פטישיזציה של הסחורות
_by_The_London_Missionary_Society_cropped.jpg)
פטישיזציה של הסחורות (בגרמנית: Warenfetischismus) היא תפיסת היחסים החברתיים אשר מעורבים בייצור לא כיחסים חברתיים בין אנשים, אלא כיחסים כלכליים בין הכסף והסחורה הנקנית בשוק. לרוב, הכוונה לייחוס תכונות שמושגות באמצעות פעולה אנושית, לכוחות טבעיים או רוחניים. במובן זה, הפטישיזציה של הסחורות הופכת את הערך הכלכלי, שהוא סובייקטיבי ולא מוחשי מבסיסו, לדבר שנתפש כאובייקטיבי ואמיתי, שאנשים מאמינים שיש לו ערך מהותי בפני עצמו.[1]
התאוריה של הפטישיזציה של הסחורות מוצגת בפרק הראשון בספרו של קרל מרקס, "הקפיטל", במטרה להסביר שהארגון החברתי של העבודה מתווך על ידי חליפין בשוק, כלומר, המכירה והקנייה של סחורות. כך, בחברה קפיטליסטית, היחסיים החברתיים בין אנשים, מי מייצר את המוצר, מי עובד בשביל מי, זמן הייצור של הסחורה וכו', נתפסים כיחסים כלכליים בין חפצים, כלומר, עד כמה סחורה מסוימת שווה ביחס לסחורה אחרת. על-כן, הסחירה בסחורות בשוק מערפלת את המהות הכלכלית האמיתית של היחסים האנושיים של היצור, אלו שבין העובד לבעל-ההון.[2]
מושג הפטישיזם
התאוריה של הפטישיזם של הסחורות מגיעה מההתייחסות של קארל מארקס לפטישים ופטישיזם בביקורת שלו על האמונות של הכלכלה הפוליטית. מרקס שאל את רעיון הפטישיזם מ"הכת של אלי הפטיש" (1760) שנכתב בידי צ'ארלס דה ברוס, שהציע תאוריה מטריאליסטית למקור הדת.[3] בנוסף לכך, הדיון הפילוסופי על פטישיזם בידי אוגוסט קונט, והפרשנות הפסיכולוגית של לודוויג פוירבך לדת גם כן השפיעו על הפיתוח של רעיון הפטישיזציה של הסחורות בידי מרקס.[4][5]
השימוש הראשון של מרקס במושג הפטישיזם היה ב-1842, בתגובה למאמר עיתון של קרל ביינריך הרמס, שהגן על המדינה הפרוסית בהתבסס על טיעונים דתיים.[6] הרמס הסכים עם הגל בטענתו כי הפטישיזם הוא הצורה הבסיסית ביותר של הדת. מרקס לא הסכים עם הקביעה הזאת, וכן לא עם ההגדרה של הרמס לדת כ"זו שמעלה את האדם מעל לרצונותיו החושיים". במקום זאת, מרקס טען כי הפטישיזם הוא הדת של "הרצונות החושיים", ושהפנטזיה על הרצונות מטעטעת בסוגד ומובילה אותו לאמונה שהחפץ חסר החיים יעניק לסוגד את רצונותיו. על-כן, הרצון הבסיסי של הסוגד מוביל לריסוק הפטיש כשזה לא שימושי עוד.[7]
ב"תרומה לביקורת הכלכלה המדינית" (1859) מרקס מתייחס ל"דיון על העלייה, ההתפתחות, ההאויבייקטים המוזרים והחשיבות של הכלכלה הפוליטית" שנכתב ב-1825 בידי ג'ון מק'קולוך, שאמר כי "במצבו הטבעי, לחומר לעולם אין ערך", דבר שמרקס הסכים איתו, ואמר כי "אמירה זו מראה עד כמה מק'קולוך נעלה בתפישתו של הפטישיזם על ה"הוגים" הגרמנים שחושבים שלחפצים יש איזה שהוא אלמנט של ערך".
