קרב קוליקובו
| מלחמה: העול המונגולו-טטרי | ||||||||||
| תאריך הסכסוך | 8 בספטמבר 1380 | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | שדה קוליקובו, רוסיה | |||||||||
| תוצאה | ניצחון רוסי | |||||||||
| ||||||||||
קרב קוּלִיקוֹבוֹ הוא קרב גדול ומפורסם בהיסטוריה של רוסיה שהתרחש בין צבאות הנסיכויות הרוסיות בראשות הנסיך הגדול של ולדימיר ומוסקבה דמיטרי דונסקוי וכוחות אורדת הזהב הטטרים בפיקודו של ממאי.
הקרב נערך ב-8 בספטמבר 1380 בשדה קוליקובו, דרומית לגדה הימנית של נהר דון באזור דרום מזרח מחוז טולה של ימינו. הניצחון של הכוחות הרוסים בקרב קוליקובו היה צעד חשוב לקראת איחוד רוסיה בהמשך אף שלקח לאורדת הזהב כמאה שנים עד לקריסתה. בתקופה שאחרי קרב קוליקובו נסיכי מוסקבה העזו לחתור יותר למען עצמאות מעול הכיבוש הטטרי.
ממאי, שכבש את כס אורדת הזהב, כרת ברית עם דוכס ליטא נגד יריבו טוֹכטַמִישׁ. הוא יצא למוסקבה כדי להביס את בעל בריתו של טוכטמיש חאן, דמיטרי דונסקוי, בכוונה להילחם לצד הליטאים. עם זאת, דמיטרי נלחם בממאי. הלחימה הייתה קשה, עם שפיכת דמים כבדה משני הצדדים והרוגים רבים. שני הצדדים ספגו אבדות כבדות ושניהם נסוגו משדה הקרב. דמיטרי נודע מאז בכינוי "דמיטרי דונסקוי" (דהיינו "דמיטרי איש הדון"), בשל האומץ שלו בלחימה באורדת הזהב סמוך לנהר הדון.
קרב זה לא שחרר את רוסיה משלטון אורדת הזהב. עם זאת, קרב היסטורי זה שחרר את המדינה משלטון המונגולים וסלל את הדרך לקראת איחוד רוסיה הצארית ולהקמת מדינה ריכוזית. ממאי שלא היה צאצא רשמי של חאן אורדת הזהב ונחשב לצאצא של ג'ינגיס חאן כנכדו של נוגאי חאן משושלת ג'ינגיס, ניסה למעשה לדרוש מהנסיכויות הרוסיות לשלם לו מיסים ישירות ולא לאורדת הזהב וסירובם היווה את העילה הרשמית לפרוץ המלחמה.
רקע
אורדת הזהב, ששלטה בפועל על הנסיכויות הרוסיות, ניצבה במרכזה של מלחמת ירושה בין טוכטמיש שירש את כס המלוכה של האורדה והיה צאצא של נכדו של ג'ינגיס חאן, אורד חאן. בעשרים השנים שקדמו לעלייתו של טוכטמיש לכס המלוכה, מלכו למעלה מעשרים אנשים, אך בכל פעם נהרגו בהפיכה. סביר להניח שרבים מכך אורגנו על ידי ממאי. בכל פעם שהייתה הפיכה דתית בארמון, הנסיכים הרוסים היו הולכים ונשבעים שבועת אמונים לאורדה ופועלים ליישב כל סכסוך על מנת לשמור על האינטרסים שלהם, חרף חילופי השלטון התכופים. עלייתו של ממאי לשלטון חפפה את עלייתו של דמיטרי לשלטון במוסקבה ברוסיה ואת הכיבוש המרושע של אורדת הזהב והנסיכים הרוסים סייעו לשחד את ממאי לעלות לשלטון באורדת הזהב. הם סללו את הדרך ליריבו של ממאי, טגאי, בשנת 1365, ובשנת 1367 בניצחונו של בולד טומור. בשנת 1376, ארפשה, מלך האורדה הכחולה, הגיע לממאי מהגדה המזרחית של הוולגה כדי לבזוז, לרוקן את שושלת נובוסיליד ונמנע מעימות עם נסיכות מוסקבה, שחצתה את נהר האוקה. בשנה שלאחר מכן, בשנת 1378, התעמת ממאי עם דמיטרי, נסיך מוסקבה. מאוחר יותר כבש ממאי את נסיכות ריאזאן, אך בשנים 1378–1380 איבד את החלק התחתון של אותו נהר לטוכטמיש. ב-15 באוגוסט 1380 הוכרז בעיר קולומנה כינוס צבאי של הנסיכים הרוסים בהשתתפות טוכטמיש חאן. כוחות מכל רחבי צפון מזרח רוסיה נהרו לאזור. הגיעו גם כוחות של הדוכסות הגדולה סוזדל, טבר וסמולנסק.
