נטל המס בהלכה
 |
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: ראה דף שיחה.
| |
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: ראה דף שיחה. |
חלוקת נטל המס מהווה גורם בעל משמעות כלכלי משמעותית על רווחת השכבות השונות באוכלוסייה, ברוב שיטות המיסוי נעשה מאמץ להטיל חלק נכבד מנטל המס על העשירים ולהקל על העניים ומעמד הביניים, בעבר גבית המס הייתה חיוב כספי לפי נפשות או לפי הממון של התושב, בהלכה מצאנו דיונים נרחבים איזה חיוב נקבע לפי נפשות בו העניים והעשירים שווים, ואיזה לפי ממון ובו העשירים נוטלים חלק גדול יותר בנטל המס.
גביית המס בעולם המודרני
בצורה המודרנית המס אינו ישיר על הממון או על הנפשות, וחיוב המס בנוי על רווח כספי או על צריכה, חיוב המוטל על רווחים כלכלים נקרא מס הכנסה או מס חברות, ומטבעו הוא גורם ליותר חיוב על עשירים, וחיוב המוטל לפי צריכה כמו מע"מ אשר גורם בטבעו לחיוב שוויוני יותר בין העניים והעשירים, ולכן חלוקת נטל המס בין שכבות האוכלוסייה השונות נעשה כיום בדרך של העדפת מס הכנסה או מס צריכה. השתנות צורת הגביה כיום, העלתה מחדש את הנידון ההלכתי כיצד יש לקבוע את המשקל היחסי שבין הגביה על הכנסות או על הצריכה.
סוגי המיסים
בספרות הפוסקים דנו בשני סוגי מיסים:
- מיסים לצרכי העיר והקהילה, מקור החיוב לשלם מיסים אלו מדברי המשנה[1] והתוספתא[2], ופרטי החיוב נשנו בשולחן ערוך[3].
- מיסים שהמלך היה מטיל על העיר והקהילה שמבין כולם יעלו סכום מסוים לאוצר המלכות, מיסים אלו אפילו שניגבו לצרכי המלך עצמו לעשות בהם כטוב בעיניו, אינם מוגדרים כגזלה לפי ההלכה, שהרי הלכה היא 'דינא דמלכותא דינא'[4]. וכן נפסק בשולחן ערוך[5]. על אופן חלוקת נטל מיסים אלו דנו רבות בספרות הפוסקים והשו"ת, כפי שיתבאר לפנינו.
למעשה, אפילו שהשם 'מיסים' משותף לשני סוגים, מבחינה הלכתית אין שום שייכות בניהם, וכשם שמטרת המס ומקור החיוב שונה, גם גדרי החיוב שונים לגמרי ואין שייכות ביניהם, בעוד ששורש חיוב ההשתתפות בהוצאות על צרכי העיר כדין שותפים שמשתתפים בשווה בהוצאותיהם, החיוב לשלם את מיסי המלכות כפי שיתברר לקמן תלוי בשאלה כלפי מי כיון המלך בקבעו את סכום המס הכולל, שבשורש הדבר אפילו שהחיוב מוטל על כללות הקהילה, למעשה החיוב פונה אליו.
רבים מביאים ציטוטים מתשובות הראשונים והאחרונים שנאמרו ביחס לאחד מחיובי המיסים לצורך נידון השייך לסוג השני של המיסים, יש להיזהר לשים לב באיזה סוג מס עוסקת התשובה[6].
אופן חלוקת נטל המס לצורכי התושבים
הפוסקים ביארו שניתן לחייב כל תושב בעיר להשתתף בהוצאות המשותפות של כל צרכי העיר.
השו"ע[7]כותב: כופין בני העיר זה את זה, אפילו מיעוט כופין את המרובים לעשות חומה דלתים ובריח לעיר, ולבנות להם בית הכנסת, ולקנות ספר תורה נביאים וכתובים, כדי שיקרא בהם כל מי שירצה, מן הצבור. והוסיף הרמ"א: והוא הדין לכל צורכי העיר, וכופין בני העיר זה את זה, להכניס אורחים, ולחלק להם צדקה, וליתן בתוך כיס של צדקה.
חיוב הצדקה של בני העיר, אינו רק מצד המצוה, אלא הוא אחד מצרכי העיר שתהיה מערכת רווחה מסודרת לעניי העיר[8].
צרכים נוספים מתבארים בתשובת מהר"ם מרוטנבורג[9] ”ולקנות בית חתנות ולבנות ולסתור בו, ולקנות בית האופים ולבנות ולסתור בו, סוף דבר כל צורכי הקהל” וכן פסק הרמ"א[10]. בסמ"ע[11] הוסיף שכופים לייסד ספריה להשאלה ללומדים, ובערוך השולחן[12] הוסיף שכופים על הקמת בית חולים ובית מרחץ.
