוונטיות גם בשדה הספרות. כך למשל, מערך של דימויים ותובנות מתחום המשפט ותורת המשפט משרת תפיסה פרשנית, שעל פיה כל טקסט ספרותי הוא מעין מערכת-משפט במהותה, דהיינו – מערכת נורמות שיש לה אופי כופה על נמעניה. כך, בחיבור המוקדש לתיאור התפיסה הזאת ובחינתה לאור יצירות ספרות שונות, מתאר חוקר הספרות היליס מילר כיצד הופכת הקוראת את הטקסט למעין מערכת משפט שאליה היא כפופה, ובעקבות פול דה מאן, הוא מתווה את אופייה השיפוטי בהכרח של כל פרקטיקת קריאה[6] . לסיכום, תפיסת המשפט לצד ספרות מתמקדת בהתבוננות במשמעות זרימתם המקבילה של שני הערוצים, ובכך היא רלוונטית לשני התחומים, אך בעיקר לשדה תרבותי-חברתי רחב יותר.
הצירוף ספרות לצד משפט מייצג פרדיגמה דו-שלבית. חלקה הראשון בוחן בביקורתיות את תפיסת המשפט כמערכת אוטונומית, הניתנת לתיאור ולשינוי מתוך נקודת ראותה האובייקטיבית כביכול של הפרשנות המשפטית. באמצעות העיון המשפט-ספרותי נחשפים כשלים וחסרים בתפקודו של המשפט וביכולתו לממש את המצופה ממנו בתוך החברה. חלקה השני של הפרדיגמה מבקש להיענות לאתגר באמצעות חתירה מתמדת אחר האיזון המורכב והדינמי שבין המשפט לבין הצרכים האנושיים והמגבלות האנושיות.
פרדיגמת הספרות לצד משפט מושכת אם כן לעבר מורכבות של דיון ביקורתי, ולעבר הימנעות מייחוס ערך אבסולוטי לשיפוט כלשהו. דיון כזה מציב את השיפוט האסתטי לצד השיפוט הפורמלי, ולא במקומו או כעליון עליו. צירוף מערכות הייצוג השונות יוצר את מורכבות התמונה התרבותית. שיח שבמרכזו התבוננות בצירופים האלה, באיזונים הדינמיים ביניהם ובשיווי המשקל המשתנה מעת לעת שהם יוצרים, מבקש להתחקות אחר ריבוד זה. פרדיגמת המשפט לצד ספרות, יחד עם עיסוקה במערכי ההשפעה והזרימה הבין-תחומיים, מחזקת את ההכרה באפיונים ובתפקודים החברתיים הספציפיים של כל אחד מהתחומים שבהם היא מעוניינת, ובאזורי ההשקה ביניהם. תחום קיומה הוא המתח שבין המשפט לבין הספרות, ובין הנורמה לאיתגורה המתמיד.
הלכה ואגדה כמשפט וספרות
אחת הדרכים המרתקות שבהן מתבטאת הזרימה ההדדית בין המשפט לספרות מיוצגת בצירוף הלכה ואגדה[7]. ההלכה היא היסוד הנורמטיבי, המקביל למשפט. זהו היסוד בעל הכוח המחייב, הבא להסדיר גם את היחסים שבין אדם לחברו, וגם את המצוות שבין אדם למקום. האגדה היא היסוד הנאראטיבי, המקביל לספרות. וכמו הספרות, היא מגוונת מאוד. יש בה פירושים למקרא, סיפורים על חכמים ותלמידיהם, משלים ומאמרי מוסר, דברי הגות ותוכחה, תפילות, סיפורי עם וגם בדיחות, גוזמאות, הרהורים בענייני מדע ועוד. באגדה אין כדי לחייב, אלא לכל היותר כדי להציע או להמליץ, וכל אדם יתייחס אליה כראות עיניו. שלא כמו ההלכה, שהיא בעלת אופי כללי ואובייקטיבי והיא נסמכת על הריאליה, האגדה, כמו הספרות, היא בעלת אופי אפיזודלי וסובייקטיבי, והיא קשורה לתחום האינטואיטיבי והאמוציונלי.
באמצעות האגדה מתחברת ההלכה למארג של הוויה אנושית המצוי תמיד ברקע הדברים. ההלכה ממקדת את הנדרשים אליה במקטעים מתוך המארג הזה. למעשה, מבטאת תופעת ההלכה ואגדה, כמו תופעת המשפט וספרות, את הצורך בכינון ערוץ זרימה בין שתי מערכות שיח. האגדה יוצרת קשר חי ודינמי בין המערכת הסגורה של ההלכה ובין המרחב הפתוח המקיף אותה. בכך היא מעניקה למערכת ההלכה ממד מתקן של פתיחות. בין היתר עושה זאת האגדה באמצעות שימוש בנרטיב. לעיתים קרובות נלווה אל הכלל ההלכתי סיפור הנקשר אליו, מסביר אותו, מבקר אותו או אפילו חותר תחתיו. הסיפור מייצג דינמיות ודמיון ואפשרות מתמדת לשיח ביקורתי ושינוי.
הצירוף הלכה-אגדה, על כל מה שהוא מייצג, בולט בעָצמתו גם היום, אלפי שנים לאחר שנתגבש. זהו אחד מגלגוליה המרתקים של הזרימה המתמדת של ערוצי המשפט והספרות, והוא עשוי לשמש מקור השראה חשוב המעמיד על האפשרויות המגוונות הטמונות בשילוב שבין משפט לספרות.
הקשר בין ההלכה והאגדה נידון עוד בספרות התורנית עצמה. בין בדיון על שילוב הלכה ואגדה ובאופן כללי על היחסים הראויים בין התחומים.
