נסיכות מוסקבה
.svg) | |
 | |
| ממשל | |
|---|---|
| משטר | מונרכיה אבסולוטית |
| שפה נפוצה | רוסית |
| עיר בירה | מוסקבה |
| גאוגרפיה | |
| יבשת | אירופה |
| היסטוריה | |
| הקמה | |
| תאריך | 1263 |
| פירוק | |
| תאריך | 1549 |
| ישות קודמת | נסיכות ולדימיר |
| ישות יורשת |
 רוסיה הצארית |
נסיכות מוסקבה (ברוסית: Княжество московское), אשר נודעה גם בשם הנסיכות הגדולה של מוסקבה (ברוסית: Великое княжество Московское), רוסיה המוסקבאית, או רוס המוסקבאית הייתה ישות מדינית, נסיכות בתקופת ימי הביניים המאוחרים שבמרכזה מוסקבה[1][2][3].
תחילתה של המדינה הוא בשלטונו של אלכסנדר נבסקי משושלת רוריק, כאשר בשנת 1283 מונה בנו דניל הראשון לשלטון בנסיכות הגדולה החדשה של מוסקבה, שהייתה מדינה ווסאלית לאימפריה המונגולית (תחת "העול המונגולו-טטרי"), אשר בהמשך סיפחה לעצמה את נסיכות ולדימיר-סוזדל עד 1320. מאוחר יותר היא סיפחה את רפובליקת נובגורוד בשנת 1478 וכבשה את דוכסות טבר הגדולה בשנת 1485 ובסופו של דבר נותרה תחת שלטון המונגולים במשך כל שנות קיומה עד שנת 1480.
המוסקובאים, אנשי סוזדל ותושבים אחרים הצליחו לשמור על המסורת הסלאבית, הפגאנית והאורתודוקסית תחת העול הטטרי. איוואן השלישי איחד את המדינה עוד יותר במהלך שלטונו בן 43 השנים וערך נגד יריבתו הגדולה, דוכסות ליטא, מספר מערכות צבאיות ובשנת 1503 שילש את שטח ממלכתו, אימץ את תואר הצאר וטען לתואר "שליט רוס כולה". בנישואיו לאחייניתו של הקיסר הביזנטי האחרון, הוא טען שנסיכות מוסקבה היא מדינה יורשת של האימפריה הרומית, "רומא השלישית". הגירת העם הביזנטי השפיעה וחיזקה את זהות מוסקבה כיורשת המסורות הפרבוסלביות. יורשו של איוואן, וסילי השלישי, זכה גם הוא להצלחה צבאית וכבש את סמולנסק מידי ליטא בשנת 1512 ודחף את גבולות מוסקבה אל נהר דנייפר. בנו של וסילי, איוואן הרביעי (שלימים נקרא איוון האיום) היה תינוק במות אביו בשנת 1533. הוא הוכתר בשנת 1547 לצאר החדש והכריז על הקמת רוסיה הצארית (ברוסית: Царство Русcкое).
שם
כמו במדינות רבות מימי הביניים, למדינה לא היה שם "רשמי" מסוים, אלא תארים רשמיים של השליט. "הנסיך (קניאז) של מוסקבה" (Московский князь) או "ריבון מוסקבה" (Московский государь) היו תארים קצרים נפוצים. לאחר האיחוד עם נסיכות ולדימיר באמצע המאה ה-14, נסיכי מוסקבה קראו לעצמם גם "נסיך ולדימיר ומוסקבה", שכן ולדימיר הייתה ישות מדינית ותיקה יותר. אף על פי שהמגורים העיקריים של הנסיכים היו תמיד במוסקבה. ביריבות עם נסיכויות אחרות (במיוחד נסיכות טבר) נסיכי מוסקבה גם הגדירו את עצמם בתור "הנסיכים הגדולים", בטענה שהם ממוקמים בדרג גבוה יותר. במהלך הצמיחה הטריטוריאלית וכיבושים מאוחרים יותר, התואר המלא התארך. במסמכים שגרתיים ועל חותמות רשמיות, הוחלו שמות קצרים שונים: "הדוכס (הגדול) של מוסקבה", "ריבון מוסקבה" (Московский государь), "הדוכס הגדול של רוס כולה" (Великий князь всея Руси), "ריבון רוס כולה" (Государь всея Руси), או פשוט "הנסיך הגדול" (Великий князь) או" הריבון הגדול" (Великий государь).