כך, מרקס השתמש במושג של הפטיש והפטישיזם, שנלקח מהמחקרים הכלכליים והאתנוגרפים, לפיתוח התאוריה של הפטישיזציה של הסחורות, לפיה אבסטרקט כלכלי (ערך) מועבר פסיכולוגית (עובר ראיפיקציה) לחפץ, שאנשים מאמינים שיש לו ערך מהותי.[8]
תאוריה
בביקורת הכלכלה המדינית
מרקס טען כי בחברה שבה ייצרנים פרטיים ועצמאיים סוחרים במוצרים שלהם זה עם זה, ברצונם החופשי וביוזמתם, ובלי תיאום יוצא מגדר הרגיל, הייצור והפעילות המסחרית תהיינה מתואמות בהתאם לערכים המשתנים של המוצרים (הטובין והשירותים) כשהם נמכרים ונקנים, ובהתאם לשינויים בהיצע והביקוש. הקיום החברתי של אנשים והמשמעות שלו במצב שכזה מבוטאים בידי חליפין בשוק (סחר וסחירה). על-כן, היחסים החברתיים באופן קבוע מבוטאים באמצעות חפצים (סחורות וכסף). אופן היחסים של הסחורות הנסחרות תלוי בעלויות הייצור, שהן סך העבודה שהושקעה בהן, אף על פי שלעובד אין שום השפעה על מה קורה לסחורה שהוא או היא ייצרו.
שליטת החפצים
הרעיון של הערך המהותי של הסחורות שולט וקובע את מערכות היחסים הכלכליות בין אנשים. רעיון זה כה עוצמתי עד לרמה שבה מוכרים וקונים משנים את עמדותיהם ואמונותיהם (הציפיות הפיננסיות שלהם) בנוגע לערך של דברים. תהליך זה יכול להתרחש הן באופן מודע והן באופן לא מודע, והוא נעשה בתגובה לשינוי המחירים (ערך השוק) של הסחורות, דבר שהמוכרים והקונים מאמינים שאין להם שליטה עליו. התפיסה הפסיכולוגית הזאת ממירה את ערך השוק של הסחורה לישות עצמאית (אובייקט), במובן בו הערך החברתי של הסחורות והשירותים נתפס כמאפיין טבעי של הסחורה עצמה. כך, השוק עובר החפצה, ונחשב לכזה שיכול לעשות לעצמו רגולציה (באמצעות המנגנון של ההיצע והביקוש). תהליך זה מתרחש מאחר שהצרכנים לא שמים לב לשיתוף הפעולה האנושי שבין בעלי-ההון, שמהווה את המנוע האמיתי של השוק ושל המחירים בשוק.
ערך מוחפץ
הערך של סחורה נובע מהעבודה שמבוצעת כדי לייצרה ומהיכולת האינטלקטואלית והתפיסתית של האדם לייחס באופן מודע (סובייקטיבי) ערך יחסי (חשיבות) לסחורה. על-כן, במהלך הסחירה (קנייה ומכירה), אנשים משייכים ערכים סובייקטיבים לסחורות, שלאחר-מכן הקונים והמוכרים תופסים כערכים אובייקטיבים (ערך שוק), מחירי השוק שאנשים מוכנים לשלם בעבור הסחורה.
נטורליזציה של התנהגות השוק
בחברה קפיטליסטית, התפיסה האנושית של "השוק" כישות עצמאית ומודעת, היא האופן שבו קונים, מוכרים וייצרנים מעבירים את השוק נטורליזציה. השוק הוא למעשה רצף של החלטות ובחירות אנושיות שמרכיבות את המסחר, ובעקבות הנטורליזציה שהוא עובר, הוא נתפס כתופעה טבעית שמתרחשת בעצמה. מרקס ביקר את הכלכלנים בני-זמנו ואת אלו שקדמו לו, שדברו על השיווי המשקל של השווקים, כאילו המחיר (הערך) של סחורה לא נקבע בידי הקפיטליסטים, הקונים, העבודה שהושקעה בה בידי-העובדים והמוכרים.
