נורבאנו סולטאן
| לידה |
1525 פארוס, האיים הקיקלאדיים, הרפובליקה של ונציה | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
7 בדצמבר 1583 (בגיל 58 בערך) ארמון באהצ'י, איסטנבול, האימפריה העות'מאנית | ||||||
| מדינה | האימפריה העות'מאנית | ||||||
| מקום קבורה | מסגד איה סופיה, איסטנבול | ||||||
| דת | אסלאם | ||||||
| בן זוג | סלים השני | ||||||
| שושלת בית עות'מאן | |||||||
| |||||||
| |||||||
נורבאנו סולטאן (טורקית עות'מאנית: نور بانو سلطان; 1525 - 7 בדצמבר 1583) הייתה האסקי סולטאן של האימפריה העות'מאנית כבת זוגו הראשית של הסולטאן סלים השני (שלט 1566–1574), אשתו החוקית, כמו גם ולידה סולטאן כאמו של הסולטאן מוראט השלישי (שלט 1574–1595). היא הייתה אחת הדמויות הבולטות ביותר בתקופת "סולטנות הנשים". תיאוריות סותרות מייחסות לה מוצא ונציאני, יהודי או יווני. ייתכן ששם הלידה שלה היה ססיליה ונייר-באפו, רחל או קלץ קרטנו. בהיסטוריה העות'מאנית ישנן רק שתי נשים שהיו נשואות באופן חוקי לבני זוגן הסולטאנים לאחר שהשתחררו מעבדות - הורם סולטאן ונורבאנו סולטאן השיגו זאת.
תיאוריות לגבי מוצאה
ישנן מספר תיאוריות אודות השורשים האתניים של נורבאנו, ואף אחת מהן אינה מקובלת בדרך כלל:
מוצא יהודי
ההיסטוריון הטורקי אהמט רפיק האמין שהיא ממוצא יהודי, ואחריו כמה היסטוריונים טורקיים.
ססיליה ונייר-באפו
בשנת 1900 טען אמיליו ספאני כי היא ונציאנית, בתם של ניקולו ונייר ויולנטה באפו, שנחטפה מפארוס כשנלכדה על ידי האדמירל העות'מאני ברברוסה במלחמה העות'מאנית-ונציאנית השלישית. הסולטאנה, עצמה, הייתה אומרת לעיתים קרובות שהיא ממוצא ונציאני, אך מעולם לא סיפרה על משפחתה.
קלץ קרטנו
בשנת 1992, העלה בספק ארבל את ההשקפה שהיא ממוצא ונציאני. לדידו, התיאוריה הסבירה ביותר היא שהיא הייתה יוונית מקורפו בשם קלץ קרטנו.[דרוש מקור]
ראשית חייה
נורבאנו סולטאן נולדה בשנת 1525, היא הייתה בתו של ניקולו ונייר. בשנת 1537 היא נלכדה על ידי ברברוסה, במהלך המסע הוונציאני, ונלקחה לאימפריה העות'מאנית.
נורבאנו, שנאמר עליה שהיא בלטה בארמון ביופייה ובאינטליגנציה יוצאת הדופן שלה, נשלחה לקוניה כמו שאר נשות ההרמון של שהזאדה סלים בשנת 1543, בשנת 1544 ילדה את בתם הראשונה, שאה סולטאן, בשנת 1545 ילדה את איסמיהאן סולטאן וב -4 ביולי 1546 ילדה את בנה היחיד שהזאדה מוראט, שלימים יהפוך לסולטאן האימפריה.
האסקי סולטאן
נורבאנו הפכה לבת הזוג המועדפת ביותר על שהזאדה סלים (שהפך לסולטאן העות'מאני כסלים השני בשנת 1566), ולאמו של שהזאדה מוראט (מוראט השלישי לעתיד, יליד 1546).
בזמן שבן זוגה סלים היה עדיין שהזאדה, נורבאנו הייתה ראש ההרמון הנסיכי שלו במניסה.
לאחר שהפך לסולטאן, סלים התיר לאשתו האהובה, האסקי נורבאנו, להישאר בארמון טופקאפי לאורך כל תקופת שלטונו, כפי שעשה קודמו (סולימאן המפואר).
