ספריות ציבוריות בישראל
בישראל פועלות מעל 1,000 ספריות ציבוריות, המאוגדות בכ-200 יחידות מנהליות[1]. בשנת 2012 היו מעל מיליון קוראים פעילים בספריות הציבוריות, ו-11.6 מיליון ספרים הושאלו בהן[2]. השאלת הספרים מתבצעת בחינם. נטל מימון הספריות מתחלק בין המדינה לבין הרשויות המקומיות.
יעדי הספרייה הציבורית כפי שנקבעו על ידי משרד החינוך הם[3]:
- לספק שירותי קריאה, עיון, האזנה, צפייה ואיתור מידע – במקום, מרחוק ובהשאלה לבית המשתמש
- לאתר את המקורות ואת המשאבים לרכישת ספרים, לרוכשם, לארגנם, לתחזקם ולהדריך את צרכני השירות בשימוש בהם
- לשמש מרכז מידע על אודות המרחב הקהילתי שבו הספרייה פועלת
- לעודד מודעות, סקרנות והערכה למורשת התרבותית וצריכת ידע בתחומי תרבות, אמנויות ומדעים, ולעודד קריאה ואוריינות
- לשרת את הקהילה על בסיס עקרונות הדמוקרטיה בתחומי חופש הביטוי, הפלורליזם ושוויון ההזדמנויות.
היסטוריה
המצב טרם הקמת המדינה
בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 התקיימה בארץ ישראל מערכת ספריות ציבוריות, ששירתה היטב את צורכי האוכלוסייה יוצאת מזרח אירופה. רבים מהספרים היו בשפה הגרמנית או כתובים בעברית מליצית. עם הגעת העליות הגדולות, לאחר קום המדינה, התגלו אוספי הספרים כבלתי רלוונטיים לרבים מתוכם. כך קובע מחקרו של פרופ' שמואל סבר[4]. בשנים הבאות נעשה ניסיון להתמודד עם הבעיה על ידי חקיקת "חוק הספריות".
באפריל 1942 נערך כינוס באולם "אוהל שם" בתל אביב מטעם הוועד הלאומי בהשתתפות 30 ספרנים ופעילי ספריות מרחבי הארץ. בכינוס הותוו קווים מנחים לפעילות הספריות הציבוריות בארץ. בין ההחלטות שהתקבלו: איחוד רשת הספריות בארץ, קביעת שיטת קטלוג אחידה, הדרכת הספרנים ועוד[5].
מקום המדינה עד סוף המאה ה-20
בתחילת 1950 הוקם על ידי משרד החינוך המדור לספריות ולספרנות, והחל בפעולות בשטח: הקמת ספריות יסוד וכן ספריות שירות ניידות, בנקודות היישוב החדשות שנוסדו מאז הכרזת המדינה, תוך התמקדות מיוחדת ביישובי ספר; הוצאת דפים "לידיעת הספר והספרנות"; העברת שיעורים לספרנים בבית הספר לפעילי ההסתדרות ועוד[6]. ב-21 במאי 1952 נפתח הכינוס הארצי הראשון של ספרני ישראל, ובכך למעשה הוקם האיגוד הארצי של הספרנים, שהיה מסונף להסתדרות הכללית כאיגוד מקצועי עצמאי. באותה עת היו בישראל כ-508 ספרנים המועסקים בספריות ציבוריות.
בספטמבר 1954 הוחל בספריית "שער ציון" בתל אביב בהכנת קטלוג מרכזי חדש לכל הספריות העירוניות בעיר, ול-220 אלף הספרים שבהן. "הקטלוג החדיש ממויין לפי 'השיטה הדצימלית', שיטה אמריקאית המחלקת את כל המדעים ל-10 מקצועות"[7]. ב-1956 נפתח בית הספר הראשון בארץ ללימודי ספרנות באוניברסיטה העברית בירושלים.
