פאיאנס
פַאיַאנְס (באנגלית: Faience; בצרפתית: Faïence) הוא קרמיקה בעלת משמעות שונה בהתאם לתקופה. בתקופת הרנסאנס, זה היה שמם של כלי חרס צהובים עם זיגוג עליון (זיגוג בדיל). קרמיקה דומה היא המיוליקה, שהיא אריח אדום וקיבלה את שמה מהאי מיורקה). הפאיאנס קיבל את שמו מהעיר פאנצה (אנ') באיטליה.[1] החרסית מעוצבת לדיסק ונשרפת לטרקוטה. זיגוג הבדיל נמרח על החפצים שנשרפו בכבשן קודם לכן.
באמנות המצרית העתיקה, נוכל למצוא גם כן את המונח פאיאנס מצרי, אשר, עם זאת, מציין טכניקה שונה. השם פאיאנס, אם כן, אינו מתייחס לטכניקה אחת בלבד, פאיאנס מצרי נעשו בכמה תהליכים. המאפיין המשותף שלהם הוא שהזיגוג מכסה את כל פני האובייקט. (החלק התחתון של חפצי הקרמיקה של היום אינו מזוגג כדי שהקרמיקה המזוגגת לא תידבק לתחתית הכבשן בזמן השריפה).
היסטוריה
במאה ה-10 קיבל הח'ליפה הפרסי אוסף פורצלן של יותר מ-2,000 חלקים במתנה מהקיסר הסיני. האצילים וגם הלורדים הפרסיים הוקסמו מהקרמיקה המבריקה והצבעונית שהייתה העשויה בצבע כחול על רקע לבן. הם לא הצליחו לפתור את סוד החימר הלבן והזיגוג ששימשו לכך, אבל על ידי התנסות בחומרי גלם שונים לחלוטין ובטכניקות שריפה, הגיעו לתוצאה דומה מאוד. זו הייתה המיוליקה המזוגגת בבדיל. המוצרים של הקדרים של בגדאד הפכו במהרה לפופולריים ברחבי צפון אפריקה, והגיעו לספרד ולאחר מכן גם לאיטליה. מרכז המסחר היה האי מיורקה, ומכאן השם מיוליקה. גם הקדרים עצמם הלכו זמן מה בנתיב המיוליקה, אלה המקומיים למדו מהם את מדע ההכנה. סדנאות הוקמו תחילה בספרד, אחר כך לאחר עזיבת המוּרים, באיטליה, כולל סיציליה, דרוטה, גוביו ופאנצה ומהמאה ה-16 היא המשיכה המסורת הזו באומבריה. מרכזי קרמיקה אלה הצליחו לבהקמתם במקומות אלה, כי חימר מעולה ומרבצים עשירים של מינרלים חיוניים לייצור זיגוג היו זמינים בכל מקום. זה איפשר למאסטרים שבאו מרחוק להתיישב במקום. המוכשרים יותר מבין המקומיים למדו את המלאכה, עד שבסופו של דבר נוצרו שושלות קדרים, שצברו אט אט את הידע של כמה דורות קדרים. חלק מהמאסטרים הלכו בדרכים עצמאיות ויצרו סגנון ציור ועולם מוטיבים משלהם, שכמעט ולא דמה למקור הפרסי שהיה מבוסס על עיטור גיאומטרי ואסר על תיאור דמויות אדם. אבל הטכנולוגיה שבה נעשתה שימוש נותרה כמעט ללא שינוי לאורך כל הדרך, ובסופו של דבר היא שימשה גם במקומות אחרים, למשל בדלפט שבהולנד, או על ידי בני ההוטרים בכל רחבי אירופה.
אחת מפריצות הדרך הגדולות בהיסטוריה של ייצור הקרמיקה הייתה פיתוח ציפוי לבן שהיה מתאים לצביעה, שהתאפשר על ידי ערבוב תחמוצת בדיל עם הציפוי על בסיס עופרת. הטכניקה פותחה במהלך המאה ה-9 באיראן או במקומות אחרים במזרח התיכון.
הזיגוג של סירי פאיאנס עשוי מאפר-עופרת בדיל, חול ומלח. ניתן לצבוע את הקרמיקה על הזיגוג או מעליו. את תחמוצות הצביעה מערבבים עם שמן אתרי ומורחים על האובייקט בעזרת עט ומברשת. זיגוג בדיל כבר היה בשימוש במצרים העתיקה. הקישוט הפופולרי ביותר של פאיאנס פרסי מימי הביניים הוא זיגוג הברק שמאיר באור מתכתי. השלב המקדים של הקרמיקה הטורקית הוא מה שנקרא תקופת השושלת הסלג'וקית, מהמאה ה-12 עד המאה ה-14. לפני הופעת זיגוג הבדיל, נעשה שימוש בזיגוג חימר, מלח ועופרת בקרמיקה האירופית. זיגוג עופרת התפשט במערב אירופה במאה ה-13.
פורצלן תעשייתי
הוא נקרא שמות שונים כמו "כלי אבן", "קרמיקה לבנה". בשפה של ימינו, כלי חרס הפאיאנס מתייחסים לקרמיקה לבנה משובחת העשויה מקאולין, פצלת השדה, קוורץ וחומרים מחושלים גמישים שניתנים לעיבוד. הם מצופים בזיגוג לבן המכיל בור או עופרת.[2] פאיאנס נשרף בכבשן לצבע לבן בטמפרטורות של 1200–1250 o C. יש לו משטח שבר אחיד, אבל הוא לא מוצק ואיתן כמו החרסינה, אלא נקבובי יותר (נקבוביות של 10%-14%). המשטח החלק נוצר על ידי מריחת זיגוג מחומם. ייצור פאיאנס תעשייתי החל במאה ה-18. המוצרים העיקריים המיוצרים מכלי חרס תעשייתיים כאלה הם כלי בית, פריטי נוי, מוצרים סניטריים (כמו כיורים, אסלות וכדומה ), אריחי חיפוי קירות.[3]
ביבליוגרפיה
- (Royal Pharmaceutical Society) "English Delftware Storage Jars"
- German faience beer steins
- "Tin-glazed earthenware from Port Royal, Jamaica" Archaeology reveals English, Russian and Dutch wares.
- Russian national faience craft
- Russian Faience factory
ראו גם
- מוזיאון שעונים (אנ')
- הקרמיקה הכחולה של דלפט
- קדרות אמריקאית או בריטית ססגונית (אנ')
- מוזיאון הפאיאנס במרסיי (צר')
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