במאה ה-18, הכלכלן החברתי הסקוטי אדם סמית', טען בספרו עושר העמים (1776) כי המסחר, החליפין והסחירה הן פעילויות שוק שמהוות ייצוגים כלכליים לטבע האנושית. כלומר, סמית' טען כי הקנייה והמכירה הן פעילויות אינטרינסיות לשוק, ועל כן מהוות את "ההתנהגות הטבעית" של השוק. מעבר לזה, סמית' טען כי כלכלת שוק מבצעת רגולציה עצמית, שנוטה באופן טבעי לעבר שווי משקל כלכלי, בו המחירים היחסיים (הערך) של הסחורה מבטיחים כי הן המוכרים והן הקונים ישיגו את מה שהם רוצים בתמורה לכספם או לסחורתם.[9]
במאה ה-19, מרקס טען כי הסבריו של אדם סמית' בנוגע ל"נטורליזציה של התנהגות השוק" הם תירוצים פוליטיים ואידאולוגיים בידי ולמען הקפיטליסטים. טיעוניו של אדם סמית', לפי קארל מרקס, מייצגים באופן מוטעה את הבחירות הכלכליות של אנשים כ"עובדות חיים" קבועות, במקום הפעולות האנושיות שהן שנובעות מהרצון והיחסים החברתיים של העובדים, הקונים והמוכרים של הסחורות בשוק. בספרו הקפיטל: ביקורת הכלכלה המדינית, מרקס מגלה את הפעולה של שיטת הייצור הקפיטליסטית, בה מתרחשת הפטישיזציה של הסחורות, שמייחסת ערך עצמאי ואובייקטיבי לדבר, שלמעשה אין לו שום ערך מהותי מעבר לעבודה שהושקעה בו וליחסים החברתיים שמתרחשים סביבו בדמות המסחר בו בשוק.
מיסוך
מיסוך (מלשון מסכה, בגרמנית: Charaktermaske) הוא תופעה שבה בחברות קפיטליסטיות מרובדות, משויכים לאנשים תפקידים, בייחוד ביחסים ובסחירה בשוק. כחלק מתהליך זה, הסחורות (הן השירותים והן הטובין) נתפסים אחרת ממה שהם, מאחר שהם עוברים מיסוך (מעורפלים, מוסתרים) ביחסי משחק-התפקידים של הקונה והמוכר. מאחר שהכלכלה הקפיטליסטית היא חברה מעמדית עם סתירות פנימיות מובהקות, המיסוך של המאפיינים החברתיים האמיתיים של החליפין הכרחי כדי לשמור על תפקוד הכלכלה הקפיטליסטית והשוק. במהלך החליפין בשוק, היחסים החברתיים האמיתיים של עובד ובעל הון ממוסכים ונתפסים כאלו של צרכן ומוכר. עוד צורה של מיסוך שהכרחית לחברה הקפיטליסטית היא זו בה מוכרים, קונים וייצרנים מתנהלים בשוק תחת מעטה של סודיות ואנונימיות, שהכרחית להסתרת המניע הכלכלי האמיתי של השחקנים.
רעיון שמרכזי לביקורת של מרקס על הכלכלה המדינית הוא הערפול שמבצע חוזה העבודה שנחתם בין העובד לקפיטליסט. חוזה זה ממסך (מערפל) את הטבע המנצל של מערכת היחסים הכלכלית ביניהם. חוזה העבודה מסתיר את העובדה שהעובד לא מוכר את תוצרי העבודה שלו, אלא את כוח העבודה שלו עצמו, את היכולת האנושית לעבוד ולייצר מוצרים (הן שירותים והן סחורות). חוזה העבודה הוא המסיכה שמערפלת את הניצול הכלכלי, שנובע מההפרש שבין שווי המוצרים שהעובד מייצר בזמן עבודה נתון, לתגמול הכספי שהעובד מקבל על אותו זמן עבודה; שווי המוצרים שהעובד מייצר בזמן עבודה נתון גבוה תמיד מהתגמול הכספי שהעובד מקבל בעבור אותו זמן עבודה. הפרש זה נקרא בתאוריה של מרקס הערך העודף, ובתאוריות קפיטליסטיות, רווח.[10][11][12]
עמימות יחסי הייצור
בעקבות המיסוך שמתרחש בתהליך הסחירה בשוק, וכחלק מהפטישיזציה של הסחורות, לא המוכר ולא הקונה, לא מודעים או מבינים את כל העבודה אשר דרושה לייצור הסחורות (טובין ושירותים). מעבר לזה, הם גם לא מודעים לעובדים אשר עבודתם הייתה דרושה כדי לאפשר את מכירת אותן סחורות. הערך של הסחורות מיוחס למחיר השוק שלהן (שבעצמו נע מסביב לשווי העבודה שהושקע בסחורה), במקום לתהליך העבודה והייצור שהיה הכרחי בשביל למכורן.