יחסי כוחות
הכוחות הרוסיים
לדמיטרי נודע על תוכניות לחתימת חוזה ברית בין ממאי ליגיילו ונסיך ריאזאן אולג ממזכריו של טיוצ'ב, שנשלח לממאי עם זהב לצורך משא ומתן ואז נשלחו שליחים לאסוף כוחות. השומר הראשון בראשותו של וסילי טופיק נשלח לערבה כדי לאסוף ידיעות. מכיוון שהתעכב בשובו, נשלח שומר שני שקיבל הוראה לחזור במהירות. שני השומרים נפגשו והמידע על הברית של ממאי עם יגיילו ואולג אושר וזמן הפלישה הצפוי היה ידוע גם: בסתיו. הכוחות הרוסיים התכנסו בקולומנה ב-15 באוגוסט 1380 וכללו כוחות של הנסיכויות הרוסיות ויצאו ממוסקבה לקולומנה, בשלושה גדודים בפיקודם של דמיטרי עצמו, בן דודו ולדימיר אנדרייביץ' סרפוחובסקי בראש גדוד שני וגדודים נפרדים בפיקוד עוזרי נסיכי בלוזרסק, ירוסלב ורוסטוב.
במקורות מימי הביניים, הרכב המשתתפים התרחב גדל ככל שגדלו נכסי נסיכי מוסקבה. האספה כללה כוחות משטחים קטנים יותר באופן משמעותי. ההיסטוריון הרוסי א. א. גורסקי ביצע ניתוח השוואתי מפורט של ריכוז הצבאות משנת 1380 עם ריכוזים דומים בשנת 1375 למערכה נגד טבר ובשנת 1386 למערכה נגד נובגורוד. בפרט, על פי מסקנותיו, לוחמי נסיכות נובגורוד-סוזדל לא השתתפו בקרב של שנת 1380 (למרות שהשתתפו באלה של 1375 ו-1386), ואנשי טבר גם נמנעו מליטול חלק במערכה, למרות העובדה שבמסגרת חוזה משנת 1375 הם התחייבו להשתתף במערכות כאלה. צבא מוסקבה כלל גם לוחמים מחצרות של נסיכים וגדודים של הדוכסות הגדולה ולדימיר ולא רק מוסקבה עצמה. כבר בקולומנה נוצר מערך קרב ראשוני: דמיטרי הוביל גדוד גדול; ולדימיר אנדרייביץ' הוביל את לוחמי יארוסלאב - מימין; גלב מבריאנסק מונה למפקד הגדוד השמאלי.
הסיבה הרשמית המיידית לפרוץ הקרב הייתה סירובו של דמיטרי לדרישת ממאי להגדיל את המס ששולם לאורדת הזהב. ממאי סמך על הברית עם הדוכס הגדול של ליטא יגיילו ועם נסיך ריאזאן אולג במלחמה נגד מוסקבה, כשהוא סומך על כך שדמיטרי לא יעז לפרוס את חייליו ברחבי נהר האוקה, אלא ייקח עמדה הגנתית על הגדה הצפונית שלה, כפי שעשה בקרבות בשנת 1373 וב-1379. יחד עם בעלי בריתו ממאי תכנן להתמקם בגדה הדרומית של אוקה ב-14 בספטמבר.
