משתמש:רבינו דרבינו/דבר הגורם לממון כממון דמי
דבר הגורם לממון כממון דמי הוא כלל הלכתי בדיני נזיקין לפיו חפץ אשר עצם קיומו גורם רווח ממוני או מונע הפסד לאדם מסוים, מוגדר כממונו של אותו אדם, אף אם החפץ מצד עצמו אינו מוגדר כך.
מקור הדין
בגמרא מופיעה מחלוקת רבי שמעון וחכמים:
"אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי ד' וה', וכן גונב הקדש מבית בעלים פטור. מ"ט? 'וגונב מבית האיש', ולא מבית הקדש. רבי שמעון אומר: קדשים שחייב באחריותן חייב. מאי טעמא? קרינא ביה 'וגונב מבית האיש'. ושאינו חייב באחריותן פטור, דלא קרינן ביה 'וגונב מבית האיש'"[1].
קדשים שחייב באחריותן הם קדשים שחסרונם מחייב את המקדיש להקריב קרבן אחר תחתם. למשל, אדם שהקדיש בהמה לקרבן עולה, במידה והבהמה תמות הוא יתחייב להקריב בהמה אחרת לעולה במקומה[2].
בכך שרבי שמעון מחייב על גניבת קדשים שחייב באחריותן, מוצגת דעתו, ד"דבר בגורם לממון", נידון כממון. כלומר, למרות שקדשים אינם מוגדרים כממון הבעלים, היות וכאשר חסרונם גורם הפסד ממוני לבעלים, הגנב מתחייב על גניבתם, כאילו הם עצמם ממון.
זאת בניגוד לחכמים, שסוברים שאף בקדשים שחייב באחריותן אין דין גניבה. זאת משום שלסברתם, "דבר הגורם לממון" לאו כממון דמי. כלומר, אינו נידון כממון.
פרטי הדין בדיני נזיקין
רב דימי בר חיננא[3] סובר שדין זה מביא לדבר הגורם לממון את השווי של הממון אליו הוא גורם. למשל, שטר חוב יוגדר כחפץ השווה את סכום החוב אליו הוא גורם. זאת מכיוון שעצם קיומו מאפשר לבעל החוב לגבות כסף מהלווה, ובשריפתו שוב אינו יכול להוציא מהלווה את כספו בבית דין.
רב הונא בריה דרב יהושע חולק וסובר שדין זה אינו מקנה לחפץ את השווי הממוני של הממון אליו הוא גורם, אלא רק מחזיר לחפץ שבעבר הוגדר כממון, ועתה אינו מוגדר כן, דין ממון. למשל, חמץ גנוב שעבר עליו הפסח, אף על פי שעתה מחמת איסור הנאה אינו מוגדר כממון, אך היות והוא פוטר את הגנב מלשלם חמץ אחר, יש לו דין דבר הגורם לממון, ולכן הוא עצמו נחשב ממון כאילו לא עבר עליו הפסח, אך השווי הכספי שלו הוא מצד עצמו ולא מצד הדבר אליו הוא גורם.
מסקנת הגמרא כדברי רב הונא בריה דרב יהושע.
בדינים אחרים
דנו האחרונים, האם דין זה משמש רק בדיני נזיקין, מצד תשלומי פיצויים על ההפסד הממוני, או שמא יש ל"דבר הגורם לממון" דין ממון גם בדינים שאינם דיני נזיקין.
לדעת הפני יהושע [4] דין דבר הגורם לממון כממון דמי משליך על על הלכות קניינים, וניתן להקנות דבר הגורם לממון לאדם אחר. אמנם, הגר"ש שקאפ סובר שלא ניתן להקנותו, מכיוון שדין דבר הגורם לממון אינו מקנה בעלות ממונית, אלא רק שייכות ממונית.
לשאר הדינים המצריכים בעלות, ככון הפרשת תרומה, שן ועין, שלושים של עבד, ויום או יומיים - כתב הברכת שמואל[5] שאין לדבר הגורם לממון דין ממון, מכיוון שנצרכת בהם בעלות מוחלטת.
דבר שישנו בעין
לדעת קצות החושן, דין זה נאמר רק היכן שהדבר הגורם לממון אינו נמצא בעין. למשל, בחמץ גנוב שעבר עליו הפסח, כאשר בא אחר ושרפו, והחמץ אינו בעין עתה, יחוייב השורף לשלם חמץ לגנב מכיוון שהגנב צריך להשיב לנגנב דמי חמץ שלא עבר עליו הפסח.
לעומת זאת, כאשר למשל ראובן מכר עבד לשמעון על תנאי שהעבד ימשיך לעבוד את ראובן 30 יום לאחר המכירה, אין לעבד דין דבר הגורם לממון כלפי שמעון, למרות שלאחר ה30 יום יהפוך לממונו. לכן, גם אם נאמר שבדבר הגורם לממון יש דין יום או יומיים, בעבד זה לא יהיה דין זה, וזאת משום שישנו בעין.
ראו גם
הערות שוליים
קטגוריה:המכלול: ערכים שנוצרו במכלול קטגוריה:משפט עברי: דיני נזיקין קטגוריה:כללים ועקרונות בהלכה קטגוריה:בבא קמא: סוגיות תלמודיות