פסק דין מגדל נגד אבו חנא
פסק דין מגדל נ' אבו חנא[1], הוא פסק דין המהווה דוגמה להפעלת שיקולים של צדק חלוקתי במסגרת פסק דין נזיקי.
רקע
רים אבו חנא נפגעה בתאונת דרכים כשהייתה בת 5 חודשים. בית המשפט המחוזי בחיפה פסק לה פיצויים שונים עבור ראש הנזק של כאב וסבל ובעבור ההוצאות הרפואיות. באשר לפיצוי עבור אובדן כושר השתכרות פסק בית המשפט סכום גלובלי של 500 אלף ₪ זאת כיוון שלדידו אין אינדיקציה לגובה ההשתכרות העתידה של אבו חנא ועל כן לא ניתן לתת פיצוי "מדויק".[2]
טענות הצדדים
מגדל טוענים כי מדובר בסכום מופרז שכן בהתחשב בסביבה בה אבו חנא גדלה הסיכוי שהיא תשתכר בעתיד הוא אפסי שכן רוב רובן של הנשים מהמגזר ובמקום מגוריה של אבו חנא לא משתלבות בשוק העבודה. מאידך טוענת אבו חנא, שאין להתחשב ברקע ממנו באה והתחשבות שכזו מפרה את עקרון השוויון. לדידה יש להסתמך על נתונים אישיים ובהיעדרם על השכר הממוצע במשק לחישוב אובדן כושר השתכרות.
הכרעה
השופט אליעזר ריבלין קובע שככלל משתמשים בנתוניו האישיים של האדם כדי לחשב את ראש הנזק "אבן כושר השתכרות" כיוון שאצל קטינים רבה העמימות בנוגע לעיסוק העתידי אותו היו בוחרים וממילא קיימת עמימות בנוגע לגובה שכרם העתידי, קיימת הנחת מוצא שהיו משתכרים את השכר הממוצע במשק. שאלתו של ריבלין היא למעשה מתי ניתן לסטות מהכלל האמור, האם כשיש הנחות סטטיסטיות על מגזר הניזוק מקום מגוריו וכיוצא בזה או אך ורק כשיש נתונים אינדיבידואליים על הניזוק עצמו. ריבלין עוסק בסוגיה תוך שהוא שם לנגד עיניו את אחת ממטרות הנזיקין שהיא צדק חלוקתי, וקובע ש"לכל אדם עומדת הזכות לכתוב את סיפור חייו"[3] לפיכך הוא מכריע שבאין נתונים אינדיבידואליים הפיצוי אותו תקבל הניזוקה יהיה בהתאם לשכר הממוצע במשק. הוא למעשה אומר שכיוון שהאדם הוא אוטונומי אין הוא כבול להשתייכותו התרבותית וממילא אין הצדקה לסטות מהכלל של השכר הממוצע במשק על בסיס אותה השתייכות.
הערות שוליים
- ^ ע"א 10064/02 מגדל נ' אבו חנא, ניתן ב-27 בספטמבר 2005
- ^ ת"א (חיפה) 621/98 אבו חנא רים נ' אבו חנא יוסף ואחרים, ניתן ב-17 באוקטובר 2002
- ^ מתוך דבריו של השופט ריבלין בפס"ד הנ"ל