עם זאת, דמיטרי, שהבין את הסכנה שבברית כזו, ב-26 באוגוסט, הוביל מיד את הצבא לפתח לופאסניה, ביצע את חציית האוקה בגבולות ריאזאן ובמקום להוביל את הצבא לנהר דון בדרך הקצרה ביותר, ביצע מעבר דרך אזורים מרכזיים של נסיכות ריאזאן במצעד ארוך, תוך שהוא מורה לחייליו של לפגוע באף תושב מריאזאן והחלטתו של דמיטרי לחצות את נהר האוקה הייתה בלתי צפויה עבור ממאי.
בדרך לנהר דון, גדודי הנסיכים הליטאים אנדריי ודמיטרי אולגרדוביץ' הצטרפו לצבא של הנסיכויות הרוסית. אנדריי היה מושלו של דמיטרי בפסקוב, ודמיטרי היה בפריסלאבל-זלסקי, אולם, על פי כמה גרסאות, הם הביאו גם כוחות מתחומי שלטונם הקודמים, שהיו חלק מהדוכסות הגדולה של ליטא כמו פולוצק, סטארודוב וטרובצ'סק, בהתאמה. הגדוד הימני, שהתגבש בקולומנה בראשותו של ולדימיר אנדרייביץ', מילא אז תפקיד של גדוד גיבוי נוסף לאנשי יארוסלאב שעמדו באגף השמאלי, אנדריי אולגרדוביץ' הוביל את גדוד ימין בקרב, לאחר שקיבל גם את לוחמי רוסטוב לפיקודו. באותה תקופה הורכב צבא זה מחמישה גדודים.
הכרוניקות רוסיות מציינות את הנתונים הבאים על גודל הצבא הרוסי: ב"סיפור הכרוניקה של קרב קוליקובו" נטען כי צבא הנסיכויות כלל 100 אלף חיילים מנסיכות מוסקבה ו-50 עד 100 אלף חיילים מבעלות בריתה, ב"אגדת הטבח בממאי", נכתב כי צבא זה הכיל 260 אלף או 303 אלף. בכרוניקה של ניקון - 400 אלף (יש אומדנים של מספר היחידות הבודדות של הצבא הרוסי: 30 אלף לוחמים מבלוזרסק, 7 או 30 אלף מנובגורוד, 7 או 70 אלף ליטאים, 40-70 אלף בגדודי מארב). עם זאת, יש לזכור שהמספרים המובאים במקורות מימי הביניים בדרך כלל מוגזמים ביותר. חוקרים מאוחרים יותר (א.א. רזין ואחרים), שחישבו את כלל האוכלוסייה בארצות רוסיה, תוך התחשבות בעקרון איוש הכוחות ובזמן מעבר הצבא הרוסי (מספר הגשרים ותקופת מעברם), עצרו תחת דגלו של דמיטרי ולדעתם היחידות הכילו 50–60 אלף חיילים (וכך העריך גם ההיסטוריון ו. טטיצ'ב, כ-60,000), מתוכם רק 20 או 25 אלף היו מנסיכות מוסקבה עצמה. כוחות משמעותיים הגיעו מהשטחים שנשלטו על ידי הדוכסות הגדולה של ליטא, אך בשנים 1374–1380 הפכו לבני בריתה של מוסקבה (בריאנסק, סמולנסק, דרוצק, דורוגובוז', נובוסיל, טרוסה, אובולנסק, פולוצק, סטארודוב וטרובצ'בסק). על פי הערכות ההיסטוריון סטפן וסילובסקי בעבודותיו המוקדמות, הוא האמין כי היו כ-200 עד 400 אלף איש בשדה קוליקובו, אך עם הזמן הוא הגיע לחוות דעת כי הצבא הרוסי דאז יכול למנות רק 5 עד 6 אלף איש.
ואדים קרגאלוב, היסטוריון צבאי של רוסיה העתיקה, בהתבסס על נתוני "אגדת הטבח בממאי" העריך את מספר צבאו של ממאי ב-300 אלף חיילים ואת הצבא הרוסי - בכ-150,000 איש. לדברי א. ביליצ'ב, הצבא הרוסי (כמו אורדת הזהב) יכול היה להכיל כ-6 עד 10 אלף איש עם 6 עד 9 אלף סוסים (כלומר, זה היה בעיקר קרב פרשים). היסטוריונים אחרים טענו כי אכן קרב קוליקובו היה בעיקר קרב סוסים, בו השתתפו כ-5 עד 10 אלף איש משני הצדדים וזה היה קרב קצר שנמשך כ-20 עד 30 דקות במקום 3 שעות, כמתואר בחלק מהכרוניקות. ההיסטוריון הצבאי קלים ז'וקוב מסיק את מספר החיילים הרוסים בין 10–15 אלף איש ורואה בהערכות האנליסטיות רק מקור כללי, אך אינו נותן נתונים ממשיים. א. דבורצ'נסקי מניח שמספר חיילי הצבא הרוסי היה 8,000 איש, כשכוחות ממאי הורכבו מ-7,000 לוחמים[1][2][3][4].
