סובאק
 | |
| טרסות בבאלי | |
| מדינה |
 אינדונזיה |
|---|---|
| האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2012, לפי קריטריונים 2, 3, 5, 6 | |
 | |
סובאק (אינדונזית Subak) הוא מוסד דתי-חברתי-דמוקרטי, של כ-1,200 אגודות חקלאים עצמאיות, הקיים באי באלי מזה מאות שנים, ואשר מטרתו היא לחלק באופן צודק את עתודות מי ההשקיה לשדות האורז של האי. בשנת 2012 הוכרזו שני אזורים באי בהם מתקיים מוסד הסובאק - פאקריסאן (Pakerisan) ואנגה באטוקארו (Angga Batukaru) - כאתר מורשת עולמית מטעם ארגון אונסק"ו. לצידם הוכרזו אגם באטור השוכן בלועו של הר הגעש הנושא את אותו שם, ושני "מקדשי מים" הינדים.
רקע
באלי נחצה ממזרח למערב על ידי רכס הרי געש, המשמשים כמקור לאדמת האי הפורייה. נהרות האי הנובעים באגמים שניקוו בלועות הרי הגעש, נוקזו במשך השנים לתעלות המובילות את מימהם אל שדות האורז, המשתרעים הן במישור והן בטרסות.
מוסד הסובאק הופיע בבאלי במאה ה-9, והתפתח משך כ-300 שנים בהנהגתה של מערכת פוליטית מרכזית, אשר הקימה מקדשי אבן מלכותיים הקשורים בתרבות החקלאית ובניצול מקורות המים. מסיבות שאינן ברורות לחלוטין, במאה ה-11 התפצל הכוח הפוליטי המרכזי באי למספר ישויות, שהמשיכו וטיפחו את מוסד הסובאק, והקימו מקדשים משלהן ליד מקורות מים. רוב אגודות הסובאק ניסחו מסמכים משפטיים המגדירים את זכויותיהם וחובותיהם של החקלאים החברים בהן. האורז בבאלי נחשב למתת הקל, ומוסד הסובאק הוא חלק מהתרבות הדתית של "מקדשי המים" באי, השוכנים לאורך נתיבי המים ובסמוך למעיינות. ניהול משק המים בידי הסובאק מתבצע במקדשים, ובמשך אלף השנים האחרונות דאגו אגודות הסובאק להקמתן ולתחזוקתן של טרסות האורז. לנזירים במקדשים נודע תפקיד מרכזי בחלוקה המיטבית של המים אל השדות, והפולחן במקדשים מקדם את ההרמוניה ביחסי האדם עם הסביבה, במסגרת התפיסה הפילוסופית ההינדית של "טרי היטה קראנה" ("Tri Hita Karana"); היינו, אחדות הנפש, העולם האנושי והטבע.
בכל אחת מכ-1,200 אגודות הסובאק חברים בין 50 ל-400 חקלאים, המופקדים על ניהול משאבי המים ממקור המים הבודד הנמצא בתחום אחריותם. גבול אחריותו של כל סובאק מוכתב על ידי אגן ההיקוות של שדות האורז שברשות חבריו, וגודלו נע בין הקטארים בודדים במעלה ההר לכמה מאות או אלפי הקטארים במישור. התיאום בין אגודות הסובאק הפועלות במדרונות לבין אלה הפועלות במישור הוא הכרחי לשם חלוקה הוגנת של מי ההשקיה.
האתרים
מרכיבי תרבות הסובאק הם שדות וטרסות האורז, מערכת תעלות ומנהרות ההשקיה, הכפרים החקלאיים ו"מקדשי המים" המשתנים בגודלם ובחשיבותם:
- נוף הסובאק של פאקריסאן - באזור זה שוכנת מערכת ההשקיה העתיקה ביותר המוכרת בבאלי, והוא נמצא בניהולן של שלוש אגודות סובאק שונות. בשטח שוכנים ארבעה מקדשי מים, קבוצה של מקדשים מלכותיים ומנזרים, ושלושה כפרים. ארבעת מקדשי המים הם:
- מקדש המים "טירטהא אמפול" (Tirtha Empul) מהמאה ה-10 שוכן סביב אחד המעיינות הקדושים באי, המשמש כמקור המים העיקרי של האזור כולו. במקום הוקמה אחת מתעלות ההשקיה הראשונות בבאלי, וכתובת מלכותית משנת 962 מאזכרת את קיומו של סכר באתר. למקדש שלוש חצרות - במרכזית שוכן מזבח גדול, בשנייה בריכת טהרה לנפש, ובחיצונית גן ובריכת רחצה.