הכלל הוא שעבור הוצאות על הצרכים החיוניים לבני העיר, המיעוט כופה את הרבים, ולהוצאות על הצרכים שאינם חיוניים, אלא שיש בהם צורך גדול לבני העיר, אין המיעוט כופה את הרבים, אבל הרוב כופה את המיעוט, אבל בהוצאות על הצרכים שאין בהם צורך גדול, גם הרוב אינם כופים את המיעוט[13].
בגמרא לא נתבאר מה יסוד החיוב, ורוב הפוסקים[14] כתבו שהחיוב מדין שותפים, ויש שהוציא מכאן הלכה מחודשת[15] שכל שיש צורך משותף לשני בני אדם, אפילו אחד מהם אינו רוצה לעשותו השני כופהו. אבל יש שפירשו[16] שהכפיה על צרכי העיר מצד תקנת חכמים.
לפי ממון או לפי נפשות
הגמרא[17] כותבת שאופן חלוקת הוצאות ההצלה תלוי לצורך מה גובים, שאם גובים לצורך הצלת הנפשות כולם שווים, ואם לצורך הצלת הממון כל אחד משלם כפי ממונו, ואם לצורך שניהם גובים לפי נפשות ולפי ממון גם יחד.
"תנו רבנן: שיירא שהייתה מהלכת במדבר, ועמד עליה גייס לטורפה, מחשבין לפי ממון ואין מחשבין לפי נפשות, ואם שכרו תייר ההולך לפניהם, מחשבין אף לפי נפשות, ולא ישנו ממנהג החמרין". ופירש רש"י: "תייר, מראה להם הדרך. אף לפי נפשות, שטעות הדרך במדבר סכנת נפשות היא. ולא ישנו ממנהג החמרים, שאם נהגו לתייר לפי ממון או לפי נפשות עושין.
מקור נוסף בגמרא[18] "תנו רבנן, כופין אותו לעשות לעיר דלתים ובריח וכו', בעא מיניה רבי אלעזר מרבי יוחנן כשהן גובין לפי נפשות גובין, או דילמא לפי שבח ממון גובין, אמר ליה לפי ממון גובין". וכתבו תוספות[19]: "לפי שבח ממון הן גובין, כיון דאין סכנת נפשות לא אזלינן אלא בתר ממון". כל שאר צרכי העיר כגון מקוה בור מים בית כנסת רב ועוד גובים לפי ממון[20] .
כל בית אב נפש אחת
הנמוקי יוסף[21] כתב שהגביה לפי נפשות, היא לפי בני הבית, אלא שמסתימת הפוסקים נראה שכל בית אב נחשב לנפש אחת[22], ואפשר שגם הנמוק"י כתב זאת דווקא בהוצאה מרובה חד פעמית[23].
צרכי חלק מבני העיר
ישנם צרכים שאינם של כל בני העיר, ונחלקו הפוסקים האם ניתן לחייב אדם שאין לו צורך מסוים להשתתף בהוצאה שלו, שיטת מהר"י מינץ[24] לחייב בבניית בית חתנות גם את מי שאין לו בנים הנצרכים לכך, ובבניית המקווה לחייב גם את הנשים הזקנות, וכן כתב מהר"ם מינץ[25] ופסק הרמ"א[26] והוסיף הסמ"ע[27] שבכל צורך המשותף לכל, אף על פי שיש אדם שמחמת עשרו או גילו, אינו זקוק לו, חייב להשתתף עם הציבור, חוץ מאדם שאין לו שייכות עקרונית, וכגון אישה בקניית אתרוג שהוא מצוה שהזמן גרמא ואינה חייבת בה, או תלמידי חכמים שאינם זקוקים עקרונית לשמירת העיר. אך שיטת החתם סופר[28] שאדם שאין תועלת כלל אינו חייב, אך כשיש לו אפילו תועלת רחוקה ומועטה חייב[29].
כמה חייב לשלם מי שאינו צריך אחד מהוצאות העיר
הפוסקים הנזכרים דנו לחייב אדם שאינו צריך אחד מהוצאות בני העיר, להשתתף עם שאר בני העיר בהוצאות בני העיר, ומדבריהם ברור שהחיוב שלהם שווה לשאר בני העיר. בספר דינא דמלכותא[30] הקשה שהרי בפוסקים אחרים מתבאר כלל יסודי שחיוב ההשתתפות בהוצאות בני העיר הוא לפי ההנאה שיש לכל אחד מבני העיר, ושורש דבריהם מפורש בדברי הגמרא דלעיל שבהוצאה על נפשות החיוב לפי נפשות, ובהוצאה על ממונות החיוב לפי ממון.
