מתא כמאן דמליא דמי
 |
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
| |
| הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית. |
מתא כמאן דמליא דמיא הוא כלל בהלכות עירובין הקובע שחלל העיר נחשב כמלא עפר, ולכן המניח את עירובו בתוך עיבור העיר, בין ברשות היחיד ובין ברשות הרבים, מותר לו ללכת מהעירוב אלפים אמה גם אם העירוב היה מונח במקום שאינו יכול להשתמש בו בפועל משום שהוא למעלה מעשרה טפחים (הנחשב רשות היחיד לכל דבר), מכיון שכל חלל העיר נחשבת לרשות אחת לענין מקום העירוב.
מקור
ההלכה קובעת שאדם שרוצה לצאת בשבת למקום הרחוק מהעיר יותר מאלפיים אמה, חייב להניח דבר מאכל במקום מסויים עד מרחק של אלפיים אמה מהעיר, שאליו מותר לו ללכת בכל מקרה מדין תחום שבת, ואז יהיה מותר לו ללכת עוד אלפיים אמה.
המשנה[1] מתייחסת למצב בו אדם הניח את עירובו על עץ שהוא גבוה למעלה מעשרה טפחים, וקובעת שאין עירובו עירוב, משום שכלל הוא שעל האדם לשבות בבין השמשות באותה רשות הלכתית (כלומר רשות היחיד או רשות הרבים שבה נמצא דבר המאכל שעליו הוא סומך כעירוב תחומין. ומכיון שכלל הוא, שלמעלה מעשרה טפחים אינו נחשב לרשות הרבים אלא לרשות היחיד, נמצא שהוא במקום אחד ועירובו במקום אחר.
למשנה זאת מתייחס רבא כשהוא קובע: ”לא שנו” (לא אמרו שהמניח עירובו על העץ אין עירובו עירוב), ”אלא באילן העומד חוץ לעיבורה של עיר, אבל אילן העומד בתוך עיבורה של עיר אפילו למעלה מעשרה הרי זה עירוב, דמתא כמאן דמליא דמיא”. כלומר, שכאשר העץ נמצא בתוך תחומה של העיר - דהיינו עד מרחק של שבעים אמה ומעט יותר - מהעיר, אזי נחשב גם חלקו העליון של העץ, שלמעלה מעשרה טפחים, כעומד באותה רשות שמתחתיה. הסיבה לכך היא מכיון שאנו מחשיבים את כל חלל העיר כאילו מלא עפר, ואז נמצא שהעץ אינו בגובה של עשרה טפחים מהקרקע, וממילא לכן אין חילוק אם מניח העירוב התכוין לשבות למעלה מעשרה טפחים או למטה מעשרה טפחים, והכל נחשב כמקום אחד.
מחיצות
לפי רש"י דין זה נאמר רק בישוב שמוקף מחיצות[2]. ולמרות שהמקום הנידון נמצא בעיבור הערים שאינו בתוך המחיצות, אנו מחשיבים את השטח של עיבור העיר כאילו הוא בתוך העיר, כאילו מחיצות העיר מתעקמות ומקיפות גם את החלק שמחוץ למחיצות[3].
דין זה הוא מדרבנן, ומקולי הלכות עירובין[4].
דינים נגזרים
למרות שדין זה של מתא כמאן דמליא דמי נאמר רק לגבי השוואת החלק שמתחת לעשרה טפחים לחלק שלמעלה מעשרה טפחים (כגון עמוד או עץ) בעיר מוקפת מחיצות, בגמרא ובראשונים השוו אותו להלכות נוספות:
- הגמרא למדה מכך שגם לענין "הנותן עירובו יש לו דין ארבע אמות" נאמר דין זה, שמכיון שיש לו דין רשות היחיד, ורשות היחיד עולה עד לרקיע, אם כן יש ללמוד מכך שרבא מחשיב את המקום כמוקף מחיצות בגלל שיש לו דין רשות היחיד, בדומה לעיבורה של עיר שנחשב כמוקף מחיצות בגלל היותו חלק מהעיר, ואם כן גם שם חל דין "כמאן דמליא" ואם העירוב מונח למעלה מעשרת טפחים העירוב כשר[5].
