עלייה לארץ ישראל (ציונות)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף עלייה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Disambig RTL.svg המונח "עלייה" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו עלייה (פירושונים).
עליות לארץ ישראל בעת החדשה

ראו גם - עליות קדומות לארץ ישראל


עליות לפני קום המדינה


עליות לאחר קום המדינה:


עליות על פי ארץ מוצא:


ראו גם:
פורטל:היישובP kkl.png

בציונות עלייה, או עלייה לארץ ישראל מציין את הגעתם של יהודים אל ארץ ישראל בעידן המודרני. המונח מתאר הגעה לארץ לרוב למען הגירה, עליה הוא מונח חדש מתחדישי העברית המודרנית מקורו של המונח הוא מלשון הקודש.

הפעולה ההפוכה של יציאת יהודים מארץ ישראל, נקראת ירידה.

אצל אומות ודתות הגויים שמאמיניהן באים לארץ ישראל כצליינים, ביקור זמני בארץ ישראל הנעשה לשם מצוות דתם מכונה עלייה לרגל.

לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, נטענה המילה במשמעויות פוליטיות וכלכליות חדשות ונוספות.

מקור ומשמעות המונח

אזכור מוקדם של המונח "עלייה" מצוי בתנ"ך בספר בראשית, כאשר בני יעקב, שבאו ממצרים לארץ, כדי לקבור את אביהם, נקראו "עולים"[1] בספר במדבר י"ג ל' אומר כלב בן יפונה: " וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ--כִּי-יָכוֹל נוּכַל, לָהּ".מאז היציאה של עם ישראל לגלות מארץ ישראל, נעשה שימוש במונח זה בכל הדורות כאשר יהודים חתרו לעלות לארץ האבות. הם עלו כיחידים ובקבוצות קטנות, ברישיון וללא רישיון, וביקשו לחיות ולהיקבר בה. המונח מבוסס גם במשנה: "הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין"[2]. ועל המימרא, מילתא אגב אורחא, בתלמוד בבלי לפיה "וארץ ישראל גבוה מכל הארצות"[3].

המונח "שיבת ציון", הנזכר בשיר המעלות, מציין גם הוא עלייה לארץ. הוא נטבע, ככל הנראה, לאחר חורבן הבית הראשון. במונח "עלייה" השתמשו גם הנביאים בנבואותיהם על שיבת ציון לאחר חורבן בית ראשון, 586 לפנה"ס. שיבת ציון הייתה חזרתם של היהודים מגלות בבל לארץ ישראל בעקבות הכרזת כורש, בשנת 538 לפנה"ס. המונח "שיבת ציון המודרנית" נקבע כהגדרה לעליות ההמוניות לארץ ישראל מאז המאה ה-19 ועד לעליות שלאחר הקמת המדינה.

התנועה הציונית הציבה את העלייה לארץ ישראל כיעד עיקרי בהגותה בפועלה. אחד ממנהיגיה, בנימין זאב הרצל, סבר כי תנועת העלייה לארץ תהיה בעיקר מכוח הרעיונות והתודעה, וכך כתב בספרו מדינת היהודים:

"אין בעולם אדם חזק או עשיר שיוכל להסיע עם מארץ אל ארץ. רק רעיון יחולל זאת. אכן לרעיון המדינה כח כזה. במשך כל ליל-גלותם הארוך לא חדלו היהודים מלחלום את חלום מלוכתם. "לשנה הבאה בירושלים!"[4] קראנו בכל הדורות. עתה הגיעה השעה להראות, כי בידינו להפוך את החלום לרעיון בהיר כצהרים".

תיאודור הרצל, מדינת היהודים, עמ' 11-10.

עליות ציוניות

העליות עד להקמת המדינה

תעודת עלייה שהוצאה על ידי הסוכנות היהודית בוורשה, ספטמבר 1935

ברבע האחרון של המאה ה-19 התגברה ההגירה של היהודים, בעיקר במזרח אירופה, וזאת בשל משברים כלכליים, התגברותה של אנטישמיות ורדיפות ופוגרומים נגדם. רובם הגרו אל אמריקה ומערב אירופה. הקשר הדתי וההיסטורי לארץ ישראל ועלייתה של התנועה הציונית, הניעו חלק קטן מהם לעלות לארץ ישראל. חלק מהם ביקשו לחיות חיי עבודה ומתוך הכרה לאומית חדשה. עולים אלה הביאו לתוספת ותרומה משמעותית עבור היישוב היהודי בארץ.