למרות הפיאודליזם, השם הכללי לארץ הסלאבית במזרח, רוס, לא נשכח, אם כי אז היה למונח תרבותי וגאוגרפי ולא למונח הפוליטי, מכיוון שלא הייתה ישות פוליטית אחת בשטח. מאז המאה ה-14 הוסיפו נסיכי מוסקבה שונים לייחס לעצמם תואר נסיכי "רוס כולה" (всея Руси) לתאריהם, על שם המטרופולינים הרוסים, "המטרופולין של רוס כולה". דמיטרי שמיאקה (שמת בשנת 1453) היה הנסיך הראשון במוסקבה שטבע מטבעות עם התואר "ריבון רוס כולה"[4][5].
טענות כאלה עוררו התנגדות ועוינות רבה מצד יריבתה העיקרית, הדוכסות הגדולה של ליטא, ששלטה על חלק גדול (מערב) מארץ רוס העתיקה ומכאן שללה כל טענה ואף את שמו העצמי של השכן ממזרח. תחת ההשפעה הפולנית-ליטאית החלה המדינה להיקרא מוסקבה (בלטינית: מוסקוביה, מוסקובי, צרפתית: מוסקוביה) במערב אירופה. ההופעות הראשונות של המונח היו במסמך איטלקי משנת 1500. בתחילה הייתה מוסקוביה השם הלטיני של העיר מוסקבה עצמה, לא של המדינה; מאוחר יותר היא קיבלה את משמעותה הרחבה יותר והיא שימשה לצד השם הישן, רוסיה. המונח מוסקובי היה בשימוש במערב עד תחילת המאה ה-18 והוא עדיין משמש בהקשרים היסטוריים.
מוצא
כאשר המונגולים פלשו לארצות רוס של קייב במאה ה-13, מוסקבה הייתה מאחז סחר חסר משמעות בנסיכות ולדימיר-סוזדל. אף על פי שהמונגולים שרפו את מוסקבה בחורף 1238 ובזזו אותה בשנת 1293, מיקומה באזור מיוער סיפק אבטחה מסוימת מפני התקפות וכיבוש המונגולים, בעוד שמספר נהרות סיפקו גישה לים הבלטי והשחור ולאזור הקווקז.
אולם חשוב יותר להתפתחות מדינת מוסקבה היה שלטונה על ידי סדרת נסיכים שהרחיבו את גבולותיה והפכוה מנסיכות קטנה באגן נהר מוסקבה למדינה הגדולה ביותר באירופה של המאה ה-16. השליט הראשון של נסיכות מוסקבה, דניל הראשון (מת ב-1303), היה בנו הצעיר של אלכסנדר נבסקי מוולדימיר-סוזדל. הוא החל להרחיב את נסיכותו בכך שכבש את קולומנה והבטיח את פרסלבל-ז'לסקי כעיזבון למשפחתו. בנו של דניל, יורי (שלט בשנים 1303–1325) מלך על כל אגן נהר מוסקבה ונסיכותו התרחבה מערבה על ידי כיבוש מוז'איסק. לאחר מכן הוא בנה ברית עם אוזבק חאן מאורדת הזהב והתחתן עם אחותו של החאן. החאן איפשר ליורי לתבוע את תואר הדוכס הגדול של ולדימיר-סוזדל, משרה שאפשרה לו להתערב בענייני רפובליקת נובגורוד בצפון-מערב.