- הרמב"ן למד מכך שכל אדם הנמצא בתוך מחיצות העיר, נחשב לעניינו כל העיר כארבע אמות, ומותר לו ללכת אפילו לחלק שמחוץ לעיר, שטפל לגבי מחיצות העיר ונחשבים כמוקפים בתוך המחיצות[6], וטעמו משום שכל המחיצות שבעיר, אפילו מחיצות שוקי העיר נחשבים כעשויים לדירה, ולכן אפילו השטח שמחוץ למחיצות אלו דהיינו מסביב לעיר, כל שהוא בתוך תחום העיר - נחשב כחלק מהעיר וחל עליו דין "כמאן דמליא דמי".
- הרשב"א[7] מסביר בכך את הכלל שהמניח את עירובו בתוך העיר, אינו סופר את האלפים אמה ממקום עירובו אלא מחוץ לתחומי העיר, מכיון שכל העיר כמאן דמליא דמי, ולכן היא נחשבת כארבע אמות.
להלכה
כלל זה מוזכר בטור[8]. הרי"ף והרמב"ם לא הזכירו דין זה בחיבוריהם, וכתב מרן הבית יוסף[8] דנראה שהם סוברים שדין זה לא נפסק להלכה. אבל הרשב"א[9] והראב"ד[10], סוברים שדין זה הוא להלכה[11].
בטעמם של הרמב"ם והרי"ף שלא פסקו כן להלכה, היו שביארו שמכך שרב ושמואל קבעו ש"ביתא כמאן דמליא דמי", משמע שהם סוברים שרק מקום מוקף מחיצות נחשב כמלא ולא אויר רשות הרבים. ולמרות שדין זה נאמר בשיטתם לפי רבי ולא לפי חכמים, ברור שאין הבדל בשאלת "כמאן דמליא" בין רבי לחכמים[12], רק בשאלה האם דין "כמאן דמליא" מחשיב את מה שבתוכו כהמונח בו[13].
בפירוש "נתיבות לבית" על עבודת הקודש להרשב"א, חקר האם דין מתא כמאן דמליא נאמר גם מלמעלה למטה, לגבי המניח עירובו בבור שהוא עשרה טפחים, להחשיבו כמונח ברשות הרבים, ונותר בצריך עיון.
הערות שוליים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף ל"ב עמוד ב'
- ^ לשון רש"י: תוך שהיא מוקפת יישוב מחיצות ואינה מגולה חזינא לה כמאן דמליא עפרא והוי כמאן דנתכוון לשבות למעלה מעשרה, ואע"ג דאי בעי למשקליה לא מצי שקיל דהא אילן רשות היחיד ותחתיו רשות הרבים. חזינן למקום שביתתו כאילו הוא גבוה למיהוי כאילו נתכוון לשבות למעלה ויקנה לו העירוב
- ^ ריטב"א שם בביאור דברי רש"י
- ^ עירובין לב ב
- ^ רש"י שם
- ^ לשונו: אלא עיר אפי' שווקים שלה עשאוהו אויר שתשמישו לדירה דבתים לדירה עשויין וכולה מתא כמאן דמליא ועבורה נמי בתרה גריר וכאויר העשוי לדירתן של בני העיר היא,
- ^ בעבודת הקודש שער ה' אות י"ט
- ^ 8.0 8.1 ארבעה טורים, אורח חיים, סימן ת"ט
- ^ עבודת הקודש שער חמישי
- ^ מובא בחידושי הרשב"א על עירובין שם
- ^ מובא במגיד משנה, על משנה תורה לרמב"ם, הלכות עירובין, פרק ו', הלכה ח'.
- ^ שהרי דין זה הובא לכולי עלמא בעירובין עו ב
- ^ דבר יהושע (אהרנברג) סימן כא