יישומים
תאוריית התרבות
מאז שמרקס הציג את התאוריה שלו על הפטישיזציה של הסחורות בספרו הקפיטל, הרעיונות השונים שמרכיבים את תאוריה זו וכן ההסברים הסוציולוגים והכלכליים להם, היוו קרקע פורייה לפיתוח של תאוריות ויישומים מחקריים וניתוחים של אספקטים תרבותיים ופוליטיים אחרים של הקפיטליזם. תתי-הפרקים הבאים מהווים סקירה של יישומים ותאוריות כאלו:
יוקרה חברתית
ת'ורשטיין וובלן במאה ה-19, וכן אליין דה בוטון במאה ה-21, פיתחו תאוריה על סטטוס חברתי והקשר שלו ליחס שבין אנשים לסחורות. אנשים בחברה הקפיטליסטית, במטרה להימנע מחרדת הסטטוס של להשתייך למעמד החברתי הנכון, מייצרים זהות אישית (חברתית, כלכלית ותרבותית) שמוגדרת ומבוטאת באמצעות הסחורות שהם קונים. כך, כמו במקרה של המיסוך, מערכת יחסים בין אנשים, הסטטוס החברתי של האדם ביחס לאנשים אחרים, מוגדרת כמערכת יחסים של חפצים עם ערכים מהותיים.
ראיפיקציה
ג'ורג' לוקץ', במאמרו "היסטוריה ותודעה מעמדית" (1923) התחיל ממושג הפטישיזציה של הסחורות כדי לפתח את התאוריה שלו על הריאפיקציה (התהליך הפסיכולוגי שבו אבסטרקט מומר לחפץ קונקרטי). במאמרו זה, הוא טען כי תהליך הריאפיקציה הוא אחד המכשולים המהותים בדרך לתודעה המעמדית. במאמר זה, לוקץ' טוען שכמו שבתהליך הפטישיזציה של הסחורות מיוחסים לחפצים ערכים מהותיים ונשלל מהם הקיום שלהם כתוצר של קשרים חברתיים, אותו הדבר קורה גם ביחס למבנים חברתיים, כמו המדינה, המשטרה, בתי-הספר, וכן האוניברסיטאות. המדינה נחשבת ככל-יכולה, ולא נתפשת ככזו שתלויה בקשרים החברתיים שמרכיבים אותה. לטענתו, בשביל להגיע לתודעה מעמדית, על מעמד העובדים להבין את האופן החברתי שבו נוצרים ונוצרים מחדש המבנים החברתיים על ידי הפעולה האנושית, ולהפסיק לראותם כקיימים בזכות עצמם.[13]
תרבות תעשייתית
בספרם "הדיאלקטיקה של הנאורות", מקס הורקהיימר ותאודור אדורנו, הציגו את התאוריה של תעשיית התרבות. תאוריה זו מתארת את התהליך שבו הדמיון האנושי (כלומר, הפעילות האומנותית, הרוחנית והאינטלקטואלית) ממוסחר כשהוא כפוף לחוקים המסחריים של הקפיטליזם. כך, כוחות המסחר מסתננים לנפש האנושית; הם מכריחים את האדם לגלם תפקיד שלא לרוחו ומונעים את ההתפתחות הנפשית והאינטלקטואלית של האדם.
מנקודת המבט של הצרכן, נראה כאילו הסחורות והשירותים התרבותיים מבטיחים אינדיוידואליות מפותחת ועשירה, בעוד המסחור המהותי שלהם פוגם בנפש האנושית, ומוביל לזה שלצרכן אין "זמן בשביל עצמו", מאחר שההאנשה המתמשכת של התפקידים התרבותיים לא מאפשרת לו להשפיע על מסלולו. בתהליך של האנשת התפקידים החברתיים, כלומר הפטישיזציה שלהם, האדם הוא צרכן פסיבי, ולא היוצר האקטיבי, של חייו. החיים המובטחים של היצירתיות האינדיבידואלית, לא מסתדרת עם מציאות החיים הקולקטיביסטית והמסחרית של התרבות הבורגנית.