יורשו של יורי, איוואן הראשון (שלט בשנים 1325–1340), הצליח לשמור על תואר הדוכס הגדול באמצעות שיתוף פעולה הדוק עם המונגולים ובאיסוף מיסים מנסיכויות רוס האחרות עבורם. מערכת יחסים זו אפשרה לאיוואן לזכות בשגשוג אזורי, במיוחד על חשבון היריבה הראשית של מוסקבה, העיר טבר שבצפון המדינה, שמרדה נגד האורדה בשנת 1327. המרד הוכנע על ידי הכוחות המשותפים של הדוכסות הגדולה סוזדל, הדוכסות הגדולה של מוסקבה (שהתחרתה עם טבר) והטטרים. איוואן נחשב לאדם העשיר ביותר ברוס, כפי שמעיד כינויו "קאליטה" (מילולית "מחזיר הכספים"). הוא השתמש באוצרותיו לרכישת אדמות בנסיכויות אחרות ולמימון הקמת כנסיות אבן בקרמלין במוסקבה.
בשנת 1325 העביר המטרופוליטן הפרבוסלבי פיוטר (שמת בשנת 1326) את מקום מגוריו מקייב לולדימיר ולאחר מכן למוסקבה, מה שהגביר את יוקרתה של הנסיכות החדשה.
היסטוריה
ייסוד הנסיכות
במאה ה-11 מוסקבה הייתה לא יותר מאשר תחנת מסחר קטנה בשולי נסיכות ולדימיר-סוזדאל, אשר שלטה על חלק נכבד של רוס של קייב אחרי התפרקותה. במחצית הראשונה של המאה ה-12 קיימות עדויות להתיישבותם של נסיכים עצמאים במוסקבה, אך רק בשנת 1263 בעת שלטונו של דניאיל אלכסנדרוביץ' זכתה למעמד של נסיכות עצמאית. בעת הפלישה המונגולית לרוסיה (1236–1240) נשרפה מוסקבה על ידי המונגולים ששבו ובזזו אותה בשנת 1293, אך ריחוקה היחסי של מוסקבה, קשיי הגישה בגלל היערות העבותים ומשקלה הקטן בפוליטיקה הרוסית של הזמן שמרו עליה והיא הצליחה להשתקם.
מספר נהרות שחיברו אותה לים השחור, לים הבלטי ולאזור הקווקז עזרו להתפתחותה של העיר. מוסקבה נשלטה בידי שושלת נסיכים ששאפו להרחיבה ולחזקה, הנסיך הראשון של מוסקבה היה דניאיל אלכסנדרוביץ (נפטר ב-1303), בנו הצעיר של אלכסנדר נבסקי מנסיכות ולדימיר-סוזדאל.
הוא החל להרחיב את הנסיכות שלו על ידי תפיסת השלטון בעיר קולומנה הסמוכה והבטיח את העברת הכתר לצאצאיו. בנו של דניאל, יורי, שלט בכל אגן נהר מוסקבה והמשיך להרחיב את גבולות הנסיכות מערבה. לאחר מכן כרת ברית עם החאן של אורדת הזהב וקיבל על עצמו את תואר נסיך ולדימיר שהיה התואר הראשי בין נסיכי רוסיה.
ביסוס הנסיכות
יורשו של יורי, הנסיך איוואן הראשון, אשר שלט בשנים 1325–1340, שמר על תואר הנסיך הגדול. איוואן הידק את הקשר עם המונגולים ובעזרתם גבה דמי חסות מנסיכויות אחרות באזורו. איוון השיג למוסקבה עליונות אזורית משמעותית ונודע כאיש העשיר בכל רוסיה, הוא השתמש באוצרותיו לקנות אדמות רבות לבניית כנסיות אבן מרשימות בקרמלין. ב-1327 עבר ראש הכנסייה הרוסית המטרופוליטן האורתודוקסי של רוסיה, למוסקבה, ותרם רבות להמשך שגשוגה של העיר.
יורשיו של הנסיך איוואן המשיכו בדרכו, קנו אדמות רבות שהרחיבו את שטחה ואת אוכלוסייתה של נסיכות מוסקבה, והשקיעו רבות בעיר הבירה. דבר שהביא להתנגשות בינם לבין הדוכסות הגדולה של ליטא המתרחבת. האינטרסים שלה התנגשו עם התפשטותה של מוסקבה, בעיקר סביב העיר סמולנסק. האיבה הובילה לשלושה מסעות מלחמה ליטאים שנכשלו נגד נסיכות מוסקבה ב-1368, ב-1370 וב-1372.