ב-1961 הועברה ספריית הרמב"ם על 46,000 הספרים שבה, לרשות עיריית תל אביב-יפו ברחוב מזא"ה 22[8]. הספרייה נוסדה ב-1935 בהחלטה משותפת של ועד היובל והרבנות הראשית. המטרה הייתה ליצור ספרייה תורנית מדעית כמוסד קבוע לזכרו של הרמב"ם במלאת 800 שנה למותו.
ביולי 1964 הכריז יצחק נבון, מנהל אגף התרבות במשרד החינוך שב-268 יישובים אין עדיין ספריות ציבוריות, ובעיירות הפיתוח מגיע מספר הספרים בספריות ל-0.3 ספר לנפש. לצורך ביעור הבערות, ציין נבון, יש להקים ספרייה ציבורית בכל יישוב. נבון הזכיר גם את ההכשרה המקצועית הירודה של מרבית הספרנים[9][10]. באותה השנה הוחלט על הקמת שתי הספריות האזוריות הראשונות בארץ בקריית גת ובאזור רמלה לוד. לכל ספרייה אזורית שתשכון בחלל גדול במיוחד, יהיו מסונפות ספריות מקומיות בבניינים עצמאיים. את מימון הספריות הראשונות לקחה על עצמה קרן "יד רוטשילד".
משרד החינוך החל בגיבוש "חוק הספריות הציבוריות", לאחר שכבר ב-1958 פנה אליו ארגון ספרני ישראל בהצעה זו. מתווה החוק עורר התנגדויות. במרץ 1967 הודיע מרכז השלטון המקומי שהוא מתנגד להצעת חוק שתחייב את הרשויות המקומיות להקים ספריות ציבוריות מתקציביהן. החוק אושר לבסוף בשנת 1975.
ב-1968 פעלו בארץ כ-620 ספריות ציבוריות, מתוכן נפתחו 168 בחמש השנים האחרונות. בדצמבר 1974 נחנכה ספרייה ציבורית ראשונה במגזר הערבי בתרשיחא שבגליל.
באפריל 1977 נחנכה ספרית "בית אריאלה". המשכן החדש לספרייה המרכזית "שער ציון", שבשדרות שאול המלך, נחנך במעמד מכובדים רבים. הספרייה נקראה ע"ש אריאלה גיטר שאביה, בנו גיטר, תרם להקמת המבנה ולקרן לרכישת ספרים. הספרייה, נאמר בטקס, תכיל 250 אלף ספרים, ובמשך הזמן יתווספו 250 אלף ספרים נוספים. שר החינוך, אהרון ידלין, ציין באירוע, שכ־21.6 אחוז מתושבי ישראל היהודיים מעל גיל 14 רשומים בספריות. הם מהווים 280 אלף קוראים[11].
מרכז הספר והספריות בישראל או בשמו המקורי "מרכז ההדרכה לספריות ציבוריות" נוסד בשנת 1976 ביוזמתו של קורט דוד וורמן[12]. הארגון מספק מאז שירותים ומוצרים המופצים ליותר מ-5,000 ספריות וארגונים בישראל ולמעלה מ-6,000 ספרנים ומידענים. המרכז הוקם כגוף המגזר השלישי לאחר אישור חוק הספריות הציבוריות בשנת 1975, כשיתוף של שלושה גופים שחברו יחדיו: המחלקה לספריות במשרד החינוך והתרבות, אס"י - ארגון ספרני ישראל, שהשתייך להסתדרות העובדים הכללית[13], ובית הספר לספרנות, מידע וארכיונאות באוניברסיטה העברית בירושלים. המרכז הוקם על פי מודל סקנדינבי של ארגון-גג ארצי, הדואג לאינטרסים המשותפים של כל הספריות. הגוף החדש היה מופקד על ניהול תקציבי הרכישה של הספריות.