מקובל לחלק את העליות ההמוניות משלהי המאה ה-19, אשר בנו את היישוב החדש, לחמש, בשל הבדלים במאפייניהן או בגורמים להן:

"הבוקר בשעה חמש התקרבנו ליפו. כמו כל ערי החוף כמעט, גם יפו יפה מאוד במבט מן הים. ... אין מעגנים; יש רק מזח-אבן קטן לסירות. האוניות נעצרות ממרחק. ... לא הספיקה האונייה לעצור, וכבר צבאו עליה סירות מכל הצדדים בדומה לארבה. הקאיוצ'קים (ספנים) התרוצצו על הסיפון, מחפשים נוסעים, אבל מן היהודים שרצו לשכור אותם דרשו "תזכרה". ... שלחנו פתק לנציג חברתנו ביפו וחיכנו לו באונייה".

חיים חיסין, מרשומות אחד החלוצים, עמ' 59.

מתקופת "העלייה הראשונה" מ-1881 ועד ליום הכרזת המדינה ב-14 במאי 1948 גדלה האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל מכ-28,000 נפש ל-650,000 נפש.

לאחר הקמת המדינה

יוסף ריימונד בן ה-13, עולה חדש מבומביי שבהודו, עם חברו הצבר, עמוס סולומון, אשדוד 1962

לאחר הקמת מדינת ישראל באו גלי עלייה רבים מתפוצות ישראל. לכל אחת מהעליות היו מאפיינים ייחודיים משלה, לפי ארצות המוצא ותרומת העולים. כל עלייה הביאה מנהגים, הרגלים ותרבות חדשה ושונה למדינת ישראל.

העלייה תפסה מקום נכבד במגילת העצמאות, שבה צוין:

"בשנת תרנ"ז (1897) נתכנס הקונגרס הציוני לקול קריאתו של הוגה חזון המדינה היהודית תיאודור הרצל והכריז על זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו. זכות זו הוכרה בהצהרת בלפור מיום ב' בנובמבר 1917 ואושרה במנדט מטעם חבר הלאומים, אשר נתן במיוחד תוקף בין-לאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ-ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי."

ובהמשך נאמר: "מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות"

והופנתה קריאה לעם היהודי: "אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב הישוב בעליה ובבנין ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל."

מיד לאחר קום המדינה החלה העלייה ההמונית. הייתה זו עליית פליטים ברובה - ניצולי השואה מאירופה והפליטים היהודים ממדינות ערב[5]. עלייה זו הביאה לגידול עצום באוכלוסיית המדינה, כאשר תוך 18 חודשים בלבד הוכפלה האוכלוסייה מ-650,000 ל-1,300,000 תושבים. זהו שיעור גידול חסר תקדים בהשוואה לארצות קולטות הגירה.

העולים הגיעו ממספר רב של מדינות וחלקי עולם: מאירופה, מאסיה ומצפון אפריקה. חלקם הביאו מסורת תרבותית שונה מזו של התושבים הוותיקים, אשכנזים ברובם. הקשיים שפקדו את המדינה הצעירה בתקופה זו נעוצים, לפחות בחלקם, בגידול המהיר של האוכלוסייה. המפגש בין עולים וותיקים, והשפעתו על הקולטים והנקלטים כאחד, היה אירוע משמעותי מאוד בתהליך התפתחותה של החברה הישראלית.

ב-1950 נחקק חוק השבות, המעניק לכל יהודי שהביע את רצונו להשתקע בישראל את הזכות לעלות לישראל ולקבל תעודת עולה, אלא "אם נוכח שר הפנים שהמבקש – (1) פועל נגד העם היהודי; או (2) עלול לסכן בריאות הציבור או ביטחון המדינה; או (3) בעל עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור". בהתאם לחוק האזרחות הישראלי תעודת עולה מזכה מיידית באזרחות ישראלית.

מבצעי עלייה בולטים נערכו במשך כל שנות המדינה:

הפולמוס על הגבלת העלייה

המטפלים בהבאת העולים וקליטתם עמדו מול שתי מטרות על, הצלת חיי יהודים בגולה, במיוחד על רקע אירועי השואה, והקמת מדינת ישראל וחיזוקה. בדרך כלל המטרות השלימו זו את זו, כי הגעת העולים לישראל מילטה אותם מסכנות והצטרפותם לאוכלוסיית ישראל חיזקה את מדינת ישראל על ידי הגדלת הכוח הלוחם שעמד לרשותה ועל ידי הגדלת מספר הידיים העובדות במשק, אך היו גם עולים שלא תרמו לכוח הלוחם או למשק והיו לנטל על המדינה הצעירה, עולים זקנים, נכים, חולים כרוניים ועוד. גם ילדים קטנים היוו נטל, אך הם נשאו פוטנציאל לתרומה עם התבגרותם.