כוחותיו של ממאי
המצב הקריטי בו נקלע ממאי לאחר הקרב על נהר ווז'ה והמתקפה של טוכטמיש מעבר לוולגה אל פיו של נהר הדון, אילץ את ממאי להשתמש בכל האפשרויות לאיסוף מירב הכוחות. יועציו של ממאי יעצו לו לשכור שכירי חרב. על פי גרסה אחת, כל מערך הקרב של אורדת הזהב בשדה קוליקובו הורכב משכירי חרב וחיל פרשים טטרי שעמד על האגפים. אם כי על פי ההיסטוריון קלים ז'וקוב, חיל הרגלים כלל לא השתתף בקרב זה.
על פי הכרוניקה של מוסקבה בסוף המאה ה-15, ממאי הצליח לגייס לשירותו את נסיכות ריאזאן ואת הדוכסות הגדולה של ליטא. צבא האורדה הורכב מ-90 אלף חיילים, אם כי ב"אגדת הטבח בממאי" נמנים 800 אלף איש בצבאו. חוקרים מודרניים העריכו כי לממאי היה צבא של 60 אלף איש. אך הערכות גסות אחרות מגדילות וטוענות שצבאו הורכב מ-100 עד 150 אלף לוחמים[5][6][7].
הכוחות הרוסיים בקרב.
סרגיוס מראדונז' מברך את דמיטרי דונסקוי על ניצחונו נגד ממאי.
דמיטרי יוצא אל שדה קוליקובו. רישום מהמאה ה-16
הנסיכויות הרוסיות שולחות לוחמים למוסקבה.
.jpg)
_-_detail_03.jpg){kind=icon}
הקרב
מיקום הקרב
 |
ראו גם – שדה קוליקובו |
המיקום המדויק של מקום הקרבי נותר שנוי במחלוקת ומוצג בעבודות שונות תחת כמה גרסאות. ממקורות הכרוניקות ידוע כי הקרב התרחש "על נהר הדון, ונהר נפריאדבה". בשיטות הפליאוגאוגרפיה קבעו מדענים כי "באותה תקופה היה יער מתמשך בגדה השמאלית של נפריאדבה". בהתחשב בכך שפרשים מוזכרים בתיאורי הקרב, היסטוריוגרפים זיהו אזור חסר עצים בסמוך למפגש הנהרות בגדה הימנית של נפריאדבה, שתחום בצד אחד בנהרות דון, נפריאדבה וסמולקה, ומצד שני בנקיקים, שככל הנראה כבר היו קיימים באותה תקופה. משלחת חיפוש שערכה סריקות באזור העריכה את גודל שטח הלחימה ב"שני קילומטרים ברוחב מקסימלי של שמונה מאות מטרים"[8].