כך הם דברי הרשב"א[31] לגבי ההוצאה של בני העיר לחזן בעל נעימות הקול, שהחיוב הוא לפי ממון, כי זה צורך עשירים, ולעניים די בחזן רגיל, כיוצא בזה כתב מהר"ם מרוטנבורג[32] לגבי ההוצאה על אתרוג נאה שהוא צורך עשירים, גם לגבי ההוצאה על מנין בימים נוראים כתב מהר"ם מרוטנבורג[33] שכיון לעניים אין צורך שיתקיים מנין בכפר, שהם יכולים להניח את מיעוט ממונם ולהתפלל בעיר גדולה, עיקר התשלום על העשירים, וכן כתב מהר"ם פאדוואה[34] על ההוצאה להידור בית הכנסת.
וכך היא גם שיטת כנסת הגדולה[35] שאדם שיש לו אתרוג, חייב להשתתף עם הקהל בהוצאה על אתרוג, שמא יפסל אתרוגו, אפילו שההנאה של שמא יפסל אתרוגו היא הנאה מעוטת בלבד. גם מהר"ם אלשיך[36] בנידון שכר מורה הוראה שמשמש גם כדיין, כתב שתלמיד חכם חייב להשתתף בשווה, ואע"פ שעיקר ההוצאה על ההוראה, ות"ח אינו זקוק למורה הוראה.
בספר דינא דמלכותא[37] הגדיר את החילוק כך: מה שמצאנו חילוק בשיעור ההשתתפות בהוצאה, זה דווקא בין עניים לעשירים, שהעניים הם קבוצה שלמה, שאין שיעור הנאתה שווה כעשירים, אך וודאי אי אפשר בכל הוצאה לבדוק מה שיעור הנאתו של כל אחד ואחד, ולכך אף שנשים זקנות אינם נהנות מהמקווה, ואלו שאין להם בנים הצריכים להינשא אינם זקוקים לבית חתנות, אין בדבר כדי לפטרם.
חילוק זה מבואר גם מהר"ם מינץ[38] שכתב לקיים את החילוק שבין עשירים לעניים, ולבטל חילוק אחר שהוא מקרי בלבד:
"האי דעה שרוצה להשוות עני ועשיר, אין צריך פנים כי בטלה, וליתא סלקא דעתך כלל". וסיים: "לא מצי למימר הרחוקים מבית הכיסא, שהקרובים והסמוכים לבית הכיסא יתנו יותר, דמה שנא מבית חתנות או מקוה או כי האי גוונא, אף על גב דזה צריך להן יותר מזה".
צדקה לפי ממון
הרשב"א[39] כתב שהוצאות הצדקה של בני העיר נגבים לפי הממון, וכן נפסק בשו"ע[40].
וז"ל הרשב"א: "שורת הדין, כדברי העשירים הבינוניים, שהצדקה ופרנסת העניים לפי ממון הוא, וכההיא דרבא דכפא לרב אמי, ואפיק מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה, ולפום - גמלא - שיחנא" (- לפי כח הגמל מטענים אותו במשא).
סיכום דרך גבית המיסים ע"פ התורה
בספר 'דינא דמלכותא'[41] סיכם את אופן גבית המיסים לפי ההלכה:
- הוצאה על תשתיות בסיסיות, כגון תשתיות מים וחשמל, כבישים וגשרים וכדומה, על העניים והעשירים להשתתף בשווה, אך בהוצאה על שכלול התשתיות, הגביה לפי ממון, לפי שאינה צורך עניים, ובהוצאה שחלקה על שכלול, הגביה לפי שניהם.
- הוצאה על ביטחון, כאשר עיקר החשש על הנפשות, הגביה לפי נפשות, וכאשר עיקר החשש על הממון, הגביה לפי ממון, וכאשר החשש על שניהם, גובים לפי שניהם, ונראה שצבא מיועד להגן בעיקר על הנפשות, ומשטרה על הנפשות ועל הממונות, ותלמידי חכמים אינם צריכים שמירה.
- הוצאות על רווחה ועזרה סוציאלית, על העשירים לשלם יותר מהבינונים, שבהוצאה על צדקה עיקר החיוב על העשירים, והעניים פטורים.
- הוצאות לחיזוק הכלכלה, מי שנהנים יותר משלמים יותר, דבמקום דאיכא ששבח ממון, אזלינן בתריה, כמבואר בגביה לחומה, שגובים לפי קירוב בתים.
- הוצאה על מצוות, הגביה לפי נפשות, אבל על הידור מצוה הגביה לפי ממון, שהידור מצוה אינו צורך עניים, בהוצאה שחלקה הידור מצוה, הגביה לפי שניהם.
- הגורם לנזק שיבא, חייב לשלם יותר בהצלה, וא"כ אפשר לחייב מי שמזיק לבריאותו, להשתתף יותר בהוצאה על בריאות.
- בגביה לפי נפשות החיוב לפי בית אב, ולא לפי מספר הנפשות שבבית, ובגביה לפי ממון השומה לפי ההווה, ולא לפי העתיד.
- גם בגביה לפי נפשות, אם אין לעניים לשלם, גובים לפי ממון, מכח הכפייה על הצדקה.
