משתמש:לכתחילה אריבער!/עבודת התפילה במשנת החסידות

עבודת התפילה במשנת חב"ד מתארת את אופניה וייחסה של תורת חסידות חב"ד בנושא התפילה.

חשיבותה ומעלתה

עבודת התפילה היא יסוד מרכזי בעולמה של החסידות. הדגש הוא על העבודה, וכפי מאמר חז"ל על הפסוק "ולעבדו בכל ללבכם" ש"איזה היא עבודה, עבודה שהיא בלב, הווי אומר זו תפילה". הגמרא אומרת ששמונה עשרה הברכות שבתפילת העמידה הן כנגד שמונה עשרה החוליות שבחוט השדרה. אדמו"ר הזקן מסביר, שכשם שחוט השדרה מעניק יציבות לכל הגוף, כך התפילה נותנת קיום לכל עבודת התורה והמצוות שבמשך היום.

התפילה היא בבחינת 'ניפוח הגחלת' של הניצוץ האלוקי, שעל ידו ניצוץ האש שבגחלת מתלהט ומתפשט בגחלת כולה. כל סדר התפילה – מ'ברוך שאמר' עד קריאת שמע, שבה מתבונן האדם בגדולת הבורא הוא שלב ה'ניפוח', והגילוי הוא בקריאת שמע,בבאמירת "ואהבת את ה' אלוקיך", שאז מתלהט הלב ברשפי אש האהבה לה'.

החסידות העמידה את התפילה במרכזה של עבודת ה'. תפילה כראוי היא התפילה באריכות, הדורשת שעות רבות – ההכנה לתפילה, התפילה עצמה, העבודה הרוחנית שאחרי התפילה. חסידים אמיתיים היו בבחינת "מתפלל כל היום", כי בשל חשיבות התפילה היו חושבים כל היום איך לעמוד בדרגה רוחנית נאותה כדי שהתפילה תהיה טובה.

בחסידות חב"ד

רבי שניאור זלמן מליאדי, בעל התניא ומייסד חסידות חב"ד, פרש את התפילה לא רק במאמרי חסידות אלא גם בספרו ההללכתי השולחן ערוך, בה מובא דבריו בנוגע לחשיבות התפילה:

חסידים הראשונים היו שוהין ט' שעות ביום (בתפילתם) ולא היו חוששין לביטול תורה, אף שתלמוד תורה כנגד כולם. מפני שהיו מקשרים דעתם לאדון הכל ברוך-הוא ביראה ואהבה עזה ודבקות אמתית עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות, ומצוות הדבקות האמיתית ביראה ואהבה, היא גדולה ממצוות תלמוד תורה וקודמת אליה

.

כלומר, תפילה באופן בו היא אמורה להיערך, כחיבור בדבקות אמת אל הבורא, היא הדבר הנעלה ביותר, אף יותר מלימוד התורה.

בעל התניא ראה את התפילות כהתבוננות באהבת הבורא וביראתו. שהרי התפילות תוקנו על-ידי האבות הקדושים, אברהם, יצחק ויעקב, שמידותיהם הקדושות הן אהבה, יראה ורחמים. ועל- ידי התפילה בהתבוננות נכונה ובכוונה, מעוררים את המידות הקדושות, את אהבת הבורא, את יראתו הרוממה ואת מידת הרחמים.

בתפיסה נעלית זו, מקבלת התפילה כולה ממד אחר, ממד של עילאיות. רבנו מסביר זאת במילים עילאיות:

הוא רק המשכת אלוקות, שהמשיך אלוקותו על-ידי אותה ברכה. כגון ברכת השנים - כשמתברכת השנה בכל טובה, אזי יש התגלות אלוקות בעולם. וכן קיבוץ גלויות - כשמקבץ אותנו מן הגלות אזי יהא ניכר גדלותו יתברך. וכשיש לאדם חולה ח"ו - בוודאי צריך לאותה המשכה כשיתפלל אזי יהיה המשכת אלוקות. אבל לא שיתפלל להנאת עצמו". זוהי אפוא תפילה חסידית, תפילה מתוך דבקות בלתי יוקדת. על תפילה שכזו הגיד כ"ק אדמו"ר הריי"צ זי"ע: "המתפלל לפי תורת החסידות, פועל עליית הארת הנשמה והנשמה שבגוף

— איגרת משנת תש"ז, הודפסה בספר המאמרים תש"ז עמ' 268 ואילך

.

