פינגר סטייל

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פינגר סטייל (או Fingerstyle, Fingerpicking) הוא שם כללי לטכניקת נגינה על גיטרה או כלי מיתר אחר (אך נפוצה יותר בקרב נגני גיטרה אקוסטית), שבה הנגן משתמש בקצות או ציפורני האגודל והאצבעות בו זמנית על מנת לפרוט על המיתרים, ולא במפרט שמוחזק על ידי האגודל ואחת האצבעות. המאפיין הבולט של הסגנון הוא שנגן בודד מנגן את ליווי הבס, הקצב והמלודיה עצמה בו זמנית. הדבר אפשרי כיוון שהאגודל והאצבעות פועלות בו זמנית ובאופן עצמאי, כך שהאגודל פורטת תבנית ליווי מסוימת של בס על חלק מהמיתרים, בזמן שהאצבעות האחרות פורטות את המלודיה על המיתרים האחרים. הסגנון מזוהה, בדרך כלל, עם מוזיקת ג'אז, בלוז אקוסטי, קאנטרי, פולק ומוזיקה קלה.

הסגנון החל להתפתח בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, כאשר נגני בלוז אפרו-אמריקאים ניסו לחקות באמצעות הגיטרה את טכניקת הנגינה על פסנתר, כאשר האגודל מילאה את תפקיד יד שמאל על מנת לנגן את הבס, ושאר האצבעות מילאו את תפקיד יד ימין כדי לנגן את המלודיה. מאוחר יותר, גם נגני קאנטרי וג'אז אימצו את הסגנון, כאשר המפורסמים שבהם היו מרל טראוויס, אשר השתמש באגודל ובאצבע אחת בלבד, צ'ט אטקינס, אחד הנגנים המפורסמים ביותר בסגנון זה, שפיתח אותו בצורה משמעותית תוך שהוא משתמש באגודל ו-3 אצבעות, ומשלב מגוון נרחב של סגנונות מוזיקה מערביים על מנת ליצור סגנון חדש. לדוגמה, מרק נופלר, גיטריסט וסולן להקת הרוק הבריטית Dire Straits מנגן אף הוא בסגנון זה בגיטרה חשמלית (בסגנון רוק רך מעורב בקאנטרי), ומשתמש בשתי אצבעות ואגודל. התוצאה הייתה סגנון ייחודי בעל מורכבות ובהירות רבה, אשר קיבל את השם "פינגר פיקינג" (Finger Picking). בשנים האחרונות הורחבה ההגדרה גם לסגנונות נגינה הנגזרים מגיטרה קלאסית כמו בוסה נובה או מוזיקה עממית - אשר גם הם מנוגנים בעזרת אצבעות וכך הסגנון ידוע כיום בשם פינגר סטייל.

טכניקה מפורסמת אחת בסגנון נקראת "הבס המתחלף" (Alternating Bass), אשר מתאפיינת בקצב ברור שמושג על ידי פריטה בתבנית מתחלפת על שלושת מיתרי הבס, לרוב מיתר אחד בכל פעימה, תוך כדי נגינת המלודיה. הפריטה נקראת מתחלפת מכיוון שהיא נעה בין מיתרי הבס וחוזרת חלילה, ויוצרת רצף של צליל נמוך ואחריו צליל גבוה יותר. טכניקה זו מכונה לעיתים "בום-צ'יק" (Boom-Chick), כאשר תבנית נפוצה היא: מיתר 6 - בום, מיתר 4 - צ'יק, מיתר 5 - בום, מיתר 4 - צ'יק.

טכניקה נוספת שפותחה באנגליה בשנות ה-60 על ידי דייווי גראהם היא "הבס היורד" (Descending Bass). כאן הבס איננו מתחלף בין מיתרי הבס, אלא מתחיל ממיתר בס כלשהו, יורד ויורד עד לתו נמוך יותר, וחוזר חלילה. טכניקה זו נפוצה בקרב נגני פולק בריטיים ובקרב נגני ג'אז. גם פול סיימון בשנות פעילותו הראשונות הושפע מנגני הפולק הבריטיים ושילב את הטכניקה הזו בשירים כמו Scarborough fair או Homeward bound.

כיום, נגני פינגרסטייל עכשוויים רבים נוטים להתרחק מטכניקות מסורתיות אלו, ומנגנים בסגנון "חופשי" ורך יותר. בין הבולטים בהם ניתן לציין את טומי עמנואל האוסטרלי, את לורנס ג'ובר (Laurence Juber) הבריטי וכן את מרסל דאדי הצרפתי (ממוצא יהודי) המנוח שתרם רבות לפיתוח הסגנון מחוץ לארצות הברית.

לעיתים קרובות נגני פינגרסטייל משתמשים במפרט שמולבש על האגודל (Thumb Pick) על מנת להקל על הנגינה ולתת לבס צליל מודגש יותר, ו\או מפרטי אצבע (Finger Picks) המולבשים על אחת או יותר מהאצבעות האחרות. בנוסף, קיימים נגנים שמשתמשים במפרט רגיל (Pick, Plectrum) שנאחז באגודל ובאצבע בזמן שהאצבעות הנותרות מנגנות את המלודיה. קטע מפורסם בטכניקה זו הוא The Clap של סטיב האו (Steve Howe) גיטריסט להקת הרוק הבריטית Yes.

ראו גם

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פינגר סטייל בוויקישיתוף
  • "פינגרסטייל" (בעברית)
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0