- נחלקו הפוסקים האם אפשר לחייב אדם שאין לו כל צורך בהוצאה, להשתתף בחיוב, אך אדם שנהנה מההוצאה, גם אם הנאתו מעוטת, חייב לשלם כשאר בני אדם, שלא מצאנו חילוק בשומת הגביה אלא בין עשירים לעניים.
אופן חלוקת נטל המס שלצורך המלכות
בימים הקדמונים חלק מחיוב המס לא הוטל על היחיד בפני עצמו, אלא המלך היה קובע קצבת מיסים משותפת לכל בני העיר יחד, ועל בני העיר הוטל לחלק את עול המיסים ביניהם, באופן הראוי לדעתם, לגבותם ולהביאם אל המלך, ובתשובות הפוסקים הרבו לדון כיצד יש לקבוע את חלוקת עול המיסים בין בני העיר.
הכל כמנהג המדינה
הגמרא[42] דנה בחלוקת העול למנוע אסון טביעה משותף: "תנו רבנן: ספינה שהייתה מהלכת בים, עמד עליה נחשול לטובעה, והקילו ממשאה, מחשבין לפי משאוי, ואין מחשבין לפי ממון, ולא ישנו ממנהג הספנים".
מכאן למד מהר"ם מרוטנבורג[43] שני גדרים בחלוקת עול המס בין בני העיר. א: כאשר יש מנהג בגביית מיסים, המנהג מבטל את ההלכה. וז"ל: "וששאלתם אם יש לתת מס מן הבתים אם לאו, זה הכלל הכל לפי מנהג העיר, כדתניא ספינה שהייתה מהלכת בים, ועמד עליה נחשול של ים לטובעה, והקילו ממשאם, מחשבין לפי משאוי ואין מחשבין לפי ממון, ובלבד שלא ישנו מנהג הספנים, אלמא בתר מנהג אזלינן". וכן כתבו פוסקים רבים[44] ובתרומת הדשן[45] כתב שבחלוקת נטל המיסים דנים הכל לפי המנהג, אפילו שהמנהג לא נקבע בהתייעצות על חכמי התורה, כי בענייני המיסים אי אפשר לנהוג לפי דין תורה. ולזה הסכימו פוסקים רבים[46].
חיוב על הנותן 'עין' וגורם להגדלת החיוב
עוד למד מהר"ם מרוטנבורג מהגמרא הנזכרת, כי במקום שאין מנהג לחלוקת המיסים, מי שהביא את הנזק של המיסים, עליו לתקן את הנזק, ולשלם למלך את החיוב שגרם לבני העיר. וזה לשונו: "ואם יש בתים גבוהין, שעושין לשאר בתים 'עין', צריך ליתן יותר, ומחשבין לפי שזה גורם העין, וראיה לדברי מדקתני ומחשבין לפי המשאוי, אלמא דבר הגורם היזק נותן יותר".
נחלקו הראשונים באדם שאינו מבני העיר, ויש לו ממון בעיר שגורם 'עין' לבני העיר, האם הוא חייב להשתתף במיסים של בני העיר, יש הסוברים[47] שהנותן עין לבני העיר חייב, אף על פי שאינו מבני העיר, וטעמו לפי שסבר[48] שמותר למסור ממון חברו שרודף את ממונו, וכל שכן שמוטל על חברו עצמו לשלם המס שבא מחמת ממונו הרודף לבני העיר.
אך רוב הראשונים פטרו[49] אדם שנותן עין ואינו בן העיר, ואפילו שממונו רודף את ממון בני העיר, ההלכה כדעת הסוברים[50] שאסור למסור ממון חברו שרודף את ממונו, ולשיטות אלו גם בבני העיר עצמם, הטעם שגובים יותר ממני נותן 'עין' בממונו, רק משום שכן דרך הישר[51].
חיוב לפי כוונת המלך
הגם שהמלך מטיל את המס על כללות בני הקהילה, המלך בדרך כלל לא קובע סכום באופן שרירותי, ויש לו איזו דרך על פיה הוא קובע את גובה המס, יש שתי דרכים מרכזיות לחישוב המס של המלך, א. לפי העושר של הקהילה, וזה כולל את כל ערך הממון של בני הקהילה.
זה לשון מהר"ם מרוטנבורג[43] "אבל אם השר רוצה שיתנו כל אשר להם, או חצי ממונם, או מס גדול שאינו חושש מאין לוקחין אותו, אז יתנו מן הכל, ואפילו מן הבתים שדר בהם".