נרקיסיזם של הסחורות
במאמר משנת 2012 בשם "מפטישיזציה של הסחורות לנרקיסיזם של הסחורות", החוקרים השתמשו בתיאורית הפטישיזציה של הסחורות במטרה לחקור את ההתנהגות הפסיכולוגית של הצרכן המודרני. בהשתמשם במושג נרקיסיזם של הסחורות, הפסיכולוגים סטפן דיון ורוברט קלולי, טוענים כי צרכנים שמביאים התעניינות אתית בנוגע לייצור של הסחורות, בכל זאת מתנהגים כאילו אינם מודעים לטבע הנצלני של תנאי העבודה בהם העובדים מייצרים את הטובין והמוצרים, שנקנים בידי "הצרכן האחראי"; כך, בתרבות הקפיטליסטית של זמננו, אנשים נרקיסיסטים ביססו את השופינג (צריכה כלכלית בדמות קנייה) כדרך מקובלת חברתית להבעה של אגרסיות.[14][15]
ניכור חברתי
הפטישיזציה של הסחורות לא מזהה את העובד שייצר את אותן הסחורות כגורם לתכונות שלהן, ובכך, מנכרת אותו מפרי עמלו. במאמרו "חברת המפגן" (1967), גי דבור מציג את התאוריה שלו בדבר המפגן (בצרפתית: le spectacle) - הערבוב המתמיד של הקפיטליזם המאוחר, תקשורת המונים ומדינה שמנצלת את הגורמים הללו. המפגן ממיר את היחסים האנושיים ליחסים מוחפצים בין צלמים, וכן ממיר יחסים בין צלמים ליחסים אנושיים; הדוגמה שדבור מביא היא הטלוויזיה, המדיום התקשורתי שבו אנשים פסיביים ומאפשרים לייצוגים של עצמם להפוך להכתבה של דרך התנהגותם. המפגן, המחזה, הוא צורת התרבות אשר מתרחשת כאשר האומנות, אמצעי הייצור התרבותיים, ממוסחרים, והערך האסתטי מומר בערך הממוסחר (ערך השוק). וכך, הביטוי האומנותי מעוצב על ידי היכולת או אי היכולת למכור אותו כסחורה.
הקפיטליזם מסדר מחדש את הצריכה האישית כדי שתתאים לעקרונות המסחריים של הסחירה בשוק; הפטישיזציה של הסחורות ממירה את הסחורה התרבותית למוצר עם חיים כלכליים משל עצמו שעצמאי מהכוונות והרצונות של האומן, כלומר, העובד שייצר את הסחורה. גי דבור המשיך את מה שמרקס חזה כבר במאה ה-19, במאמרו "הפטישיזציה של הסחורות והסודות שלה", ופיתח את הרעיונות המוצגים בו. דבור טען כי בחברה הקפיטליסטית של המאה ה-20, האינטימיות הפסיכולוגית והקשרים הבין-אישיים, וכן התכונות האישיות של הפרט, ממוסחרים והופך ל"חוויות" שאפשר לקנות ולמכור. על-כן, חברת המפגן היא הצורה העליונה של הניכור החברתי, ומאחר ובה האדם תופס את עצמו כסחורה שאפשר לקנות ולמכור.
סימן סמיוטי
ז'אן בודריאר השתמש ברעיון הפטישיזציה של הסחורות כדי לנתח את הרגשות הסובייקטיבים של אנשים ביחס לסחורות; כלומר, הוא פיתח שיטת ניתוח של המיסטיפיקציה שהפרסום מבצע לסחורות במטרה לעודד את הקונה לרכוש את המוצר כדי לבנות את זהותו התרבותית.
קניין רוחני
במאה ה-21, הקפיטליזם מעביר את הידע והמידע פטישיזציה והופך אותם לסחורות באמצעות הקניין הרוחני, שמיוצר בידי העובדים האינטלקטואלים, שנקראים לעיתים עובדי הצווארון הלבן.
בסיס פילוסופי
הכלכלן מייקל פרלמן בחן את האידאולוגיה שממנה עלו זכויות הקניין הרוחני, התחום בחוק שממסחר את הידע והמידע. סמואל בוולס והרברט גינטיס ביקרו את מערכת האמונה של ההון האנושי. ידע, כאמצעי פילוסופי לחיים טובים יותר, עומד בסתירה לידע הקפיטליסטי (כסחורה והון), שמיוצר במטרה ליצור רווח והכנסה. מסחור שכזה מנכר את הידע והמידע מהאדם, מאחר שכקניין רוחני, הוא מהווה ישות כלכלית עצמאית.