גם אחרי שסלים התחיל קשרים עם פילגשות אחרות, נורבאנו נשארה כמועדפת עליו בגלל יופייה והאינטליגנציה שלה. כאמו של יורש העצר, היא שימשה כיועצת לבעלה. אף על פי שזה היה רחוק מלהיות רגיל באותה תקופה, סלים השני היה מתייעץ עם נורבאנו בנושאים שונים בגלל כבודו לשיקול דעתה הטוב. השגריר הוונציאני ז'קופו סורנזור דיווח:
"נאמר כי ההאסקי אהובה מאוד ומכובדת על ידי הוד מלכותו הן על יופייה הרב והן על היותה אינטליגנטית בצורה בלתי רגילה."[1]
היא הפכה לאישה אדירה עם השפעה מרחיקת לכת בתקופה זו. על פי כמה מקורות (בעיקר מקורות ונציאניים), השפעתה הייתה כזו שנורבאנו סולטאן ניהלה למעשה את הממשלה לצד הווזיר הגדול סוקולו מהמט פאשה. האימפריה העות'מאנית הייתה רחוקה מלהיות יציבה בצמרת, ועימותים על כס המלוכה היו נפוצים. זה לא היה יוצא דופן עבור המפסיד בתחרויות כאלה שכל משפחתו תיהרג יחד איתו כדי למנוע אתגרים עתידיים. נורבאנו סולטאן הייתה נחושה, עם זאת, שכאשר יגיע הזמן שבנה יחליף את אביו, שום דבר לא יפריע לכך.
כאשר הסתיים שלטונו של סלים השני בשנת 1574, קיבל האסקי נורבאנו סולטאן 1,100 אקצ'ה ביום, ואילו בנות זוגותיו האחרות של סלים, קיבלו 40 אקצ'ה בלבד.
ולידה סולטאן
שהזאדה מוראט נשלח לכהן כמושל מניסה על חוף הים האגאי והיה שם כאשר הסולטאן סלים השני נפטר בשנת 1574. זו הייתה ההזדמנות המושלמת עבור מישהו לתפוס את השלטון כשהסולטאן מת ובנו הרחק מהבירה. נורבאנו הבינה זאת מהר ככל האפשר ונקטה בפעולה מהירה. הביטחון והפרטיות בהרמון היו הקפדניים ביותר בכל מקום ואף אחד לא ידע מתי סלים השני באמת מת. נורבאנו לא סיפרה לאיש והסתירה את גופתו של בעלה בקופסת קרח ושלחה למניסה מכתב שבנה יגיע מיד לבירה. בכל אותה העת אף אחד לא ידע כי הסולטאן מת. זה הוכרז בפומבי רק לאחר 12 ימים, כאשר מוראט הגיע ונורבאנו מסרה את גופת בעלה המנוח. בנה הפך לסולטאן מוראט השלישי ונורבאנו הפכה לולידה סולטאן, המעמד הגבוה ביותר שאישה הייתה יכולה למלא באימפריה העות'מאנית. בניגוד לקודמתה הורם סולטאן, נורבאנו הייתה חיה כשבעלה נפטר ונהנתה מכוח מוחלט בין השנים 1574 - 1583, אם כי ככל הנראה לא התגוררה בארמון לאחר מותו של סלים השני.
מוראט כיבד מאוד את אמו בגלל השפעתה החיובית על ההרמון. באופן זה הסולטנות הפכה למעמד גבוה והפכה לעמדה חשובה וחזקה של השושלת. כספיה של נורבאנו, שהגיעו לסכומים גבוהים, נחשבים כמדד לכוח זה. כולידה סולטאן הוקצו לה 2,000 מטבעות מדי יום.
לנורבאנו היה הכוח האולטימטיבי, והיא הפכה לאישה אדירה עם השפעה מרחיקת לכת.
נורבאנו סולטאן התפרסמה בזקנתה בזכות היחסים שלה עם אשת בנה ספייה סולטאן. כפי שאמרה ספייה סולטאן, "ראיתי את נורבאנו לראשונה באמצע שנות הארבעים לחייה, אך למרות גילה המתקדם, היא הייתה האישה הכי יפה שראיתי."
יחסי חוץ
לאחר שנורבאנו הפכה לולידה סולטאן של בנה מוראט השלישי, היא ניהלה למעשה את הממשלה יחד עם הווזיר הגדול סוקולו מהמט פאשה, שפעל כיורש עצר משותף עם הסולטאן בתקופת "סולטנות הנשים".