כלומר, שלכאורה תפילת שמונה-עשרה היא תפילה בה אנו שוטחים את הבקשות האישיות שלנו לפני הבורא. מבקשים ממנו על הפרנסה ב'ברכת השנים', על הבריאות השלימה ב'רפאנו', וכן הלאה. אולם אם נתבונן נראה שהברכות אינן יכולות להיות בקשות אישיות כפשוטן בלבד, כי אם כן העשיר לא יצטרך לברך 'ברכת השנים' והבריא ידלג על 'רפאנו'. משכך מחדש רבנו הזקן שהתפילה צריכה להיות עילאית יותר, דבקותית יותר, להתכוון בבקשת הברכה להשפיע ולהמשיך את אלוקותו יתברך בעולם.

מלבד הממד המופלג של 'גדלות הבורא', רואה רבנו בתפילה גם זמן של שפיטה עצמית, של חשבון הנפש. תפילה מלשון 'פלל', שהוא מלשון שפיטה. כשאדם מתפלל הוא גם שופט את עצמו לדעת איה הוא אוחז בעולם ואיך היא התנהגותו היום- יומית, האם הוא אכן עושה את כל אשר עליו לעשות .

עד כדי כך טיפסה מעלת התפילה במשנתו של בעל התניא, עד שאפילו כאשר מתנגדיו טפלו עליו עלילות דברים נבזים בעת המלשינות הנודעת, הם טרחו להאשים את רבנו שהוא מייסד כביכול 'יהדות חדשה' בכך שהוא לוקח את התפילה והופך אותה למהות בפני עצמה, לדבר עליו צריכים לתת את הדגש הגדול. בעל התניא השיב על טענה זו באגרת ארוכה שהיא אבן יסוד לעבודת התפילה, ובשנים האחרונות התגלתה האגרת הזו שטמונה הייתה חתומה בתוך תיקי החקירה.

במשנת הדרכת התפילה של רבנו, ישנו קיטון הדרכה מיוחד המלמד על מהות 'מחשבות זרות' הנכנסות במוח האדם בעת תפילתו ועל הדרך להילחם עמן ולגרשן מן המוח. אדמו"ר הזקן מסביר את העניין כך:

במהלך היום חושב האדם מחשבות שונות, ביניהן מחשבות זרות, וכשהוא מתפלל אז היא שעת הבירור, על-ידי תפילת האדם מתברר הרע מהטוב וממילא עולות לפניו גם המחשבות הזרות, אולם "אין ראוי שיפול לב האדם בקרבו ממה שנופלים לו מחשבות זרות בתפילה, לומר שתפילתו אינה כלום". רבנו ממשיל את הדבר למי שלובש בגד ארוך וקצוות הבגד נגררים אחריו ומיטנפים בטיט ובבוץ, כשאותו אדם מטפס על גבי הסולם, הטיט והבוץ שבשולי בגדו, נמשכים אחריו במעלה הסולם. כך - במהלך היום נדבק בוץ של מחשבות זרות בשולי מחשבתו של אדם, וכשהוא עולה בסולם הקדוש, סולם התפילה, הרי גם המחשבות נמשכות אתו ולכן הן מנקרות במוחו בעת תפילתו. ומה יעשה האדם בשביל להינצל מהן? יתן צדקה. יטבול במקווה טהרה. וילמד בספר הזוהר אף בלא הבנה.

לקריאה נוספת

• לקראת אירועי י"ט כסלו תשפ"א (א'), בהוצאת מעיינותיך, ג' כסלו תשפ"א