ובתרומת הדשן[52] כתב על זמנו שהמלך גבה לפי העושר של הקהילה, ולא לפי הממון הנסחר, ולכן חייב מיסים אפילו ליתומים קטנים שאינם סוחרים בממונם, וחייב מפיקדונות שאינם נסחרים, ואפילו ממון הנמצא בארץ אחרת ואינו נסחר בעיר, כי המלך מחייב לפי העושר של בני הקהילה. ב. לפי הממון הנסחר של הקהילה שמניב רווחים, במקרה זה אין חיוב לשלם מס מדירת המגורים או מהתכשיטים שאינם נסחרים, ויש פוטרים גם מקרקעות שהעבודה בהם מרובה והרווח המסחרי קטן[53].
כך כתב רבי יוסף טוב עלם: "כי כל המס אינו אלא ממשא ומתן, תדע שהרי היכא שבני העיר עניים, ואינם נושאים ונותנים בממון ובפרקמטיא, אע"פ שיש להם קרקעות, אין השר לוקח מהם מס".
ההלכה בצורת גביית מיסים מודרנית
יש מספר הבדלים מהותיים בין צורת הגביה לפי התורה, לבין צורת הגביה הנהוגה כיום.
- לפי דין תורה יש לבדוק כל הוצאה ציבורית מי הנהנה ממנה, כדי לדעת אם לשום החיוב לפי ממון, או לפי נפשות, או לפי שניהם. שלפי התורה הגביה היא בעבור ההנאה והצורך, אבל הגביה כיום היא לפי שיעור ההכנסה, או לפי שיעור הרכישה, ולא בהתאם לשיעור ההנאה והצורך בשירותי המדינה, ולכן גובים לכל הצרכים בשווה, וללא חילוק מי הנהנה.
- צורת הגביה לפי התורה הוא גביה באופן ישיר בעבור הצורך, כלומר כשמתעורר צורך בחומה או בכבישים, גובים מיסים בעבור חומה וכבישים, אבל כיום הגביה היא באופן כללי, שיהיה כסף למדינה לממן כל צרכיה.
- לפי התורה כאשר גובים מיסים לפי ממון, מחשבים לפי הרכוש שיש לאדם, אבל במיסים הנוהגים כיום גם גביה לפי ממון ניגבת לפי גובה ההכנסה או הקניות שערך באותה שנה, ולא לפי הרכוש, ולשיטה זו גם עשיר מופלג, אם לא תהיה לו הכנסה כספית בשנה זו, יפטר מרוב חיוב המיסים.
הגביה בהלכה
כדי לגבות מיסים כפי ההלכה, בהתאם לצורת המיסים של היום, יש לבדוק היטב את תקציב המדינה, לברר כמה אחוזים מהתקציב הוא על בריאות או ביטחון, שבזה רובם שווים, וכמה היא ההוצאה על תשתיות, שבזה העניים צריכים לשלם פחות, וכמה היא ההוצאה על רווחה, ושאר עניינים סוציאליים, שבזה יש לגבות מהעשירים יותר מהבינונים, ומהעניים כמעט ואין לגבות, ולחלק את תקציב המדינה לשלושה סוגים אלו, וע"פ זה לחלק את היחס בין מיסים עקיפים למיסים הישירים, ולקבוע מדרגות מס במיסים הישירים בחלוקה שבין הבינונים לבין העשירים, ובנוסף לפי ההלכה יש לקבוע מס לפי ריבוי הרכוש, ולא רק לפי הכנסה כספית או הוצאה כספית, וכדי לברר דבר זה יש לדון עם מומחים לדבר, ולעשות הכל באופן ראוי, ובמקום הצורך יש לקבוע מנהג ראוי ע"פ חכמים.
חלוקה בהלכה בין עשירים בינוניים ועניים
הבדל נוסף מהותי, כי ע"פ התורה, הואיל וברוב הוצאות המדינה, צורך העניים הבינונים והעשירים שווה, מעיקר הדין אין הבדל בחיוב המיסים, בין עשירים בינוניים ועניים, ורק מחמת דינא דכופים בני העיר זה את זה על הצדקה, יש לחייב את העשירים, לשלם גם כנגד העניים שאינם יכולים לשלם חלקם, אך את חלק הבינונים אין חיוב על העשירים לשלם, ועליהם לשלם כל חלקם בהנאה מהוצאות המדינה.
חלוקה בחוק בין עשירים בינוניים ועניים
כיום ברוב המדינות משתמשים בחיוב המיסים, גם כדי לאזן את הרכוש והכסף במדינה (שנקרא מיסוי פרוגרסיבי) לצורך צמצום פערים בחברה, בהתאם לגישה הזאת המדינות דואגת גם לבינונים, שיהיה להם רווחה כלכלית, וע"כ העשירים משלמים יותר במיסים, לא רק כצדקה בעבור העניים שאינם מסוגלים לשלם, אלא גם כדי לאפשר רווחה כלכלית בעבור הבינונים.