במשך תקופה ארוכה אחת התעלומות הייתה היעדר קבר אחים בשדה הקרב. באביב 2006, משלחת ארכאולוגית השתמשה בגאוגרף חדש, שחשף "ששה עצמים הממוקמים ממערב למזרח ברווח של 100–120 מטרים."[8] לדברי מדענים, זהו מקום קבורתם של הרוגי הקרב. מדענים הסבירו את היעדר שרידי עצמות בכך ש"לאחר הקרב, גופות המתים נקברו בעומק רדוד", ו"כרנוזום הגדיל את הפעילות הכימית ובהשפעת משקעים, נהרסו כמעט לחלוטין גופות ההרוגים, כולל עצמות."[8] יחד עם זאת, הוזנחה לחלוטין האפשרות שראשי חץ נתקעו בעצמות המתים והעדר חניתות שנפלו, כמו גם נוכחות צלבים בקבורה, שהפעילות הגאולוגית, לא יכלה הייתה להעלימם לחלוטין ללא עקבות. צוותי זיהוי פלילי שהיו מעורבים בחפירות, אישרו את קיומם של אפר, אך "לא יכלו לקבוע אם האפר בדגימות הוא שרידי אדם או בעלי חיים."[8]
היסטוריונים מסבירים את היעדרם של ממצאים משמעותיים של ציוד צבאי בשדה הקרב בכך שבימי הביניים "הדברים הללו היו יקרים בטירוף", כך שלאחר הקרב נאספו בקפידה כל הפריטים. הסבר דומה הופיע במאמרי מדע פופולרי באמצע שנות השמונים, כאשר לא נמצאו ממצאים באתר אפילו כאלה הקושרים בעקיפין לקרב הגדול והדבר נזקק בדחיפות להסבר מקובל. השימוש בגלאי מתכת אלקטרוניים מודרניים לביצוע בדיקה רציפה של אזור זה אפשרה לגלות אוספים של פסולת מתכת וחפצים חסרי צורה. בתקופת ברית המועצות בוצעו עבודות חקלאיות בשדה זה והאדמה ספגה אמוניום חנקתי, המשמיד מתכת ומשמש לדישון. אף על פי כן, משלחות ארכאולוגיות מצליחות למצוא ממצאים בעלי עניין היסטורי בעיקר שקעי מתכת, בסיסי חנית, טבעות, שברי גרזן, חלקי שרוול או שולי שרשרת עשויה פליז ולוחות שריון, שהוצמדו על בסיס רצועת עור[8]
אחד הקשיים בפרשנות הממצאים הארכאולוגיים משדה קוליקובו הוא תיארוך רחב למדי של כלי נשק וציוד צבאי. רובם יכלו להישאר בשימוש זמן רב, עד המאה ה-17 ואבדו במהלך הקרב עם הטטרים של חצי האי קרים, שצוינו בתיאורים מהשנים 1542, 1571, 1607 ו-1659. נוסף לזה, רוב הפריטים המתוארכים בביטחון למועד קרב קוליקובו נמצאו סביב לשדה קוליקובו, אך לא באתר הקרב עצמו.
הכנות
כדי לצאת לקרב מכריע על האויב בשטחו עוד לפני התקרבותם של הליטאים או לוחמי ריאזאן, מבעלי בריתו של ממאי וגם להשתמש בקו המים כדי להגן על העורף במקרה של התקרבות האורדה, החיילים הרוסים עברו לגדה הימנית של הדון והרסו את הגשרים מאחוריהם. ואז, במהלך המעבר לנהר דון, יחידות החזית הטטריות, רדפו אחר הגדודים הרוסים, וצפו בכוחות הרוסים משם. זמן קצר לאחר מכן נודע לממאי שהרוסים חצו את הדון.
בערב ה-7 בספטמבר, הכוחות הרוסים היו מסודרים בתצורות קרב. הגדוד הגדול בפיקודו של נסיך מוסקבה עמד במרכז. באגף הימני ניצב גדוד בפיקודו של הנסיך הליטאי אנדריי אולגרדוביץ' וגדוד שמאלי בפיקוד הנסיכים וסילי יארוסלאבסקי ותיאודור מולוז'סקי. מול הגדוד הגדול עמד גדוד משמר בפיקוד הנסיכים סימון אובולנסקי ואיוואן מטארוסה. גדוד גיבוי נוסף בראשותו של ולדימיר אנדרייביץ' ודמיטרי מיכאילוביץ' בוברוק-וולינסקי הוצב בחורשת האלון במעלה נהר הדון. בערב ובלילה ה-7 בספטמבר, דמיטרי סייר בכוחות וערך ביקורת. בליל ה-8 בספטמבר יצאו דמיטרי ובוברוק לסיור ובחנו מרחוק את העמדות הטטריות ואת עמדותיהם שלהם.