- "פורה מנגנינג" (Pura Mengening) הוא מקדש מים נוסף השוכן סביב מעיין קדוש, ואשר מוקדש לבודהה ולטרימורטי.
- מקדש פגולינגאן" (Pura Pegulingan) משמש הן כמקדש מים והן כמקדש קהילתי. הוא נוסד במאה ה-9 כמקדש בודהיסטי, ובהמשך רכש מעמד גם בקרב ההינדים. במקדש ניצבת סטופה מתומנת כנגד שמונה רוחות השמים, ושלושת חלקיה מייצגים את יסודות ה"טרי היטה קראנה".
- מקדש "גונונג קאווי" (Gunung Kawi) חצוב בסלע בתוך ערוץ נחל והוא מתוארך למאה ה-11. לצידו קבוצה של חמישה מקדשים נוספים, וכל אלה קשורים לתעלות מים שנחפרו בגדות הערוץ.
- נוף הסובאק של אנגה באטוקארו - אזור זה מקיף את החורש המשתרע על מדרונותיו של הר בטוקארו, הר הגעש השני בגובהו בבאלי, המתנשא לגובה של 2,276 מטרים; וכן את אגם טמבלינגאן (Tamblingan) המשמש כמקור המים של שטחים נרחבים. בראש מערכת המקדשים באזור הקדוש, שוכן מקדש פורה לוהור בטוקארו (Pura Luhur Batukaru) אשר הוקם במאה ה-11. האזור כולל טרסות ומקדשים שנזכרו במקור כתוב כבר במאה ה-10, והם נמנים עם העתיקים באי.
- מקדש המים העליון פורה אולון דאנו באטור ("מקדש ראש אגם באטור") - המקדש שוכן על שפת הר געש וחולש על אגם באטור שבלועו. מאחר שהאגם נחשב למקור המים של כל נהר ומעיין באי, כל אגודות הסובאק מקבלות את סמכותו הדתית, והוא השני בחשיבותו באי. המקדש מנוהל על ידי תושבי כפר באטור, הנתמכים כספית על ידי יותר מ-250 אגודות סובאק. הכפר והמקדש שכנו בעבר במורד הקלדרה, אך הוקמו במקומם הנוכחי לאחר שחרבו בהתפרצות הר הגעש בשנת 1926. מתחם המקדש מורכב מחמש חצרות המקיפות ביתנים המוקדשים לכ-45 אלילים, ובראשם אלילת האגם "דווי דאנו" (Dewi Danu).
- אגם באטור (Danau Batur) - האגם ששטחו כ-18 קמ"ר שוכן בלועו של הר באטור (Gunung Batur), המתנשא לגובה של 1,717 מטרים. הוא נחשב למשכנה של אלילת האגם ולמקור המים הראשוני בבאלי כולה. מי האגם מחלחלים אל מי התהום ומזינים את נהרות האי.
- מקדש המים המלכותי פורה טאמאן איון - המקדש השוכן במישור, מייצג את התפשטות גידול האורז אל המישורים ואת היחסים שנרקמו בין תרבות הסובאק למלכי באלי, בעיקר במאה ה-19. למקדש תפקיד מרכזי בחלוקת מי ההשקיה לשדות שבמישורים. האתר הוקם כמקדש מים מלכותי בראשית המאה ה-18, והוא נחשב לגדול ולייחודי מבחינת סגנונו האדריכלי מבין כל מקדשי המים באי. המקדש מוקף בחפיר מים, ובחצרו הפנימית ניצבים 29 מזבחות וביתנים.
ראו גם
קישורים חיצוניים
