נזק
נזק מוגדר בפקודת הנזיקין "אבדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם-טוב, או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה".
נזק הוא אחד מיסודותיה של העוולה הנזיקית הקלאסית. לפי דיני הנזיקין, אדם שנפגע וסבל נזק (הניזוק), יכול לתבוע את הפרט שגרם את הנזק (המזיק), אולם הפיצוי אינו אוטומטי, והניזוק נדרש תחילה להוכיח שורה של קריטריונים לפני שיזכה בפיצוי.
סוגי נזקים
- נזק פיזי: נזקי גוף (למשל אדם שאצבעותיו נפגעו כתוצאה מעבודה עם מכשיר מסוכן) ונזקי רכוש (למשל נזק לרכב שנפגע בתאונה).
- נזק כלכלי טהור: נזק שאינו כרוך בפגיעה פיזית בגוף או ברכוש, אלא עומד בפני עצמו. זהו נזק הבא לידי ביטוי בהפסד כלכלי גרידא, כלומר גריעה מנכסי הניזוק או סיכול האפשרות להוסיף על נכסיו. הפסיקה מפרידה בין נזק כלכלי זה לנזק כלכלי הכרוך בנזק פיזי, שכן אין מחלוקת בדבר מתן פיצוי בגין האחרון.
- להמחשת ההבדל - מטען שהובל באוניה ונפגע פיזית במהלך המסע, נגרם נזק כלכלי הכרוך בנזק פיזי שכן יש צורך לתקן את הפגיעה או להחליף במטען חדש. שונה המצב מקום בו המטען מובל באוניה ליעד, אך אינו ניתן לפריקה מסיבה חיצונית (שביתה, למשל), ונדרשת שליחתו חזרה ומשם ליעד פעם נוספת. המסע המיותר שעשה המטען כרוך בהוצאות הנופלות על כתפי בעלי המטען. תביעתם של אלה להחזר ההוצאות לא יכולה להתבסס על קיומו של נזק פיסי שכן לא נגרמה כל פגיעה למטען, אלא על עובדת ייקור ההובלה – המהווה נזק כלכלי טהור.
- נזק בלתי ממוני טהור: נזק גופני בלתי מוחשי, שאינו מתלווה לנזק פיזי ואינו מתבטא בחיסרון כיס, לדוגמה: כאב וסבל, אובדן הנאות חיים, פגיעה בשם הטוב וצער. לפי הגישה הקלאסית לדיני הנזיקין נזק בלתי ממוני טהור אינו בר פיצוי, אם כי במהלך המאה האחרונה התפתחה תפיסה המבקשת להכיר גם בנזק זה כנזק שניתן לקבל בעדו פיצוי.
- נזקי ריקושט: נזקים שנגרמו לאדם אחד בעקבות פגיעה בגופו או ברכושו של אדם אחר. המושג, שמקורו בספרות המשפטית הצרפתית, הוחדר למשפט הישראלי בשנת 2000. נהוג לאמר כי הסובלים נזקים אלה מצויים ב"מעגל הסיכון המשני" כיוון שהפגיעה בהם אינה התוצאה הישירה והמיידית של מעשה העוולה.[1] נזקי הריקושט יכולים להיות נזקים פיזיים או רכושיים, אך עיקר הדיון המשפטי והאקדמי נוגע לנזקים כלכליים טהורים ולנזקים נפשיים טהורים.
הבחנה נוספת בין סוגי הנזקים היא בין נזקים ממוניים, שניתן להעריך את שווים הכספי במדויק (למשל אובדן השתכרות, הוצאות רפואיות ונזק למבנה) לבין נזקים בלתי ממוניים, שלא ניתן להעריך את שווים הכספי במדויק, ופיצוי בגינם ניתן על פי אומדן של בית-המשפט.
בהלכה
ערך מורחב – חמישה דברים
ההלכה מונה חמישה סוגי נזקים עליהם המזיק צריך לשלם פיצוי:
- נזק: אובדן קבוע של יכולת השׂתכרות
- ריפוי: הוצאות רפואיות
- שֶבֶת: אובדן זמני של זמן עבודה
- צער: פיצוי על צער נפשי שנגרם לניזק
- בושת
צער ובושה הם נזק בלתי ממוני טהור. חז"ל קבעו דרכים למדוד את שווי הנזק שנגרם על ידי ברור תמורת כמה כסף אדם היה מוכן לסבול את הבושה או הצער הנדונים. במקרים אחרים[2] קבעו חז"ל קנסות קבועים על מקרים ספציפיים, דוגמת מתן סטירה או בעיטה.