הצידוק המוסרי לאכוף את העשירים לממן את העניים והבינונים, נובע מגישה האומרת, שהעשירים הם עשירים מכח כל תושבי הארץ, וע"כ חובה על העשירים לדאוג בחזרה לחברה שממנה הם חיים. א: ערך הנדל"ן הוא תולדה של ביקוש, שנעשה על ידי כלל התושבים. ב: קיום המדינה מתאפשר מחמת כלל התושבים, כגון על ידי הצבא, וכן התשתיות נעשות על ידי כלל התושבים, ובפרט שעשיר נהנה מתשתיות המדינה יותר משאר האנשים. ג: כמו כן חברה יצרנית מרוויחה על ידי שהיא מוכרת את הסחורה שלה לכלל התושבים. ד: לעשיר עצמו יש תועלת מכך שאין בחברה פערים גדולים, המביאים לפשע ולהרס חברתי, מה שיגרום בסופו של דבר גם לאיבוד טובתו ועושרו של העשיר. טעם נוסף להצדקה לחייב עשיר לשלם יותר מחלקו, משום שמגוריו של האדם בארץ, תלוי בהסכמת התושבים שלהם הארץ שייכת, וזכותם לומר לו אם אתה רוצה לגור עמנו בארץ, עליך לשלם מיסים יתרים.
כיום המיסים מתחלקים לשני סוגים עיקרים. א: "מיסים ישירים". כלומר מיסים על ההכנסות הכספיות שיש לאדם, ובמיסים אלו ככל שהאדם מרוויח יותר עליו לשלם יותר, וככל שההכנסה עולה, עולה גם גובה שומת המיסים ביחס להכנסה, וזה נקרא "מס פרוגרסיבי". כלומר שהעשירים משלמים לפי מדרגות מס גבוהות יותר. ב: "ומיסים עקיפים". שבהם משלמים מיסים ע"פ הצריכה, שעל כל דבר שאדם קונה לצורכו משלם אחוז מסוים כמיסים למדינה, ואחד המיסים העקיפים הנפוץ הוא מס ערך מוסף (מע"מ), כמו כן יש מיסים מיוחדים על רכישת נדל"ן, הנקרא מס רכישה.
לפי שיטת מדרגות המס הנוהגת כיום במדינת ישראל רוב נטל המס מוטל על שני העשירונים העליונים, לשם דוגמה הכנסות המדינה בשנת 2009 ממיסים ישירים וממיסים עקיפים, היו כמעט ביחס שווה[54] וכן בשנת 2009 ע"פ חלוקת המדינה לעשר דרגות של הכנסות כספיות בשנה, עולה ששני העשירונים העליונים שילמו 90% מכל המיסים הישירים שיש בארץ, ו31% מהמיסים העקיפים שנגבים במדינה, כלומר שבמיסים ישירים הבינונים כמעט ולא משתתפים, ובמיסים העקיפים הם משלמים את חלקם היחסי בערך 10% לכל עשירון בינוני, והעשירים מממנים במיסים העקיפים את העניים. כך שלמעשה העניים והבינונים משלמים מיסים פחות מחלקם הראוי להם ע"פ ההלכה.
תוקף הלכתי לחלוקת נטל המס בחוק
האם לפי ההלכה ניתן לחייב את העשירים, לשלם מיסים גם כנגד הבינונים, כנהוג כיום.
ידועה ההלכה של דינא דמלכותא דינא שהמלכות יכולה לגבות את המיסים כדעתה, ואינה תלויה בדיני התורה, אך כל זה במלכות של גויים שאינם מחויבים לדיני התורה, אבל מלכות ישראל אינה יכולה לבטל את דיני התורה רק במקום של צורך תקנה, ולא סתם מחוסר ידיעה או מחוסר הערכה לדיני התורה.
אלא שבהלכה יש חשיבות רבה למנהג המדינה, ולכן כיון שבכל העולם נוהגים לגבות מיסים באופן זה דעת התושבים הסכימה שכך היא הדרך הראויה, כך הם דברי תרומת הדשן, וכן פסק הרמ"א[55].
”וזה לשון תרומת הדשן[52]: יראה דהני מילי תלי טפי במנהג, ממאי דתלי בדת תורה, ונראה אף על גב דכתב רבינו תם והוכיח, דיש מנהגים של שטות שאין לסמוך עלייהו, אפילו היכא דתנן 'הכל כמנהג המדינה', ובאור זרוע כתב נמי דלא אמרינן מנהג מבטל הלכה אלא אם כן מפי חכמים. בענייני מיסים כולהו מודו דאזלינן בתר מנהגם דבני העיר או בני המדינה שנהגו בו מקדם, אפילו אי לא הוקבע על פי חכמים. דאי מצרכתא להו למיזל בתר דין תורה בכל דבר, לעולם תהא מריבה ביניהם, משום הכי מעיקרא מחלו אהדדי לוותר על דין תורה, וגמרי ומקני למיזל בתר סדר מנהג דידהו, וכעין זה כתב מהר"ם דשותפים קונים ומקנים, ומתני בהדדי באמירה בעלמא בלא קניין, משום דבההיא הנאה דצייתי אהדדי גמרי ומקני.”