המתווכת שלה בעולם מחוץ להרמון הייתה הקירה שלה, אסתר הנדלי. היא התכתבה עם המלכה קתרין דה מדיצ'י הצרפתית.
מובן כי נורבאנו סולטאן השתמשה בקירה אסתר הנדאלי ממוצא יהודי לענייניה האישיים והייתה בקשר פיננסי עם הדוכס מנקסוס, ג'וזף נשיא. אולי, בגלל רשת היחסים הזו, התפשטה השמועה שהיא ממוצא יהודי. מידע נרחב נמצא בדיווחי השליח על הקשר הדיפלומטי הפוליטי ההדוק של נורנבאנו סולטאן עם הוונציאנים. בשנת 1583 הסכים הסנאט בוונציה לשלוח לה מתנה בשווי 2,000 זהב ונציאני על שירותיה השימושיים. על פי דיווח אחר, היא מנעה את ההתקפה העות'מאנית האפשרית על כרתים והזהירה את סרן עלי פאשה מפני פתיחת מלחמה בוונציה.
מקורות ונציאניים הם הפוריים ביותר בתיאור נורבאנו סולטאן כאישה שמעולם לא שכחה את מוצאה הוונציאני. לפי הדיווחים, היא שמרה על קשר עם ונציה באמצעות צ'יראנה המשרתת שלה, ששמרה על קשר קבוע עם מועצת העשרה בוונציה, ממנה קיבלה (צ'יראנה) קצבה כסוכנת ונציאנית.
במהלך תשע שנות כהונתה (1574–1583), הפוליטיקה שלה הייתה כל כך פרו-ונציאנית, עד שהיא הייתה שנואה על הרפובליקה של גנואה. ישנם שאפילו אומרים שהיא הורעלה על ידי סוכן גנואי. בכל מקרה היא נפטרה בארמון ברובע ייניקאפי באיסטנבול ב-7 בדצמבר 1583.
מותה
נורבאנו נפטרה באיסטנבול ב-7 בדצמבר 1583, בתקופת שלטון בנה מוראט השלישי. היא נקברה ליד סלים השני במאוזוליאום שלו בחצר איה סופיה, ובכך הפכה לאשת הסולטאן הראשונה שזכתה למנוחות ליד בן זוגה.
נורבאנו סולטן זכתה כבוד רב לא רק במהלך חייה אלא גם לאחר מותה. בניגוד למקובל שהסולטאנים נותרו בארמון במהלך מסע ההלוויה, ליווה מוראט השלישי את גופת אמו, הולך וגם בוכה, עד למסגד פאתיח שבו היה אמור להיקרא טקס הקבורה שלה. המסגד הסולטאני הרחוק ביותר מהארמון הקיסרי, כלומר מסגד פאתיח, הוקצה לטקס ההלוויה. בחירה זו לא רק אפשרה לכמה שיותר אנשים לתת את ברכתם לנפשה של נורבאנו סולטאן אלא גם שמרה על ההערכה הנרחבת של כבוד דתי זה שהעניקו לה תושבי הבירה הקיסרית.
לפני מותה של נורבאנו, הצהיר פאולו קונטאריני, השגריר הוונציאני, מהארמון העות'מאני:
"כל הטובות והרעות מגיעות מהמלכה האם."[2]
כשנורבנו מתה בדצמבר 1583, יורשו של קונטריני דיווח על הדברים הבאים:
"מותה של אישה זו העציב חלק בגלל האינטרסים שלהם ושימח אחרים. הסמכות הרבה שהיא נהנתה עם בנה זיכתה הרבה אנשים לרווחים חשובים, ואילו להפך, ביטלה את תקוותם של אנשים למימוש משאלותיהם. עם זאת, כולם מודים באופן כללי שהיא הייתה אישה טובה מדי, אמיצה ונלמדת ".[2]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Leslie P. Peirce, The Imperial Harem: Women and Sovereignty in the Ottoman Empire, Oxford University Press, 1993, מסת"ב 978-0-19-508677-5. (באנגלית)
- ^ 2.0 2.1 Duzbakar Omer, Duzbakar, 2006