משפט וספרות בעידן דיגיטלי
העידן הדיגיטלי מציב אתגר מיוחד גם בפני המשפט וגם בפני הספרות, וכנגזר מכך המחקר הבינתחומי של משפט וספרות מוצא עצמו היום במצב של חיפוש דרך.
הטכנולוגיה הדיגיטלית משנה את אורחותינו, את האופן שבו אנו תופסים את המציאות, חווים אותה ומתארים אותה, ואת דרכי התקשורת עם הזולת. כליה המסורתיים של הספרות, ובהם פואטיקה מובנית ומוקפדת, הופכים בהדרגה למיותרים. הספרות אינה נעלמת, אך בהדרגה משנה פניה והופכת לתופעה שונה מזו שידענו בעבר. הסביבה הדיגיטלית, האינטראקטיבית, חותרת תחת מושגי הזמן, המרחב והמבנה ששירתו אותנו עד כה, וממירה אותן בתפיסות חליפיות, ההולמות את המציאות הטכנולוגית החדשה.
גם המשפט משתנה עם חדירת הדיגיטציה לתחומו. שתי מגמות מצטיירות בהקשר זה. האחת היא מגמת ה"דיגיטציה של המשפט", הניסיון "להוליך" מגוון רחב ככל הניתן של פעילות משפטית לעבר המחוזות הדיגיטליים, תוך הפיכת האמצעים הישנים, ה"אנלוגיים" באופיים, למיותרים. המגמה השנייה, "מישפוט הדיגיטלי", מכוונת להחיל על המציאות הדיגיטלית את התפיסות המשפטית הקיימות, ובאמצעותן להסדיר את הנזקק להסדר[8].
גם המשפט והספרות הם שחקנים מרכזיים בזירות בהן מעובדות השפעות ההתפתחויות הטכנולוגיות על חיינו, ובהן מתרקמות ההתאמות הנדרשות לצורך תפקוד חברתי ותרבותי מיטבי. פרדיגמת המשפט לצד ספרות עשויה לסייע במשימה מורכבת זו, בהעלותה לקדמת הבמה את הרעיון הפואטי. מודעות לאופן שבו מנגנונים פואטיים מתפקדים או כושלים מלתפקד עשויה לתרום תובנה משמעותית לצורך הבנת מהלכן של התמורות והאופן שבו יש להתמודד עמן. האם ניתן יהיה לשמור על ייחודיות המבעים המשפטיים בסביבה דיגיטלית? האם ישמור ההליך המשפטי על מעמדו המיוחד? האם ימשיכו המבנים הנרטיביים המוכרים לנו לתפקד בסביבה רוויית דימויים המתחלפים במהירות ותופסים חלק הולך וגדל מתשומת הלב והקשב שלנו? האם מילים יוחלפו בדימויים ויזואליים גם בשדה המשפט? אלה מקצת מהשאלות שמודעות פואטית עשויה לסייע בפתרונן. שיח המשפט לצד ספרות הוא לפיכך אחד המפתחות החשובים ליצירת משמעות בעידן הדיגיטלי.
לקריאה נוספת
- שולמית אלמוג, משפט וספרות, הוצאת נבו, 2000.
- שולמית אלמוג, משפט וספרות בעידן דיגיטלי הוצאת נבו, 2007.
- אסף טבקה "משפט וספרות: למהותה של סינרגיה" המשפט כרך יד, עמ' 581-614 (2010).
- Torres, Oscar Enrique (coord.), Derecho & Literarura. El derecho en la literatura, México, Editorial Libitum, 2017.
- מרתה ק. נוסבאום (תרגום: מיכאל שקודניקוב), צדק פואטי - הדמיון הספרותי והחיים הציבוריים, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה/ספרית מעריב, 2003.
- פרופסור דורון מנשה וחמוטל שמש "כשל הנרטיב" לאמור: הנטייה לבחור אף במשפט הפלילי את הנרטיב ההגמוני אך העשוי להיות שגוי ואחר כך עוות הראיות בכדי להתאימן לנרטיב https://papers.ssrn.com/sol3/papers.cfm?abstract_id=1137432, https://papers.ssrn.com/sol3/papers.cfm ?abstract_id=1137429
הערות שוליים
- ^ James Boyd White, The Legal Imagination, Little, Brown, Boston 1973
- ^ University Press, Cambridge, Mass., 1986), 228-239
- ^ Dworkin, “The Moral Reading of the Constitution”, The New York Review, 21.3.1996
- ^ שולמית אלמוג, משפט וספרות בעידן דיגיטלי (נבו, 2007), פרק שני
- ^ Shulamit Almog, “Literature Alongside Law as a Contemporary Paradigm,” Cultural Dynamics 13 (2001), 53
- ^ כך כותב מילר: ... ethical judgment and command is a necessary feature of human language. We cannot help making judgments of right and wrong, commanding others to act according to those judgments, condemning them for not doing so, responding ourselves to an ethical demand that will not be the less categorical and imperative for not coming from some transcendent extra-linguistic “law” J.H. Miller The Ethics of Reading (New York 1987)46 . מילר מתייחס לחיבורו של פול דה מן: (P. de Man Allegories of Reading (New Haven 1979.
- ^ לתיאור המורכבות התרבותית של הצירוף הלכה ואגדה, ראו: ציפורה כגן, הלכה ואגדה כצופן של ספרות (מוסד ביאליק, ירושלים תשמ"ח); לקשרים בין הלכה ואגדה לבין משפט וספרות, ראו: שולמית אלמוג, "משפט וספרות, הלכה ואגדה" מחקרי משפט יג(2) (תשנ"ו-תשנ"ז) 413.
- ^ ראו: שולמית אלמוג, משפט וספרות בעידן דיגיטלי (נבו, 2007), 72-84.