כבר בשנת 1933, בקונגרס הציוני הי"ח, אמר דוד בן-גוריון: "ארץ ישראל זקוקה לא למהגרים סתם, אלא לחלוצים, וההבדל ביניהם פשוט: המהגר בא לקחת מהארץ, החלוץ בא לתת לארץ, לפיכך אנו תובעים זכות בכורה לעלייה החלוצית."[7]

הקמת המוסד לתיאום

באפריל 1950, ביוזמת חסידי הגבלת העלייה, לוי אשכול וגיורא יוספטל, הוקם "המוסד לתיאום", גוף בראשותו של ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, מתנגד עקבי להגבלת העלייה, שכלל נציגי ממשלה ונציגי הסוכנות היהודית. המוסד לתיאום שלח לכל מדינה ממונה על העלייה מטעם הסוכנות ורופאים שהיו אמורים לבדוק את העולים הפוטנציאליים[8].

קביעת סדר עדיפויות לפי ארצות מוצא

מדינת ישראל הצעירה התקשתה בקליטת העלייה ההמונית ובמציאת המשאבים הדרושים לשם כך. לאחר הכרזת העצמאות נפתחו שערי הארץ בפני המעפילים שנכלאו בקפריסין, ובפני יושבי מחנות העקורים בגרמניה. בנוסף להם כמהו להגיע לארץ עולים מפולין, מרומניה, מעיראק ומתימן - המאגר הגדול ביותר של מבקשים לעלות היה ברומניה. מקבלי ההחלטות הבינו שיצטרכו להחליט ולנקוט, לפחות זמנית, בעלייה סלקטיבית. הרעיון של סלקציה בין סוגי העולים מאותו מקור נתקל בקשיים ונדחה, לכן פנו לקביעת סדר עדיפויות בעידוד העלייה מארצות שונות ויהדות רומניה הפסידה ליהדות עיראק[9][10],

בשידור בקול ישראל, ב-10 בפברואר 2008, טענה פרופ' אורה כהן שהסיבה לעצירת עליית יהודי רומניה בתקופה זו הייתה נעוצה בכך, שישראל הוצפה בגלי עולים, בעיקר מעיראק ומרומניה. לדבריה (ולדברי משתתפים נוספים בדיון הרדיופוני), לממשלת ישראל לא היו מספיק משאבים לקליטת הגל האדיר, לכן ניסתה להאט ולווסת את העלייה ובישיבה משותפת של ממשלת ישראל והסוכנות היהודית הוחלט להעדיף את עולי עיראק על פני עולי רומניה ולהפסיק את הבאת היהודים מרומניה. העדפת יהודי עיראק הייתה על רקע החשש הגדול יותר לגורלם בארץ מוצאם, לעומת החשש ליהודי רומניה.

אלפים רבים מיהודי רומניה, שכבר קיבלו אישור יציאה מהשלטונות, "נתקעו" ברומניה והשלטונות הרומניים הפסיקו להנפיק אישורי יציאה נוספים. ללא קבלת סיוע כספי מרבית יהודי רומניה, שרצו לעלות לישראל, לא היו מסוגלים לשלם את האגרות, שהוטלו עליהם ולכסות את הוצאות הדרך עד לנמל קונסטנצה[11].

בתרבות

ב-30 בדצמבר 1955 פרסם המשורר נתן אלתרמן במדורו בעיתון דבר את השיר "ריצתו של העולה דנינו". השיר מתאר יהודי-מרוקאי הסובל מצליעה שמעוניין לעלות, ומנסה בכל כוחו להסתיר את מומו כדי לעבור את הסלקציה. השיר הולחן בידי שלמה בר והוא מופיע באלבום "מתוך כלים שבורים" של להקת הברירה הטבעית (1985).

חשיבותה של העלייה למדינת ישראל

קליטת העלייה היא אחד היעדים המרכזיים של מדינת ישראל מיום הקמתה והיא ניצבת במקום מרכזי בסולם העדיפויות של ממשלת ישראל. עלייה גדולה וקליטתה הטובה אינן רק מטרות על לעם ולמדינה, אלא בה בעת - מנוף אדיר לקידומה של מדינת ישראל.