ב-1985 היו קרוב למיליון ישראלים מחליפים ספרים בספריות הציבוריות[14]. הסקר הצביע על עלייה מתמדת בהרגלי הקריאה של הישראלים. בעוד שבשנת 1962 היו 8% מהישראלים רשומים בספריות ציבוריות, וב-1969 - 16%, בשנת 1985 הגיע מספרם ל-26%. עוד נקבע כי בספריות מצויים כ־12.6 מיליון כרכי ספרים ועובדים בהן 2,118 ספרנים.
ב-1987 החל תהליך מחשוב הספריות הציבוריות. לצורך כך הוקמה ועדת היגוי למחשוב ספריות במסגרת השלטון המקומי, במטרה להציע פתרון מחשובי כולל לספרייה העירונית. הניסיון הראשון במחשוב ספרייה בארץ התקיים כבר בתחילת שנות ה-70. בית הספרים הלאומי בירושלים קיבל מענק ממשלתי מיוחד לפיתוח קיטלוג ממוכן. הניסיון לא עלה יפה והופסק. ב-1974 היו כבר חלק מהספריות האוניברסיטאיות ממוחשבות.
בשנות ה-90 הלך ופחת השימוש בספריות הציבוריות, בין השאר, עקב הקשיים התקציביים בהן היו נתונות[15]. ב-1998 היו, לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 807 אלף איש בלבד רשומים בספריות ציבוריות, המהווים 16% מהאוכלוסייה. מספר הספרים בספריות הצטמצם, כמו כן רק מיעוטן סיפקו שירותי אינטרנט. תקציב משרד החינוך לספריות ירד עם השנים בעקביות, ובשנות התשעים הוא עמד על כ-4% מתקציב התרבות[16].
באפריל 2004 עברה הספרייה המרכזית בחולון למשכנה החדש כחלק ממתחם המדיטק - מתחם תרבותי רב תחומי. המתחם כולל גם תיאטרון וסינמטק וכן את המוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס ואת מוזיאון העיצוב.
חוק הספריות הציבוריות
"חוק הספריות הציבוריות" אושר ב-1975. כבר ב-1969 הוגשה הצעת החוק לפיה תחויב כל רשות מקומית בהקמת ספרייה ציבורית. כמו כן, יורשו רק ספרנים מקצועיים לנהל ספריות של רשויות מקומיות. מטרתו העיקרית של החוק הייתה להנגיש את הקריאה לציבור בכל ישוב באופן אוטונומי, ולאפשר את שירותי החלפת הספרים בחינם. בחוק שולבו קריטריונים מחמירים כמו הארכת שעות שירות הספרייה לקהל, קביעת מסלולים מיוחדים ללימוד ספרנות במסגרת מכללות מוכרות ועוד. החוק קבע כי נטל מימון תקצוב הספריות הציבוריות יתחלק בין משרד החינוך לרשויות המקומיות. בהמשך נקבע כי משרד החינוך ישא ב-75% מההוצאות[17].
ב-28 בינואר 1980 הושבתו כל הספריות הציבוריות בארץ ונערך כינוס מחאה והפגנה בירושלים. הספרנים מחו על אי ביצוע חוק הספריות הציבוריות, ועל יחס של הזנחה וסחבת בנושא, מצד משרד החינוך.
ב-1987 אושרה לראשונה הקצבה בת 330 אלף שקלים, שתשמש כתמלוגים לסופרים על פי מספר ההשאלות של ספריהם בספריות ציבוריות. המחאות נשלחו ל-157 סופרים שנעו בין 25-15,000 ש"ח. ההצעה לתיגמול הסופרים הוגשה על ידי ועדת שלו-לפיד שבדקה את מצב הסופר בישראל. קריטריון הזכאות לתשלום היה כתיבת ספרות יפה ומקורית בעברית, שסופריה הם אזרחי ישראל ומתגוררים בה דרך קבע, וכן אלמנות סופרים.