לפני תחילת הקרב עמד דמיטרי דונסקוי בשורה הראשונה של הצבא והחליף בגדים עם מיכאיל ברנוק (או בריאנוק) החביב עליו, שעמד מתחת לדגל הנסיך. לאחר הקרב הראשי, ברנוק נמצא הרוג ובקרבתו שכבו הרבה נסיכים ולוחמים רוסים שהגנו על "הנסיך". הנסיך עצמו נמצא חי מתחת לעץ ליבנה כרות. מחבר הרומן ההיסטורי "שחר מעל רוסיה" (Зори над Русью), מיכאי ראפוב, הסביר זאת ברצונו של מגינו של הנסיך, סמיון מליק להגן על הנסיך מפני פרסות סוסים. על פי כמה מקורות, הנזיר הלוחם אנדריי אוסליאבה היה זה שלקח את הנסיך ליער.
מהלך הקרב
בוקר ה-8 בספטמבר היה מעורפל. השעה הייתה 6 בבוקר, עד שהתפוגג הערפל והכוחות עמדו מוכנים לקרב, שמרו על קשר באמצעות קולות חצוצרות. הנסיך סייר בין הגדודים, לעיתים קרובות החליף סוסים. בשעה 12 הופיעו הטטרים גם הם בשדה קוליקובו. הקרב החל בכמה התכתשויות קטנות של הגזרות המתקדמות, שלאחריהן התרחש דו-קרב בין טטר צ'לובי (או טמיר-ביי) עם הנזיר אלכסנדר פרסבט. שני הלוחמים נפלו מתים (אירוע זה שתואר רק ב"אגדת הטבח בממאי", מיוחס כאגדה). לאחר מכן נערך קרב של גדוד משמר עם חיל החלוץ הטטרי, בראשות המנהיג הצבאי טליאק (במספר מקורות - טוליאק). דמיטרי דונסקוי עלה לראשונה עם גדוד המשמר ואז הצטרף לשורות הגדוד והחליף את מדיו וסוסו עם הבויאר ממוסקבה מיכאיל אנדרייביץ' ברנוק, שלחם אז ומת תחת דגלו של הדוכס הגדול.
על פי תיעוד מאותם ימים, המאבק במרכז השדה היה ממושך וארוך. צוין כי הסוסים לא היו יכולים עוד ללכת על הגופות, מכיוון שלא היה מקום פנוי. במרכז ובאגף שמאל, הרוסים היו על סף קריסה כאשר הטטרים היו קרובים לשבור את תצורות הקרב שלהם, אך מתקפת נגד סייעה לבלום את המתקפה הטטרית, כאשר "גלב מבריאנסקי עם הגדודים של ולדימיר וסוזדל עבר על גוויות המתים"[9]. הטטרים כיוונו את המכה העיקרית לגדוד הרוסי באגף שמאל, תוך שהגדוד הרוסי התנתק מהגדוד ונע אל גדת נפריאדבה, הטטרים רדפו אחריהם, נוצר איום על החלק העורפי של הצבאות הרוסית.
ולדימיר סרפוחובסקוי, שפיקד על גדוד הגיבוי והמארב, הציע לצאת למתקפה מוקדם יותר, אך המושל בוברוק עיכב אותו וכשהטטרים פרצו לנהר הוא הורה לתקוף. כניסת הפרשים מאחורי הכוחות העיקריים של אורדת הזהב הייתה מכריעה. הפרשים הטטרים נדחקו לנהר ונהרגו שם. במקביל, הגדודים של אנדריי ודמיטרי אולגרדוביץ' יצאו להתקפה. הטטרים התערבבו ונמלטו.
מהלך הקרב השתנה. ממאי, שצפה על מהלך הקרב מרחוק, ברח עם כוחות קטנים ברגע שגדוד המארב של הרוסים נכנס לקרב. לטטרים לא היו שום עתודות לנסות להשפיע על תוצאת הקרב או לפחות לחפות על הנסיגה, ולכן כל הצבא הטטרי ברח משדה הקרב. גדוד המארב רדף אחרי הטטרים עד לחמרחק 50 מייל. בשובו למרדף החל ולדימיר אנדרייביץ' לאסוף צבא. הדוכס הגדול עצמו, דמיטרי דונסקוי, נפצע ונפל מסוסו, אך הצליח להגיע ליער, שם נמצא מחוסר הכרה לאחר הקרב תחת עץ ליבנה.