ניהול הסיכון הכלכלי
הסוציולוגים פרנק בורדי ואולריק בק חקרו את ההתפתחות של סוגים ממוסחרים של ידע בתרבות העסקית, בתחומים של "מניעת סיכונים" בניהול הכסף. הצמיחה הכלכלית שלאחר מלחמת העולם השנייה (1945-1973) יצרה הון רב; בזמן זה האידאולוגיה הבורגנית (קפיטליסטית) העדיפה את הפילוסופיה של ניהול הסיכונים של ההשקעות והנכסים בידי המנהלים. מהניהול הזה של כספי ההשקעות, שעובר מניפולציה במטרה ליצור הון חדש, צמח העיסוק עם חישוב הסיכונים, שבעקבותיו בא התחום של "המדע הכלכלי" של ניהול מניעת הסיכונים. כל זה מסתכם ביכולת של הקפיטליסטים להתייחס אל עצמם כלוקחי סיכונים כלכליים עשירים, ולאפשר לעצמם להסתכן בלהפסיד כסף שהושקע. כך, הפטישיזציה של הסיכון הכלכלי כמניע להתעשרות, היא ראיפיקציה שמעוותת את התפישה החברתית האמיתית של הסיכון הכלכלי, כלומר, זה שנחווה בידי אנשים רגילים (עובדים). כך מתבטאת הפטישיזציה של הסחורות: ההון הנצבר בקרב העשירים מיוחס לניהול הסיכונים, ולא לעבודה שהושקעה בייצורו, בעוד ניהול הסיכונים שמבצעים העובדים במהלך עבודתם מוסתר מהעין (לדוגמה, פועל בניין שעובד לפרנסתו באתר מסוכן).[16][17][18]
אומנות ממוסחרת
המבקרים התרבותיים גאורג זימל וולטר בנימין בחנו ותיארו את הפטישיזציה, הפטישים והפטישיזם של האומנות. בתהליך הפטישיזציה של האומנות, סחורות "אומנותיות" מיוצרות לצורכי מכירה (בשביל ערך השוק שלהן, ולא ערך השימוש) בשוק. כהמשך לתהליך זה, המסחור קובע את הערך של הסחורות האומנותיות ככזה שנובע מאומנות "לגיטימית"; לדוגמה, התופעה בה אומנות נהיית יקרה יותר בעקבות שיוכה לאומן מפורסם.
החוק
מספר חוקרים בתחומי המשפט והפילוסופיה חקרו את האופנים בהם החוק מבצע פטישיזציה ליחסים החברתיים. החוקרת הפמיניסטית קת'רין מק'קינון מראה במאמרה "המדינה הליברלית" (1989) כי החוק נתפש כזה שיוצר את המציאות החברתית, אולם למעשה הוא רק שיקוף שלה. התהליך שבו לחוק מיוחס הכוח ליצור את המציאות החברתית (כאשר למעשה המציאות החברתית היא שיוצרת את החוק) הוא תהליך של פטישיזציה (ראיפיקציה).
מעבר לכך, היא טוענת כי כאשר החוק טוען להבטחת זכויות, הוא לעולם לא יבטיח זכויות שלא כבר קיימות כנוהגים עממיים בקרב העם, והוספת זכויות לחוק תתבצע רק לאחר שינוי חברתי משמעותי. טענה דומה מעלה החוקר האנרכיסט רודולף רוקר, אשר טען בספרו "לאומיות ותרבות" כי חוקי המדינה מכילים למעשה שני סוגים של חוקים: חוקים שמעבירים לגליזציה לנוהגי מוסר עממים שהיו קיימים עוד קודם לחוק, וחוקים שנועדו להכפיף את התושבים למרות המדינה. המדינה מבצעת למעשה תהליך של פטישיזציה של החוק, בניסיונה לערבב את שני סוגי החוקים הללו ולטעון שהחוק הוא זה שיצר את הנהגים, ולא ההפך.[19][20]
בתאוריות כלכליות אחרות
רצונות סובייקטיבים
הפילוסוף היווני הקלאסי אריסטו, באתיקה הניקומדית,[21] דיבר על התנהגות שוק, ואמר כי הערך של הסחורה מתאים לביקוש של הקונים לאותה הסחורה. תפישה זו מתאימה לתפישה הקפיטליסטית הנאו-קלאסית והאוסטרית, שטוענת כי בשוק מתקיים תהליך של איזון בין היצע וביקוש, והתאמה של המחיר לאיזון ביניהם.