ביולי 2001 החליטה הממשלה להקצות בכל שנה תוספת של 10 מיליוני ש"ח לתקציב הספריות הציבוריות. למרות ההחלטה, התקבלו בשנים 2001-2003 5 מיליוני ש"ח בלבד ממשרד האוצר. ב-2002 תוקן חוק הספריות הציבוריות, ונקבע בו שהשתתפות המדינה בתקציב לא תפחת מ-50% מהעלות השנתית של הספריות, וכי יישומו יחל בהדרגה מ-2004. בגלל בעיות תקציב, נקבע תיקון נוסף לחוק ב-2003, שטירפד את ההחלטה.
תיקון חוק הספריות הציבוריות
בשנת 2007 אישרה הכנסת תיקון לחוק הספריות הציבוריות. החוק קבע במקור כי בכל רשות מקומית צריכה לפעול ספרייה ציבורית ששירותיה יינתנו בחינם, אולם בחוק לא נקבע כיצד הן יתוקצבו. בתקופה שבה הוא נחקק, מימנה המדינה 70%-50% מתקציב הספריות, אבל התקציב מהמדינה נשחק והיא מימנה רק 5% עד 10% מהתקציב כל שנה[18]. ב-2007 מימנה רק 17 מיליון שקל מתוך 200 מיליון שקל, עלות התפעול השנתית של הספריות אז בישראל[19]. כך נפל המימון על כתפיהן של הרשויות המקומיות, ולא כולן היו מסוגלות לשאת בעול. רוב הספריות הציבוריות נאלצו לגבות דמי מנוי שנתיים, אף על פי ששירותיהן אמורים להינתן ללא תשלום. תיקון החוק קבע כי המדינה תממן לפחות מחצית מתקציבן של הספריות ותקציבן יעלה בכמה פעימות ל-86 מיליון שקל בשנה, שיצטרפו מתקציב משרד התרבות לתקציב שאותו מקצות הרשויות המקומיות[20][21].
ב-2010 נרכשו לראשונה על ידי מרכז הספר והספריות בשיתוף המחלקה לספריות במשרד החינוך מכשירי 'עברית' טעונים בספרים אלקטרונים, והם הופצו בכ-150 ספריות ברחבי הארץ[22].
הפרטת הרכש לחברת "פמי פרימיום"
בשנת 2010 זכתה חברת "פמי פרימיום", במכרז של משרד התרבות והספורט לניהול הרכש של כל הספריות הציבוריות בישראל. החברה קבעה כללים חדשים לרכישת ספרים. בין השאר קבע תנאי סף שמחזור העסקים הכולל של ההוצאה לאור שממנה יירכשו ספרים, בכל אחת משלוש שנות הכספים האחרונות, לא פחת מ-500,000 ש"ח לשנה. משמעות הדבר היא שמו"לים קטנים לא יכולים יותר לספק ספרים לספריות הציבוריות[23]. החברה גם זכתה, ביולי 2016, במכרז לניהול פעילות אמנות לעם[24], כולל תקציבי התרבות של הספריות[25].