אומדן אבידות
הרישומים השונים מגזימים מאוד במספר ההרוגים של אורדת הזהב וטוענים כי 800 אלף איש נהרגו (מה שמתאים להערכה של מספר חיילי צבאו של ממאי) ואפילו ל-1.5 מיליון איש. חלק מההיסטוריונים טוענים כי בעת בריחתו של ממאי עצמו לחצי האי קרים, מנו כוחותיו 9 אלף חיילים. ידוע באופן מהימן על מותם של ארבעה נסיכים רוסים בקרב: פיודור רומנוביץ', איוואן פיודורוביץ' בלוזרסקי, פיודור ומסטיסלב יורייביץ' טרוסה.
ההיסטוריון יבגני רזין טוען כי 25 עד 30 אלף איש לערך, נספו בקרב קוליקובו מצד צבא הנסיכויות הרוסיות, שזה מחצית מההערכה שלו לגבי מספר הצבא הכולל. א. קירפיצ'ניקוב הניח בזהירות כי כ-800 בויארים ו-5 עד 8 אלף איש מתו בקרב. א. ביליצ'ב, שהתבסס על מחקר על קרבות דומים באירופה של ימי הביניים, הניח שהצבא הרוסי יכול היה לאבד כשליש מכלל החיילים שלחמו בקרב.
השלכות
לדברי פליקס שבולדו, "הניצחון בשדה קוליקובו הבטיח עבור מוסקבה את חשיבותה כמארגנת והמרכז האידאולוגי של איחוד הארצות הסלאביות המזרחיות והראה כי הדרך למדינה ולאחדותם פוליטית הייתה הדרך היחידה לשחרור משליטה זרה"[10].
בעבור אורדת הזהב, תבוסת חייליו של ממאי תרמה לאיחודה "תחת שלטונו של שליט יחיד, חאן טוכטמיש"[10]. ממאי אסף בחיפזון את שאר כוחותיו בחצי האי קרים, מתוך כוונה לחזור לכבוש את נסיכויות רוסיה, אך הובס על ידי טוכטמיש. מכיוון שדמיטרי סירב להמשיך ולשלוח מיסים לטוכטמיש, שנתיים לאחר קרב קוליקובו, אורדת הזהב פתחה במערכה נגד מוסקבה, שרפה את העיר ואילצה את דמיטרי לחדש את התשלומים.
אף על פי כן, לקרב קוליקובו היו השלכות פוליטיות מרחיקות לכת בדרך להפלת העול המונגולו-טטרי. אז, דמיטרי בשנת 1389, בפעם הראשונה מבלי לבקש את רשות החאן, העביר את השלטון לבנו על פי רצונו. לחאן לא נותרה ברירה אלא להכיר בכוחו של הדוכס הגדול החדש, ומכאן נולד סדר חדש ביחסים בין רוסיה לאורדה, הקשור לאובדן היכולת, כמו בעבר, להשפיע באופן רציני על המבנה הפנימי של ארצות צפון רוסיה[10]. הדוכסות הגדולה של ולדימיר הפכה לנחלתם התורשתית של נסיכי מוסקבה, אשר, בתורם, הובילה לסיום המאבק עם נסיכות טבר ועם נובגורוד לקראת איחוד הדרגתי של רוסיה. בחלק מהמקרים, נסיכי מוסקבה, שתמכו בצד זה או אחר בנסיכויות השכנות, גברו על הנסיכים שהיו בעלי ברית של החאן. תשלום המיסים הפך לא סדיר (למשל, לא בוצעו תשלומים בשנים 1395 ל-1412, כמו גם תקופות אחרות של אי תשלום מס). פעולותיהם של הכוחות הרוסיים ביחס לאורדה הפכו לא רק למגננות, אלא גם להתקפות (כמו במערכות בשנת 1399 וב-1431).
יחד עם זאת, לדברי ההיסטוריון א. גורסקי, לא דמיטרי עצמו ולא ליורשיו (עד איוון השלישי) הייתה שום כוונה לערער לחלוטין על עליונותם של החאנים של אורדת הזהב[11].
מורשת
- בשנת 1852, במקום שנחשב לשדה קוליקובו, ביוזמתו של החוקר הראשון של הקרב הגדול, התובע הראשי של הכנסייה הקדושה ס. נצ'ייב, הוקם עמוד זיכרון לזכר הנופלים.