מיליון עולים שהגיעו לישראל בשנות התשעים (בעיקר מברית המועצות לשעבר) שינו את פניה של החברה הישראלית, הביאו לצמיחה כלכלית חסרת תקדים, לעושר תרבותי ולפריחה בתחום הטכנולוגי. רבבות מהנדסים, אקדמאים, אלפי מדענים ואמנים הם "הון אנושי" משכיל מקצועי ויקר ערך לקידום המשק, המדע הטכנולוגיה והתרבות בישראל.

כל קבוצת אוכלוסייה נתקלת באתגרים הייחודיים לה, הדורשים מענה ייחודי שיענה על אותן דרישות מיוחדות של אותה קבוצה. אצל העולה קיים רצון להשתלב בחברה הישראלית ועם זאת גם לשמר את ייחודו האתני ואת המנטליות שהוא הביא עמו. הגבול כאן מאוד דק וזהו תהליך מאוד לא פשוט עבור העולה. תהליך קליטה מוצלח הוא המפתח להשתלבות העולה בחברה. תרומתו לחברה תהיה גדולה יותר ותוסיף גוון נוסף לרב-גוניות הישראלית. עם זאת, גם בעליות טרום הקמת מדינת ישראל וגם בעליות שלאחריה, ניתן להבחין במגמה של עולים הרואים בישראל רק תחנה שבדרך ומהגרים מישראל בעיקר למדינות המערב לאחר חניה בישראל.

ובנוסף לכך-מאחר ש"חוק השבות" מאפשר עלייה, כמעט אוטומטית, ליהודים, בני זוגם, ילדיהם, נכדיהם ובני הזוג, התפתחה מתחילת שנות ה-90 של המאה העשרים (בעיקר), תעשייה שלמה שנועדה לאפשר לרבים שבקשו לעזוב את מדינותיהם על מנת לשפר את מצבם הכלכלי או מסיבות אחרות, לקבל אזרחות ישראלית במרמה. כך ניסו להגיע ארצה רבים במסמכים מזויפים, בזהויות שאולות, על סמך נישואים פיקטיביים או גיורים פיקטיביים ועוד.[דרוש מקור] ברשויות בישראל נאלצו - ועדיין נאלצים - להתמודד עם בעיות אלה. שפגעו קשות במדינה ובעולים ישרי הדרך.

מספר העולים לפי שנים

על פי נתוני הלמ"ס[12].

טווח שנים מספר העולים הערות
2016–2019 113,831
2011–2015 102,410
2007–2010 63,043
2002–2006 118,194
1990–2001 1,060,091 העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90
1985–1989 70,196
1980–1984 83,637
1970–1979 346,260 העלייה מברית המועצות בשנות ה-70
1965–1968 82,244
1961–1964 228,793 כ-80 אלף מתוכם עלו במבצע יכין
1958–1960 75,970
1955–1957 166,492 עליית גומולקה
1952–1954 54,676
מאי 1948–1951 687,624 העלייה ההמונית
1946–מאי 1948 56,467
1939–1945 81,808
1939–1932 כ-180,000 העלייה החמישית
1924–1931 81,613 העלייה הרביעית
1919–1923 50,958 העלייה השלישית
1904–1914 כ-35,000 העלייה השנייה
1882–1904 כ-29,000 העלייה הראשונה

ראו גם

לקריאה נוספת

מקורות

מחקרים

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ספר בראשית, פרק נ', פסוק י"ד. הביטויים עלייה וירידה מוזכרים גם קודם אצל אברהם כשירד למצרים ועלה ממנה בחזרה (בראשית פרקים י"ב-י"ג).
  2. ^ משנה, מסכת כתובות, פרק י"ג, משנה י"א.
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף סט עמוד א.
  4. ^ הפסוק האחרון בהגדה של פסח.
  5. ^ מתיה, עליות למדינת ישראל, באתר "תרבות•il"
  6. ^ תלמי, א. ותלמי, מ, 1981. לקסיקון ציוני, תל אביב: ספרית מעריב, עמ' 207-206.
  7. ^ דבורה הכהן, ‏מירוץ מכשולים, ישראל אביב 2009
  8. ^ יהודים עולים במסגרת עלייה מבוקרת
  9. ^ העלייה מרומניה באתר של המרכז לטכנולוגיה חינוכית
  10. ^ רגעים היסטוריים
  11. ^ עם העולים מרומניה, דבר, 22 בפברואר 1952
  12. ^ https://www.cbs.gov.il/he/publications/doclib/2020/2.shnatonpopulation/st02_53.xls


Logo hamichlol.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0