לקריאה נוספת
- Solomon, Y. (2016). Librarians in Flux: The New Serendipity Agents, Paper presented at #VisDom 2016 Conference, Potsdam, Germany (May 27-28, 2016), 3pp. DOI:10.13140/RG.2.1.3013.2729
קישורים חיצוניים
- רשימת הספריות הציבוריות בישראל, באתר האינטרנט של משרד התרבות והספורט
- יובל וורגן, הספריות הציבוריות ותקצובן, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 5 ביוני 2007
- נעמי דרום, תחייתו של עם הספר: עלייה של 20% במספר הנרשמים כמנויים בספריות, באתר TheMarker, 28 במאי 2009
הערות שוליים
- ^ הנתונים נכונים ליוני 2007, לפי: יובל וורגן, הספריות הציבוריות ותקצובן, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 5 ביוני 2007
- ^ "סקר הספריות של משרד התרבות - שיאני הקריאה: תושבי גוש עציון וקריית ארבע, במקומות האחרונים: באר שבע ותל אביב", באתר משרד התרבות והספורט, מינהל התרבות
- ^ משרד החינוך, התרבות והספורט, מינהל התרבות – המחלקה לספריות, תוכנית-אב לספריות הציבוריות בישראל, ד"ר ישראל כץ, אסנת מדר ואבנר יציב, 1999, בעריכת המועצה לספריות ציבוריות (מתוך אתר הכנסת)
- ^ ירח טל, "עם הספר אינו עם הספריות", "הארץ", 29.9.1985
- ^ לתקנת מצב הספריות בארץ, הארץ, 9 באפריל 1942
- ^ מוקמות ספריות-יסוד ביישובים החדשים, הארץ, 12 בפברואר 1950
- ^ "קטלוג מרכזי חדיש לספריות העירוניות", "הארץ", 4.10.1954
- ^ ב-1977 עברה למשכנה הנוכחי בספריית בית אריאלה
- ^ מאתיים שישים ושמונה יישובים בארץ - בלי ספריות ציבוריות, דבר, 23 ביולי 1964
- ^ גם ההסתדרות הקימה ספריות ציבוריות מטעמה. במיוחד בשנים הראשונות לקום המדינה, תוך מתן עדיפות לריכוזי עולים.
- ^ "נחנכה הספרייה העירונית בית-אריאלה בתל אביב", "הארץ", 7.4.1977
- ^ יד לקורא, כ"ב, עמ' 86
- ^ אירן ושמואל סבר, הספרייה בחברה, מרכז ההדרכה לספריות בישראל מהדורה שנייה, תשנ"ז, עמ' 269
- ^ כך קבע סקר מטעם משרד החינוך בשיתוף הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. ראה: "מיליון ישראלים מחליפים ספרים בספריות ציבוריות, "הארץ", 22.7.1987
- ^ סיבות כלליות נוספות למגמה: ירידה (מינורית) בדפוסי הקריאה ושינויים בהרגלים הצרכניים: האנשים רוכשים את הספרים שברצונם לקרוא
- ^ שירי לב ארי, "שקט בספריה", "הארץ", 9.8.2000
- ^ 'חוק הספריות הציבוריות' כלשונו קובע השתתפות של 50%, עם זאת החוק איפשר לשר החינוך חופש הכרעה בעניין. ראה: נתן דונביץ, "הטור שלי / 'אין לי' של ספרן", "הארץ", 30.1.1980
- ^ ראלי סער, הממשלה אישרה 10 מיליון שקל לספריות ודחתה חוקים לתקצובן, באתר הארץ, 16 ביולי 2001
- ^ שירי לב-ארי, ציון, הלוא תשאלי ספרים?, באתר הארץ, 9 בינואר 2007
- ^ שירי לב-ארי, דיון בכנסת על תיקון לחוק הספריות הציבוריות, באתר הארץ, 12 בפברואר 2007
- ^ שירי לב-ארי, ספרייה לעם, באתר הארץ, 18 ביולי 2007
- ^ עודד ירון, הקוראים האלקטרוניים מגיעים לספריות הציבוריות, באתר הארץ, 24 בנובמבר 2010
- ^
מיה סלע, הוצאת זיקית לח"כ רות קלדרון: עזרי לנו לספק ספרינו לספריות ציבוריות, באתר הארץ, 13 בנובמבר 2013
- ^ יאיר אשכנזי, רכזי תרבות בפריפריה: אם הקצאת משרד התרבות הוכפלה, למה אנחנו רואים פחות כסף?, באתר הארץ, 12 במרץ 2017
- ^ סיון קלינגבייל, מקום המפלט של 1.5 מיליון ישראלים - והסכנה שמרחפת מעליו, באתר TheMarker, 8 באוקטובר 2019