ב-1350 פגעה המגפה השחורה ברוסיה, בין הנפגעים היו גם בני משפחת המלוכה. יורש העצר דמיטרי דונסקוי היה בן תשע בלבד כשהוריו מתו ותואר הנסיך הגדול עבר לקרובו הרחוק דמיטרי מסוזדל. נסיך מוסקבה הצעיר הצליח לשמור על הנסיכות בזכות כריתת ברית עם הכנסייה האורתודוקסית. דמיטרי דונסקוי, כשליט וכמנהיג דתי, איחד את הנסיכויות הרוסיות בסביבתו תחת כנפי נסיכות מוסקבה. בינתיים המעצמה המונגולית התפרקה למרכיבים קטנים יותר ואורדת הזהב הייתה המדינה המונגולית שירשה את השליטה המונגולית על רוסיה. דמיטרי קרא תיגר על החאן של אורדת הזהב והביס אותו בקרב קוליקובו (1380), בכך התגבר על הסטיגמה השלילית שדבקה לנסיכות כמשתפת פעולה עם הטטרים. כאשר העביר את הכתר לבנו וסילי ב-1389, לא טרח לקבל אישור לכך מהחאן כפי שהיה נהוג עד כה.
וסילי הראשון אשר שלט בין השנים 1389–1425, המשיך את המדיניות העצמאית של אביו. אך לאחר ניסיון פלישה שנהדף בקושי של אורדת הזהב, נאלץ וסילי לכרות ברית בקשרי נישואין עם בתו של דוכס ליטא החזק. וסילי נמנע מעימותים עם חותנו גם כשזה האחרון סיפח אליו את סמולנסק. שנות שלטונו השקטות התאפיינו בסיפוחי שטחים מצפון וממזרח. הקשר החזק לכנסייה האורתודוקסית עזר לשמור על יציבות הנסיכות, כאשר מנזרים הממוקמים בנסיכויות שכנות שימשו למעשה כמוצבים מוסקוביטים. נסיכות מוסקבה המשיכה לשגשג גם בזכות השושלת היציבה שלה, כאשר בנסיכויות האחרות התחלפו שליטים לעיתים קרובות והן נקרעו בסכסוכים פנימיים ליחידות פוליטיות יותר ויותר קטנות.
המעבר מנסיכות מוסקבה לשלטון הצארים
מצבה היציב של השושלת התערער בימי וסילי השני יורשו של וסילי הראשון, אשר שלט בין השנים 1425 ל-1462. דודו של וסילי, יורי דמיטרייביץ', החל לטעון לשלטון ולזכות על כתר הנסיכות ("כתר מונומק" - כתר מוזהב אשר אותו חבשו כל נסיכי מוסקבה על בסיס צוואתו של דמיטרי דונסקוי). לאחר מותו של יורי טענו גם בניו לכתר והערעור על זכותו למלוך ליווה את כל תקופת שלטונו הארוכה של וסילי השני. במהלך תקופה זו הפסיד וסילי שטחים מהנסיכות במלחמה הפיאודלית הגדולה אשר נמשכה עד 1450, נשבה על ידי השליט הטטרי של חאנות קאזאן, ועיניו נעקרו ב-1446. למרות כל זאת הצליח וסילי להעביר את הכתר לבנו איוואן השלישי. בתקופתו של וסילי השני גם הכריז המטרופוליטן האורתודוקסי של מוסקבה על עצמאותה מהפטריארכיה של קונסטנטינופול (1448).
איוואן הגדול
איוואן השלישי, אשר שלט בין השנים 1462 ו-1505 איחד נסיכויות נוספות תחת שלטונו, ושם קץ למספר רב של סכסוכי קרקעות, כאשר אילץ את הנסיכויות להכיר בו ובצאצאיו כנסיכים הגדולים של כל רוסיה. איוואן ריכז לידיו סמכות מוחלטת על הצבא, המשפט ויחסי החוץ. לאחר שאורדת הזהב חדלה להתקיים צורפו גם אדמותיה לשטח המוסקבאי. באמצעות קשרי חיתון הבטיח לעצמו איוואן שליטה על שטח גדול יותר ליורשיו, ונסיכויות נוספות ביקשו להצטרף לממלכה הגדולה.