במאה ה-19, בן זמנו של מארקס, הכלכלן הקפיטליסט קרל מנגר הציעה את "תיאורית הרצונות הסובייקטיבית", לפיה ניטן להסביר את התנהגות השוק רק במונחים של הרצונות הסובייקטיבים של הקונה והמוכר. לפי תאוריה זו, יש עליות בשוק כאשר יש התגברות של הרצונות, וקריסה של השוק כאשר יש נסיגה של הרצונות.
תגובות של מארקס היא כי התאוריות התומכות בהיגיון השוק הקפיטליסטי לא מנותקות מהיגיון זה. תאוריות אלו הן למעשה חלק מהאידאולוגיה הקפיטליסטית, ומהוות חלק מהתהליך של הפטישיזציה של הסחורות, כלומר, הן טוענות כי הערך של הסחורה נובע מהרצונות של האנשים, בניגוד להיותו תוצר של סך היחסים החברתיים שהיו כרוכים ביצורה (יחסי הייצור).[22]
ביקורת
בספרו "להילול התרבות המסחרית" (2000), הכלכלן הקפיטליסט טיילר קוון טוען כי אף על פי שאכן ניתן לזהות נטייה לפטישים ופטישיזם, הפטישיזציה האנושית של הסחורות היא מקרה של האנשה (הענקת תכונות אנושיות לחפצים וחיות), ולא תכונה פילוסופית שייחודית לכלכלה הקפיטליסטית.[23]
הערות שוליים
- ^ Essays on Marx's Theory of Value. Montreal: Black Rose Books, 1990, p. 5
- ^ Fine, Ben; Saad-Filho, Alfredo (2004). Marx's Capital (4th ed.). London: Pluto Press. pp. 25–26
- ^ "Du culte des dieux fétiches ou Parallèle de l'ancienne religion de l'Égypte avec la religion actuelle de Nigritie .
- ^ הפילוסופיה הפוזיטיביסטית של אוגוסט קונט
- ^ מהות הנצרות, פוירבך
- ^ ראו הערה 1
- ^ Karl Marx and Frederick Engels, On religion. Atlanta: Scholars, 1982, p. 22.
- ^ Boer, Roland (2010). "That Hideous Pagan Idol: Marx, Fetishism and Graven Images". Critique: Journal of Socialist Theory. 38 (1): 93–116. doi:10.1080/03017600903454413
- ^ אדם סמית' עושר העמים
- ^ שווי וערך, מרקס
- ^ ביקורת לתוכנית גותה
- ^ he Resultate manuscript in Capital, Volume I, Penguin edition, p. 1064, שם מרקס השתמש במילה Vertuscht (מכוסה)
- ^ György Lukács, History and Class-Consciousness London: Merlin Press, 1971, p. 93.
- ^ Cluley, R. and Dunne, S. (2012) From Commodity Fetishism to Commodity Narcissism, Marketing Theory, 12(3)
- ^ Alecia, Waite Cassidy,; Edward, Tower,; Xiaolu, Wang, Lucy (2016-09-01)
- ^ תשלום על פנסיות, ה-BBC
- ^ Charles Roxburgh; Susan Lund; Charles Atkins; Stanislas Belot; Wayne W. Hu; Moira S. Pierce (September 2009) שוק ההון הגלובלי
- ^ Toporowski, Jan (2010-09-04)
- ^ Marc Linder, Reification and the consciousness of the critics of political economy. Copenhagen: Rhodos, 1975
- ^ THE ROLE OF LAW IN ECONOMIC THOUGHT: ESSAYS ON THEFETISHISM OF COMMODITIES
- ^ האתיקה הניקומידית
- ^ Roosevelt, Frank (1975). "Cambridge Economics as Commodity Fetishism". Review of Radical Political Economics. 7 (4): 1–32
- ^ In praise of commercial culture (2000), by Tyler Cowen. Harvard University Press.
