פאיתון (מצביא)
פאיתון הידוע לעיתים גם בשם פיתון (ביוונית: Πείθων; ? - 314 לפנה"ס) היה מצביא מוקדוני אשר שימש כסומאטופילקס של אלכסנדר הגדול, ומאוחר יותר היה דמות שולית במלחמות הדיאדוכים.
ביוגרפיה
פאיתון היה בנו של אציל מוקדוני בשם קרטרוס מאזור אאורדיה במערב מוקדון. הוא נזכר לראשונה בשנת 326 לפנה"ס כטריארארך, היינו מפקד צי, אשר סייע לאלכסנדר הגדול לחצות את האינדוס במהלך פלישת אלכסנדר הגדול להודו. בשנה הבאה הוא נזכר כאחד משמונת הסומאטופילקס ("שומרי ראש"[1]) של המלך.[2] אריאנוס מספר שבשנת 323 לפנה"ס הוא ושישה קצינים נוספים ישנו לילה ב"מקדש" סראפיס כדי לבקש רחמים מהאליל עבור אלכסנדר החולה.[3] הסיפור הוא ככל הנראה המצאה, שכן סראפיס הוא עיבוד יווני של אליל בבלי אשר פולחנו החל רק במאה ה-3 לפנה"ס.[2]
עם מותו של אלכסנדר באותה שנה, עדיין החזיק פאיתון במשרת הסומאטופילקס, ולפיכך השתתף בהסכמי בבל. במסגרת ההסכמים, הוא מונה לסטרטגוס של מדי. עם זאת, היה מדובר באזור גדול וחשוב מדי, והעניק לפאיתון הרבה מדי כוח. לפיכך הוא נאלץ להסתפק רק בחלק הדרומי של הארץ, בעוד החלק הצפוני נמסר לאטרופטס. עם מותו של אלכסנדר, פתחו היוונים שיושבו באסיה הקטנה בידי אלכסנדר במרד. עוצר הממלכה, פרדיקס, הקים כוח שכלל 3,000 חי"ר ו-800 פרשים, והפקיד אותו בידיו של פאיתון עם הוראה להביס את המורדים ולהרוג את מנהיגיהם. פאיתון שמח על הכוח שהופקד בידיו, ותכנן להשתמש בו כדי לכרות ברית עם המורדים ולהפוך לשליט בלעדי של האזור. הוא הגיע להסכם עם אחד ממפקדי המורדים, והורה למורדים לחזור לבתיהם לאחר שיישבעו לו אמונים. עם זאת, חייליו של פאיתון, שזכרו את הוראותיו המפורשות של פרדיקס, הרגו את כל המורדים וסיכלו את מזימתו.[4] עם זאת, ייתכן שפרדיקס צפה שפאיתון עלול לנקוט בקו פעולה מעין זה, ואולי אף הורה לו מראש להרוג את כל המורדים, ולחלק את השלל בין החיילים כדי לוודא שהם אכן יעשו זאת.[5] חלק מהחוקרים אף סבורים שפאיתון כלל לא תכנן לבגוד, אלא הכיר בעובדה שחייליו מעטים יחסית, ושהמושלים באזור אינם יכולים להרשות לעצמם לאבד עוד חיילים, ולכן ניסה להגיע להסכם.[2]
ייתכן שבאותה העת החל פרדיקס לחשוש שפאיתון חזק מדי, אולם לא היה מסוגל להדיחו מתפקידו ללא סיבה ולפיכך החל לקחת אותו עמו למסעות המלחמה כדי שיוכל לשלוט בו. פאיתון השתתף במסע המלחמה כנגד אריארתס הראשון המנהיג המורד מקפדוקיה. עם פרוץ מלחמת הדיאדוכים הראשונה בשנת 322 לפנה"ס, תמך פאיתון בפרדיקס, וזה האחרון הורה לו להצטרף למסע המלחמה כנגד תלמי שליט מצרים. הכוחות ניסו לחצות את הנילוס ליד ממפיס, אולם נכשלו בכך כישלון מוחץ. על פי דיודורס, האבדות הקשות במחנה פרדיקס, ובכללם כמה ממפקדיו הבולטים, הביאו זעם כלפי פרדיקס. במקביל, תלמי החליט לנהוג בכבוד כלפי גופות החיילים ממחנה פרדיקס שנותרו בשטחו והורה לשרוף אותן, כמנהג הקבורה היווני ואף שלח את עצמותיהם לקרוביהם, דבר אשר הגביר את האהדה אליו על חשבון פרדיקס. עם לילה, הוביל פאיתון מרד במחנה, וקבוצה של פרשים פרצה לאוהלו של פרדיקס ודקרוה אותו למוות.[6]
לאחר מותו של פרדיקס, למשך תקופה קצרה שימש פאיתון כעוצר יחד עם ארהידאוס.[7] אולם במסגרת הסכם טריפרדיסוס התעלמו ממנו לחלוטין, ומינו כעוצר במקומו את אנטיפטרוס. בניגוד לשאר הדיאדוכים שתמכו באנטיפטרוס במהלך המלחמה, פאיתון לא תוגמל כלל, וללא ספק חש מרומה. בשנת 319 לפנה"ס מת אנטיפטרוס, ובכך נפתח חלון הזדמנויות חדש בפניו של פאיתון. בשנת 318 לפנה"ס הוא תקף את פיליפוס מושל פרתיה, כבש את ארצו ומינה את אחיו כמושל החדש. שאר הדיאדוכים באזור התנגדו לצעד ואיחדו כוחות נגדו. הצבא המאוחד כבש חזרה את פרתיה, והיה מוכן לצעוד כנגד מדי ולהדיח את פאיתון. אלא שאז הגיעה מלחמת הדיאדוכים השנייה בין קסנדרוס לפוליפרכון לשיאה, ופוליפרכון כרת ברית עם אאומנס ומינה אותו למצביא עליון באסיה. לעומת זאת קסנדרוס כרת ברית עם אנטיגונוס מונופתלמוס. מרבית הדיאדוכים באסיה החליטו לחבור אל אאומנס, בעוד פיתון וסלאוקוס החליטו לחבור אל אנטיגונוס.[8] בשנת 316 לפנה"ס הביס אנטיגונוס את אאומנס בקרב גביינה.
לאחר תבוסתו של אאומנס ניתן היה לפאיתון לחזור ולצבור כוח. אלא שכעת אנטיגונוס כבר לא הסכים להכיר בו כבן ברית שווה ערך, ולאחר שבשנת 314 לפנה"ס נודע לו שפאיתון גייס אנשים נוספים לצבאו, הזמין אותו להתארח בארמונו ובמהלך הביקור רצח אותו.[9]
הערות שוליים
- ^ אין הכוונה לשומרי ראש ממש, אלא למצביאים בכירים ששימשו כקציני מטה
- ^ 2.0 2.1 2.2 פאיתון באתר ליוויוס
- ^ אריאנוס, "אנבסיס", ספר שביעי, 26.
- ^ דיודורוס, ספר שמונה עשר, 7.
- ^ ייתכן שהמקורות העתיקים אינם מדייקים לגבי אופי הפקודה של פרדיקס וייתכן שלא הורה על ההוצאה להורג. ראו להשוואה: Waldemer Heckel, The Marshals of Alexander's Empire, 1992, Routledge p. 142
- ^ דיודורוס, ספר שמונה עשר, 36.
- ^ דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשמ"ג (מהדורה ראשונה). עמ' 69.
- ^ דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשמ"ג (מהדורה ראשונה). עמ' 74.
- ^ דיודורוס, ספר שמונה עשר, 46.