בספר דינא דמלכותא[56] ביאר: שאין לומר ש'מנהג מבטל הלכה' דווקא כאשר יודעים מהו דין התורה, ובאים לנהוג באופן אחר מצד תקנה שיש בדבר, אבל כאשר לא מבררים את הדין תורה, וקובעים מנהג אין לזה תוקף, שהרי מקור תרומת הדשן במה שהולכים אחרי מנהג החמרין והספנים[57] והם הרי לא בירורו מה דין התורה קודם קביעת מנהגם, אלא שכיון שנהגו כן, משום שכך היה נח להם, ולא משום קבלת דיני הגויים, מנהגם חל ומבטל הלכה, אם כן הוא הדין הכא דאע"פ שלא היה בירור מה דין התורה הראוי במיסים, ונקבעה חלוקת המס כפי שנראה להם נכון ומתאים, מהני קביעתם. אך יש לקרב את חלוקת נטל המס ככל הניתן למקורות ההלכה והתורה.
יחס ההלכה לשיטת מס טריטוריאלית או פרסונלית
בעבר היו שני סוגי מיסים, מס טסקא ומס כרגא. 'מס טסקא' הוא מס על הממון, ו'מס כרגא' או בשמו השני 'מס גולגולתא' הוא מס על הנפשות.
מס הממון הוטל על עצם היות הממון קיים, וברור שעיקר התביעה שייכת למדינה בה נמצא הממון, אך היו מדינות שגבו גם על ממון שבארץ אחרת, הראשונים נחלקו בדבר זה, דעת הרשב"א[58] שממון משועבד אך ורק למלכות אחת בלבד, ומלכות שדורשת לשלם עבור ממון הנמצא בארץ אחרת היא שלים, אך מהר"ם מהר"ם מריזבורק[59] מעניק תוקף הלכתי גם לגביה זו.
הרמ"א[60] מביא את שתי השיטות, והאחרונים[61] נחלקו איזה מהם עיקר להלכה, בספר דינא דמלכותא[62] כתב שהרשב"א ומהר"ם מריזבורק נחלקו רק במנהג המדינות, כי בשורש הדבר מוסכם כי עקרונית אפשרי שמדינה תוכל לתבוע גם עבור ממון הנמצא בארץ אחרת, אלא שמנהג הארצות אצל הרשב"א היה לראות בכפל מס – מיסוי דרקוני, וסמכות המלכות מוגבלת לערכים המקובלים בתקופתה.
מס הנפשות, נגבה על ידי המלכות של האדם, ופעמים רבות היה נגבה לפי עושרו של האדם, ולא באופן שווה, הרשב"א בתשובה נותן תוקף הלכתי למנהג לגבות מס זה גם לפי העושר שבארץ אחרת. אפילו שדבר זה יוצר 'כפל מס', שהרי פעם אחת משלמים על העושר במס הממון, ופעם שנייה במס הנפשות, הדבר מובן לאור האמור שהכל תלוי במנהג המדינות.
גם כיום ישנן שתי שיטות מיסוי מס טריטוריאלי ומס פרסונלי, מס טריטוריאלי הוא מס המוטל על כל הכנסה שהופקה בתחומי המדינה, בין אם הופקה על ידי תושב המדינה ובין אם הופקה על ידי תושב חוץ. [מס זה דומה ל'מס טסקא' שהמס על הממון, אך מס הטסקא היה נקבע פעמים רבות לפי מבחן הערך של הנכסים ולא לפי הרווח השנתי.]
ומס פרסונלי מטיל מס על בסיס מבחן התושבות ללא קשר למקום הפקת ההכנסה. המס מוטל על כל מי שהוא תושב המדינה, בין אם ההכנסה הופקה בתחומי המדינה ובין היא הופקה מחוץ לתחומי המדינה. [מס זה דומה ל'מס כרגא' שהמס על האדם, אלא שפעמים שמס הכרגא היה נגבה בשווה לכל נפש.]
כאשר נוצרת בעיה ששתי השיטות מתנגשות ביניהן, תושב מדינה בה המיסוי פרסונלי מבצע עסקה במדינה בה המיסוי טריטוריאלי, ומחויב במס במדינתו על הכנסתו, ובמדינה בה הופקה ההכנסה על ההפקה, נוצר מצב של 'כפל מס'. הפתרון נמצא בדרך כלל באמנה למניעת כפל מס הנחתמת בין המדינות השונות, אך כשאין אמנה הנוהל המקובל שהמיסוי טריטוריאלי מלבד מתן שירותים שהמיסוי פרסונלי.
מבחינה הלכתית, ההלכה של 'דינא דמלכותא דינא' מקנה למדינות סמכות לגבות בשני אופני ממיסוי, ובאופן של כפל מס שלא נפתר באמנה למניעת הכפל, חייבים לנהוג כמנהג המדינות, שהמיסוי יהיה טריטוריאלי, מלבד מתן שירותים שהוא פרסונלי[63].