- בשנת 1880 במקום הוקמה כנסייה לזכר הנופלים ביום השנה ה-500 לקרב.
- הכנסייה הרוסית האורתודוקסית, החיה על פי לוח השנה היוליאני, חוגגת את יום השנה לקרב קוליקובו ב-8 בספטמבר, שבימינו מצוין ב-21 בספטמבר, על פי לוח השנה הגרגוריאני.
לקריאה נוספת
- ניקולאי קרמזין, Исторія государства Россійскаго, תולדות המדינה הרוסית, 1818–1829.
- Janet Martin. Medieval Russia, 980—1584. — Cambridge: Cambridge University Press, 2007
- Арсеньев Б. В. Москва и Куликовская битва. 1380 год. — М.: АНО ИЦ «Москвоведение», ОАО «Московские учебники», 2005. — 384 с.: ил. — (Москва в защите Отечества) — מסת"ב 5-7853-0532-1.
- Горский А. А. Москва и Орда. — М.: Наука, 2000. — מסת"ב 5-02-010202-4
- Азбелев С. Н. Куликовская победа в народной памяти: Литературные памятники Куликовского цикла и фольклорная традиция. СПб. 2011 — מסת"ב 978-5-86007-667-9
- Азбелев, Сергей Николаевич. География сражения на Куликовом поле, Древняя Русь. Вопросы медиевистики. 2013
- Азбелев С. Н. К вопросу о месте и дате Куликовской битвы (историографические заметки) .Древняя Русь. Вопросы медиевистики. 2014
- Петров А. Е. Куликово поле в исторической памяти: формирование и эволюция представлений о месте Куликовской битвы 1380 г, 2003
- Петров А. Е. Туман над полем Куликовым, Вокруг света . 2006
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קרב קוליקובו |
- קרב קוליקובו באנציקלופדיה הרוסית הגדולה (ברוסית)
- מוזיאון שדה קוליקובו (ברוסית)
- תמונות שחזור הקרב, 2011 (ברוסית)
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ Веселовский С. Б. Из курса лекций аспирантам МГИАИ о методике научных исследований // Веселовский С. Б. Труды по источниковедению и истории России периода феодализма. — М., 1978. — С. 268—269.
- ^ Каргалов В. В. Свержение монголо-татарского ига. — М.: Просвещение, 1973. — С. 64—65.
- ^ Клим Жуков (2015). "Клим Жуков про Куликовскую битву и Золотую орду".
- ^ Двуреченский О. В. Археологические исследования на месте Донского сражения // Труды III (XIX) Всероссийского археологического съезда. Институт истории материальной культуры РАН, Санкт-Петербург; Институт археологии РАН, Москва; Институт археологии и этнографии СО РАН. — Новосибирск: Институт истории материальной культуры РАН, 2011..
- ^ Соловьёв С. М. История России с древнейших времён. / 2-е изд. Т. 3. Кн. 1. — СПб. : Общественная польза, [1896]. — 1726 с. — С. 977.
- ^ Разин Е. А. История военного искусства : в 3 т. Т. 2 : История военного искусства VI—XVI вв. — СПб. : Полигон, 1999. — (Военно-историческая библиотека). — 656 с. — מסת"ב 5-89173-040-5.
- ^ Жуков К. А.
קרב קוליקובו, בביצוע Разведопрос: Клим Жуков про Куликовскую битву и Золотую Орду, סרטון באתר יוטיוב // oper.ru.
- ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 8.4 Где была Куликовская битва. В поисках Куликова поля — интервью с руководителем отряда Верхне-Донской археологической экспедиции Государственного исторического музея Олегом Двуреченским. — Журнал «Нескучный Сад». — № 4 (15), 15.08.05]
- ^ ראו בספר Греков И. Б., Шахмагонов Ф. Ф. «Мир истории. Русские земли в XIII—XV веках» — М., «Молодая Гвардия», 1988. מסת"ב 5-235-00702-6.
- ^ 10.0 10.1 10.2 Шабульдо Ф. М. Земли Юго-Западной Руси в составе Великого княжества Литовского.
- ^ ראו בספר Горский А. А. Москва и Орда. — М., 2000. — С. 187—188.