עקרון הקטנת הנזק
עקרון הקטנת הנזק מהווה עיקרון כללי בכל דיני החיובים[3], כי על הניזוק להקטין את נזקו. הניזוק נושא בנטל לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי להפחית את הנזק שנגרם לו כתוצאה ממעשהו של מזיק אשר שפגע בזכויותיו.[4] בפקודת הנזיקין אין הוראה מפורשת בדבר החובה להקטין את הנזק, אולם הפסיקה קיבלה כהנחה מובנת מאליה את תקפו של העיקרון בדיני הנזיקין הישראליים.[5]
פיצוי בדיני נזיקין
לפי דיני הנזיקין, אדם שנפגע וסבל נזק (הניזוק), יכול לתבוע את הפרט שגרם את הנזק (המזיק) לשם קבלת פיצוי.
התפיסה העקרונית של הדין היא שפיצויים הם סעד תרופתי. מטרתם לפצות אדם על נזק שנגרם לו. בדיני הנזיקין שולטת תפיסה זהה, לפיה על הפיצוי הנפסק להסיר את הנזק שנגרם לניזוק במידת האפשר, באמצעות תשלום כספי. ביסוד הדין שולטת מטרה תרופתית המטפלת באדם כלפיו בוצע מעשה העוולה. באמצעות הפיצויים מנסה הדין להגשים את תכליתו הראשונה במעלה, שהיא השבת הניזוק למקום בו היה אלמלא מעשה הנזיקין.
מול הניזוק ניצב המזיק עליו מושתים הפיצויים בגין העוולה שביצע. הפיצוי מחושב על בסיס הנזק שנגרם על ידי בחינת תוצאת מעשה המזיק. לרוב המוקד הוא בתוצאה עצמה, קרי הנזק שנגרם. משמעות הדבר היא שעל בית המשפט להעריך את שווי הנזק והוא בלבד יקבע את גובה הפיצוי לניזוק כך שזה האחרון יפוצה על עצם קיום הנזק ולא על כך שנגרם לו נזק. ההערכה מתבצעת באמצעות נתונים שמציג הניזוק בבית המשפט במטרה להוכיח את הנזק שנגרם. נתונים אלו, מלבד הוכחת הנזק, אף מכמתים את הנזק ומשקפים עבור בית המשפט מה שוויו. בית המשפט אף מכיר בנזקים שאינם בממון, ברכוש או בגוף ופיתח שיטות להערכתם הכספית. בתכלית דיני הנזיקין עומדת התפיסה שאין אדם חב בפיצויים אלא בגין הנזק שגרם. עקרון זה מקבל ביטוח בהתניית האחריות בנזיקין בקיומם של נזק שהוסב לניזוק ושל קשר סיבתי בין מעשה העוולה לבין אותו הנזק.
דיני הנזיקין מבוססים על "harm base". זאת אומרת שמלבד רשלנות הנתבע יש להוכיח שנגרם נזק ושקיים קשר סיבתי עובדתי בין מעשי הנתבע להתרחשות הנזק.
פיצוי ביטוחי
תוכניות ביטוח מיועדות להבטיח פיצוי על נזק, גם כאשר אין אדם שרשלנותו גרמה לנזק (ולכן לניזוק אין כתובת ממנה יוכל לתבוע פיצוי). דוגמאות לנסיבות שבהן נחוץ כיסוי ביטוחי:
- כאשר הניזוק הוא גם גורם הנזק.
- כאשר הנזק נגרם על ידי מי שאינו אחראי למעשיו.
- כאשר הנזק נגרם כתוצאה מאסון טבע.
במסגרת זו, תוכניות ביטוח אלמנטרי מבטיחות פיצוי בגין נזק לרכוש, ותוכניות ביטוח חיים מבטיחות פיצוי בגין נזקי גוף. כיסוי ביטוחי בסיסי בענפים מסוימים ניתן על ידי הביטוח הלאומי.
הערות שוליים
- ^ א' ריבלין, "פיצויים בגין נזק לא מוחשי ובגין נזק לא ממוני - מגמות הרחבה" ספר שמגר - מאמרים ג', 34.
- ^ תחילת פרק שלישי בבבא קמא
- ^ גד טדסקי, דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית (ירושלים, תשל"ז), 252
- ^ גד טדסקי, דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית (ירושלים, תשל"ז), 253
- ^ עא 66 / 592 "הקודחים" נתניה בע"מ נ' נסים ביטון, ו-2 אח' כא (1) 281, עמוד 284-285