ראו גם
קישורים חיצוניים
מערכת המיסים לאור התורה הרב כתריאל פ. טכורש
ספר דינא דמלכותא הרב דוד שלמה שור
הערות שוליים
- ^ ב"ב ז:
- ^ ב"מ פרק יא הלכה כג
- ^ שו"ע חו"מ סימן קסא סעיף א
- ^ נדרים כח. ב"ק קיג.
- ^ שו"ע חו"מ סימן שסט
- ^ ספר דינא דמלכותא תחילת פרק נז
- ^ שו"ע חו"מ קסג סעיף א
- ^ תוספות כתובות מט: ד"ה אכפיה, אגרות משה יו"ד ח"א סימן קמט, ד"ה הנה עצם, חידושי הגרי"ז ערכין כא.
- ^ תשובות מיימוניות קנין סימן כז
- ^ שו"ע חו"מ קסג סוף סעיף ג
- ^ חו"מ סימן קסג ס"ק ב
- ^ חו"מ סימן קסג סעיף א
- ^ סיכום מתוך הספר דינא דמלכותא פרק נב
- ^ שו"ת מהר"ם מרוטנבורג פראג סימנים תתקטו, תתקיח, תתקצב; חתם סופר או"ח ח"א סימן קצג; דברי מלכיאל ח"א סימן לה
- ^ נתיבות המשפט חו"מ סימן קעח ס"ק ג; סימן קסד ס"ק א
- ^ קובץ שעורים ב"ב אות מ
- ^ ב"ק קטז: ב"ב ז:
- ^ גמרא בבא בתרא ז:
- ^ ב"ב שם ד"ה לפי שבח
- ^ פתחי תשובה חושן משפט סימן קסג ס"ק ז
- ^ רי"ף ב"ב ה.
- ^ שו"ת חתם סופר ח"ה סימן קסז; חזו"א ב"ב סימן ד ס"ק יט
- ^ ספר דינא דמלכתא פרק נז
- ^ סימן ז
- ^ סימן סז
- ^ שו"ע חו"מ סימן קסג סעיף ג
- ^ שם ס"ק לב
- ^ שו"ת חת"ס או"ח סימן קצג
- ^ סיכום סיכום מתוך הספר דינא דמלכותא פרק נב
- ^ פרק נז
- ^ שו"ת ח"ה סימן טו
- ^ שו"ת ח"ג סימן רכח
- ^ ח"ד סימן אלף טז; וראה עוד במגן אברהם או"ח סימן נה ס"ק טז
- ^ סימן מב
- ^ הגהות טור חו"מ סימן קסג ס"ק ט
- ^ סימן נב
- ^ דינא דמלכוא פרק נז
- ^ שם
- ^ שו"ת ח"ג סימן שפ
- ^ יו"ד סימן רנ סעיף ה
- ^ הרב דוד שלמה שור ירושלים תשע"ז
- ^ בבא קמא קטז:
- ^ 43.0 43.1 מרדכי ב"ב רמז תעה
- ^ מרדכי ב"ב רמז תעז
- ^ ריש סימן שמב
- ^ בנימין זאב סימן רצג; רדב"ז ח"ג סימן תעב; מהר"ם אלשיך סימן נו; רבי אליעזר מזרחי סימן טז
- ^ שיטת שו"ת רש"י סימן רלא
- ^ כדעת רבינו חננאל רבינו אפרים העיטור
- ^ רבינו תם; מהר"ם מרוטנבורג קרימונה סימן שה; מהר"ח אור זרוע סימן רכו; תרומת הדשן; מהר"ם מריזבורק
- ^ שיטת הרי"ף הרמב"ם
- ^ סיכום השיטות בספר דינא דמלכותא נספח ב'
- ^ 52.0 52.1 סימן שמב
- ^ רבי יוסף טוב עלם מרדכי ב"ב תפא; מהר"ם מרוטנבורג ח"ד סימן תתקמא
- ^ המרכז למחקר ומידע של הכנסת, הוגש בכ"ט תמוז תשע"א
- ^ שו"ע חו"מ סימן קסג סעיף ג; וראה חזו"א ב"ב סימן ה ס"ק ד
- ^ דינא דמלכותא פרק נז
- ^ גמרא ב"ק קטז:
- ^ שו"ת הרשב"א ח"ה סימן קעח
- ^ נדפס בסוף שו"ת מהר"י ווייל
- ^ חו"מ סימן קסג סעיף ג
- ^ חו"מ סימן קסג סמ"ע ס"ק כז, נתיבות ס"ק כד, פתחי תשובה ס"ק יט
- ^ ספר דינא דמלכותא פרק סב; וראה שאילת יעב"ץ ח"א סימן עח
- ^ ספר דינא דמלכותא פרק סב
