סכר תאודור רוזוולט
 | |
| סכר תאודור רוזוולט, מבט במורד הזרם | |
| מיקום | בין המחוזות חילה ומריקופה באריזונה |
|---|---|
| סוג | סכר קשת-כבידה |
| סוכר את | נהר הסולט |
| יוצר את | אגם תאודור רוזוולט |
| אורך | 369 מטרים |
| רוחב בבסיס | 60 מטרים |
| רוחב בראש | 6.6 מטרים |
| גובה | 109 מטרים |
| נפח סכר | 463,000 מ"ק |
| ייצור חשמל | 36[2] מגה-ואט |
| תקופת הבנייה | 1903[1]–1911 (כ־8 שנים) |
| שטח אגם | 87 קמ"ר |
| נפח אגם | 2.03[2] קמ"ק |
| קואורדינטות | 33°40′18″N 111°09′40″W / 33.671667°N 111.161111°W |
סכר תאודור רוזוולט (באנגלית: Theodore Roosevelt Dam), או בקיצור סכר רוזוולט, הוא סכר קשת-כבידה על הנהר סולט, צפונית-מזרחית לפיניקס בירת מדינת אריזונה בארצות הברית. גובהו 109 מטרים, והוא סוכר את הנהר סולט תוך יצירת מאגר המים אגם תאודור רוזוולט. הסכר נבנה במקור בין 1903 ל-1911, ושופץ והורחב בשנים 1989–1996. הסכר קרוי על שם תאודור רוזוולט שכיהן כנשיא ארצות הברית בעת בנייתו. מטרתו העיקרית של הסכר היא הספקת מים להשקיה ובקרת שיטפונות, אבל הוא כולל גם תחנת כוח הידרואלקטרית בתפוקה של 36 מגה-ואט.
היסטוריה
סכר רוזוולט היה אחד מחמשת המיזמים הפדרליים המקוריים שאושרו ב-14 במרץ 1903,[3] תחת חוק הטיוב (Reclamation Act) של 1902. הסכר היה המיזם העיקרי הראשון שהושלם על בסיס תוכנית הטיוב הפדרלית החדשה. בניית הסכר הבנוי מאבנים, אחד הגבוהים בעולם מסוג זה, החלה ב-1903 והושלמה ב-1911. הסכר הוא המקום הראשון בארצות הברית שבו החל ייצור חשמל פדרלי כאשר הקונגרס אישר ב-1906 לשירות הטיוב (Reclamation Service) לפתח ולמכור חשמל הידרואלקטרי במיזם הנהר סולט.
חוק הטיוב של 1902 יצר את שירות הטיוב של ארצות הברית (כיום לשכת הטיוב של ארצות הברית) שמטרתו הייתה לתכנן ולבנות מיזמי השקיה במטרה לסייע ביישוב המערב הצחיח. ניסיונות קודמים של פרטים וחברות השקיה פרטיות לקו בחסר ולעיתים קרובות נכשלו. עם הקמת שירות הטיוב, נקבע במסמרות תפקידו של הממשל הפדרלי כמוביל בפיתוח מיזמי השקיה בקנה מידה גדול.
בניית סכר רוזוולט החלה ב-1903 בנקודה קרובה למפגש ערוץ טונטו (Tonto Creek) עם הנהר סולט. המטרות הראשיות של המיזם היו לאגור מים עבור מיזם הנהר סולט (Salt River Project) ובקרת שיטפונות בעמק הנהר סולט. הסכר הושלם ב-1911, לאחר שכמה שיטפונות הרסניים קטעו את התקדמות הבנייה ב-1905. הסכר הושלם בעלות של 10 מיליון דולרים, והיה סכר האבנים הגדול ביותר בעולם לזמנו בגובה 84 מטרים ובאורך 216 מטרים, והמאגר שנוצר אחריו, אגם רוזוולט, היה בזמנו מאגר המים המלאכותי הגדול ביותר בעולם. שמו המקורי של הסכר היה "סכר הנהר סולט מספר 1" (Salt River Dam #1). השמות הנוכחיים של הסכר והמאגר שמאחוריו נקבעו רשמית ב-1959 על שם תאודור רוזוולט.
סכר רוזוולט, כפי שנהגה ונבנה במקור, היה סמל הצלחה וחלון הראווה של הסוכנות החדשה. הסכר תרם יותר מכל סכר אחר באריזונה ליישוב מרכז אריזונה ולפיתוח של השקיה בקנה מידה גדול בו. מטרה משנית של הסכר הייתה להפיק כמות צנועה של חשמל הידרואלקטרי.
הסכר הוכר כאתר היסטורי לאומי (National Historic Landmark) ב-1963, אבל הוצא מהרשימה ב-1999 בעקבות ההרחבה שנעשתה בו ב-1989 (ראו בהמשך).[4]
הרחבה
ב-1989 החל מיזם שאפתני של שיקום והרחבה של סכר רוזוולט. הסכר כוסה בבטון והוגבה ב-23 מטרים לגובה של 109 מטרים. הגדלה זו של הסכר הגדילה את קיבולת המאגר של אגם רוזוולט ב-20% והוא מכיל בימים כתיקונם 2.03 מיליון קילומטרים מעוקבים של מים ויכול להכיל עד 3.6 מיליון קילומטרים מעוקבים של מים, במצבים של שיטפון. המיזם הושלם ב-1996 בעלות של 430 מיליון דולרים. עלות זו כללה שלושה מיזמי בנייה גדולים הקשורים לסכר. אלו כללו את הזזת כביש מדינתי 188 (אריזונה) מעל לגשר תאודור רוזוולט החדש במעלה הזרם מהסכר, שיפוצים בתחנת הכוח ההידרואלקטרית, ומיזם מנהור המכונה "ברז האגם" ("Lake Tap"). מטרת מיזם "ברז האגם" הייתה להכין את התשתית לצינורות שיובילו מים לתחנת הכוח ההידרואלקטרית. עם זאת, זמן קצר לאחר השלמת המיזם התחוללה בצורת ארוכה באזור, ולקח זמן רב עד שניתן היה לנצל את הקיבולת החדשה המוגדלת, כשהאגם הגיעו ל-100% מהקיבולת ההיסטורית שלו רק בפברואר 2009.
כתוצאה מהשיפוץ השתנה לגמרי מראה הסכר מכפי שהיה בעת שנרשם כציון דרך לאומי היסטורי. המבנה המקורי העשוי אבני גזית כוסה לחלוטין בבטון, וכל המבנה הוגבה ב-23 מטרים. השינויים הדרמטיים שחלו בסכר גרמו לביטול הגדרתו כציון דרך לאומי ב-10 במרץ 1999.[4]
גלריה
תאודור רוזוולט נואם ב-1911 בטקס חנוכת הסכר שעתיד לשאת את שמו
סכר רוזוולט זמן קצר לאחר השלמתו ב-1911
סכר רוזוולט ב-1915
סכר רוזוולט ב-1996 לאחר השלמת השיפוצים