כאשר שלט על כל חלקה העיקרי של רוסיה, אימץ לעצמו איוואן השלישי את התארים צאר ו"שליט כל רוס". והיה ידוע בקרב נתיניו בכינוי "איוואן הגדול". הוא התעמת ללא חשש עם שליט הדוכסות הגדולה של ליטא על מספר נסיכויות חצי עצמאיות מתקופת רוס של קייב. במלחמת התשה ארוכה שהסתיימה רק ב-1503 עם ליטא הצליח לדחוק את גבולו מערבה. בתקופתו נסיכות מוסקבה שילשה את שטחה.
בנו של איוואן השלישי, וסילי השלישי, המשיך את הכיבושים, אם כי בקנה מידה קטן יותר. תרומתו העיקרית הייתה המשך הצנטרליזציה של רוסיה ויצירת מוסדות שיאפשרו לה לתפקד כמדינה אחת.
תקופת הצארים החלה רשמית עם הכתרתו של בנו, איוואן הרביעי, אשר היה ידוע בעיקר בשם איוואן האיום והיה הראשון אשר הוכתר רשמית כצאר של רוסיה.
לקריאה נוספת
- Florinsky, Michael T. (1965). Russia: a History and an Interpretation.
- Dewey, Horace W. (1987). "Political Poruka in Muscovite Rus'". The Russian Review. 46 (2): 117–133. doi:10.2307/130622. ISSN 0036-0341. JSTOR 130622.
- Isham, Heyward; Pipes, Richard (2016-09-16). Remaking Russia: Voices from within: Voices from within. Routledge. מסת"ב 978-1-315-48307-8.
- "Moscow, Grand Principality of". Encyclopædia Britannica. Chicago: Encyclopædia Britannica. 2012
- Perrie, Maureen, ed. (2006). The Cambridge History of Russia. 1. Cambridge University Press. מסת"ב 978-0-521-81227-6.
- Davies B. Warfare, State and Society on the Black Sea Steppe, 1500–1700. Routledge, 2014
- Филюшкин, А. И. (2006). Титулы русских государей [Filyushkin A. I. The titles of the Russian rulers]. מסת"ב 978-5-98874-011-7. Library of Congress Country Studies -Russia
- Richard Pipes, Russia under the Old Regime (1995)
- Meyendorff, John (1981). Byzantium and the Rise of Russia: A Study of Byzantino-Russian Relations in the Fourteenth Century (1st ed.). Cambridge: Cambridge University Press. מסת"ב 9780521135337.
- Moss, Walter G (2005). "History of Russia - Volume 1: To 1917", Anthem Press
- Chester Dunning, The Russian Empire and the Grand Duchy of Muscovy: A Seventeenth Century French Account
- Romaniello, Matthew (September 2006). "Ethnicity as social rank: Governance, law, and empire in Muscovite Russia". Nationalities Papers. 34 (4): 447–469. doi:10.1080/00905990600842049.
- Marshall Poe, Foreign Descriptions of Muscovy: An Analytic Bibliography of Primary and Secondary Sources, Slavica Publishers, 1995, מסת"ב 0-89357-262-4
קישורים חיצוניים
- נסיכות מוסקבה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ A Short History of the USSR (באנגלית). Progress Publishers. 1965.
- ^ Florinsky, Michael T. (1965). Russia: a History and an Interpretation (באנגלית).
- ^ "Московская Русь • Arzamas". Arzamas (ברוסית). נבדק ב-2020-05-12.
- ^ Хорошкевич, А. Л. (1976). "Россия и Московия: Из истории политико-географической терминологии" [Khoroshkevich A. L. Russia and Muscovy: from the history of politico-geographic terminology]. Acta Baltico-slavica. X: 47–57.
- ^ Филюшкин, А. И. (2006). Титулы русских государей [Filyushkin A. I. The titles of the Russian rulers]. pp. 152–193. ISBN 978-5-98874-011-7.
