סי דארט
  | |
| מערכת סי דארט על סיפון אה"מ אדינבורו (D97) | |
| מידע בסיסי | |
|---|---|
| ייעוד | מערכת הגנה אווירית ימית |
| יצרן |
הוקר סידלי (עד 1974) BAE סיסטמס (אחרי 1974) |
| תקופת השירות | 1970–2012 (כ־42 שנים) |
| מפעילים |
 הצי המלכותי הבריטי הצי הארגנטינאי |
| מאפיינים כלליים | |
| הנעה | מנוע רקטי של דלק מוצק |
| משקל | 550 ק"ג |
| ממדים | |
| אורך | 4.4 מטרים |
| קוטר | 42 סנטימטרים |
| ביצועים | |
| מהירות | 3 מאך |
| טווח | 150 ק"מ |
| תקרת גובה | 18.3 ק"מ |
| ראש קרב והנחיה | |
| ראש קרבי | 11 ק"ג |
| הנחיה | ביות חצי אקטיבי על ידי מכ"ם |
סי דארט (באנגלית: Sea Dart) הנקראת גם GWS.30, היא מערכת הגנה אווירית ימית של טילי קרקע-אוויר, מתוצרת חברת הוקר סידלי בממלכה המאוחדת.
פיתוח המערכת החל ב-1962 במטרה להשתלב בפרויקט השאפתני של הצי המלכותי הבריטי, של סדרת נושאות מטוסים ומשחתות מודרניות (פרויקט CVA-01). הפרויקט בוטל ב-1966 וצומצם משמעותית מטעמי תקציב, אם זאת מערכת סי דארט השתלבה במשחתות החדשות והקטנות יותר מסדרה 42 (בצי הבריטי וצי הארגנטינאי), נושאות המטוסים מסדרת אינווינסיבל, והמשחתת היחידה מסדרה 82 הניסיונית שנבנתה (אה"מ בריסטול)[1]. במהלך שירות של למעלה מארבעה עשורים המערכת זכתה ליותר ניסיון מבצעי מכל מערכת הגנה אווירית ימית בעולם, והיא הוצאה משירות רק עם הוצאת האוניה האחרונה שהשתמשה בה אה"מ אדינבורו (D97) ב-2012[2].
תיאור
מערכת הטילים סי דארט פותחה בשנות ה־60 ונכנסה לשירות לראשונה בשנת 1973 על גבי המשחתת אה"מ בריסטול. היא נועדה להחליף את מערכת סי סלאג (Sea Slug), שהייתה מסורבלת ומיושנת כבר בעת כניסתה לשירות. המערכת תוכננה בראשיתה ליירוט מטוסי קרב סובייטיים בגובה בינוני וגבוה, אך התקשתה להתמודד עם טילים בגובה נמוך בשל מגבלות מכ"ם והנחיה. במלחמת פוקלנד שוגרו סך הכל 26 טילי סי דארט בקרב והושגו שמונה הפלות מאומתות. במהלך מלחמת המפרץ הראשונה בשנת 1991, השמידה המשחתת אה"מ גלוסטר טיל סילקוורם עיראקי, ובכך הפכה למערכת היחידה בהיסטוריה שהפילה טיל אחר בקרב[3].
הטיל עצמו היה דו־שלבי: שלב ההאצה בוצע באמצעות מנוע רקטי מוצק שפעל 2.5 שניות והביא את הטיל למהירות של כמאך 2.5, ולאחר מכן נכנס לפעולה מנוע מגח סילון 'אודין' מתוצרת רולס רויס, שאיפשר מהירות של עד מאך 3.5 עם פעולה רציפה עד סוף הטיסה. משקלו הכולל היה 550 ק״ג, אורכו 4.4 מטר, והוא נשא ראש קרבי במשקל 11 ק"ג. מערכת ההנחיה התבססה על סימון רציף של המטרה באמצעות מכ"ם בקרת אש מדגם 909, כאשר אנטנות בחזית הטיל קלטו את ההחזרים. המערכת הותקנה על כל 14 המשחתות מסדרה 42 ועל שלוש נושאות המטוסים הבריטיות מסדרת אינווינסיבל, אך לא זכתה לייצוא רחב, למעט שתי משחתות מסדרה 42 שנמכרו לארגנטינה[4].
במהלך שנות ה־80 וה־90 עברה המערכת שדרוגים הדרגתיים, כאשר החשוב בהם היה 'גרסה 2' (Mod 2) מ-1989, ששיפר את המכ"מים ותוכנות ההנחיה. גרסה זו כמעט הכפילה את טווח הירי, שיפרה יכולת יירוט מטרות מרובות בו זמנית, והוסיפה אפשרות לשינוי מטרה תוך כדי טיסה. למרות השיפורים, לקראת שנות ה-90 כבר היה ברור שהמערכת מיושנת מול מערכות מתקדמות כדוגמת AEGIS האמריקאית, שהציעו קצב אש גבוה בהרבה והגנה טובה יותר מול התקפות רוויות. המערכת המשיכה לשרת בצי המלכותי הבריטי עד שנת 2012, אז הוצאה משירות מסיבות של חוסר כדאיות תחזוקתית והחלפתה במערכת סי וייפר המודרנית. אף על פי שהסי דארט נחשבה מיושנת בשנותיה האחרונות, היא הייתה לאבן דרך בהתפתחות מערכות ההגנה האווירית הימיות, והעניקה לצי הבריטי יכולת משמעותית להגנת שטח רחב לאורך ארבעה עשורים של פעילות מבצעית[4].
קישורים חיצוניים
- אודות הסי דארט באתר Military Periscope.
הערות שוליים
- ↑ Sea Dart, DBpedia
- ↑ GWS 30 Sea Dart, Military Periscope
- ↑ Brendan McNally, Sea Dart Missile: A Parting Salute, Defense Media Network, 14 ביולי 2013
- ^ 4.0 4.1 From Sea Dart to Sea Viper – area air defence for the Royal Navy, Navy Lookout, 6 בינואר 2020
סי דארט41830933Q1755193