פרנסיס דנבי
פרנסיס דנבי (Francis Danby; 1793-1861) היה צייר אירי מהתקופה הרומנטית. [1] [2] נופיו הדמיוניים והדרמטיים היו דומים לאלה של ג'ון מרטין. דנבי פיתח את סגנון הדמיוני שלו והיה הדמות המרכזית בקבוצת אמנים שקיבלו את הכינוי האסכולה של בריסטול. תקופת ההצלחה הגדולה ביותר שלו הייתה בלונדון בשנות העשרים של המאה ה-19.
חיים
יליד דרום-מזרח אירלנד, ב־16 בנובמבר 1793, היה אחד מתאומים. אביו, ג'יימס דנבי, עיבד חווה קטנה בבעלותו בסמוך לווקספורד, אך לאחר מותו, בשנת 1807, המשפחה עברה לדבלין, כאשר פרנסיס היה עדיין תלמיד בית ספר. הוא החל לתרגל רישומים בבתי הספר של חברת רויאל בדבלין. אצל האמן ג'יימס ארתור אוקונור, החל לצייר נופים. דנבי התוודע גם לג'ורג' פטרי.
בשנת 1813 עבר דנבי ללונדון יחד עם אוקונור ופיטרי.[3] לקבוצה זו לא היו משאבים כספיים מספיקים, והם נאלצו לחזור לאירלנד. בבריסטול הם עשו הפסקה, ודנבי, גילה שהוא יכול להשיג סכומים מזעריים עבור ציורי צבעי מים, ונשאר שם. לאחר זמן מסוים הוא שלח לתערוכות בלונדון תמונות חשובות. ציורי השמן הגדולים שלו משכו תשומת לב.
אסכולת בריסטול
ב־1818/19, דנבי היה חבר בקבוצת האמנים הבלתי פורמלית שהתפרסמה כאסכולה של בריסטול, והשתתף במפגשיהם בערבים וצייר רישומים מטיוליהם בסביבה. בציור "נקיק האבון" (1822) מופיעות דמויות המתארות את המקום שהיה מועדף לבקור על ידי הקבוצה. הוא נשאר מחובר עם חבריו בבריסטול במשך כעשור, אפילו לאחר שעזב את העיר בשנת 1824.[4]
הקבוצה התגבשה בתחילה סביב אדוארד בירד, ודנבי בסופו של דבר החליף את בירד כדמותו המרכזית. לציור הז'אנר של בירד היה סגנון נטורליסטי וצבעים עזים, והשפעתו נראית על הסגנון של דנבי. דוגמאות לכך הן הטיפול של דנבי בדמויות ב"נערים שטים בסירה קטנה" (בערך 1821) ו"יציאת ישראל ממצרים" (1825). [5] דנבי היה מקורב גם לאדוארד וילייר ריפיל, שסגנונו התפתח לצד זה של דנבי בהשפעת בירד.
אמני בריסטול, ובמיוחד פרנסיס גולד, השפיעו על דנבי בסגנון הדמיוני והפיוטי. לג'ורג' קמברלנד, עוד אחד מחברי הקבוצה, היו קשרים רבים בלונדון. בשנת 1820 כאשר פרנסיס דנבי הציג בלונדון, השתמש קומברלנד בקשריו כדי לקדם את חברו דנבי. ישנן עדויות מהתכתבויותיהם כי קמברלנד הציע נושאים שדנבי יצייר. קמברלנד היה חבר קרוב של ויליאם בלייק, והועלתה הטענה כי עבודתו של בלייק השפיעה גם היא על דנבי, למשל הציור השני שהציג דנבי, "אהבה מאכזבת", באקדמיה המלכותית בשנת 1821. היצירה של דנבי "אי קסום", שהוצגה בהצלחה בשנת 1825 במכון הבריטי ואחר כך בבריסטול, השפיעה במיוחד על אמנים אחרים של אסכולת בריסטול.
הצלחה
בשנת 1825 הוא נבחר כחבר עמית באקדמיה המלכותית. הוא עזב את בריסטול ללונדון ובשנת 1828 הציג את "החותם השישי" שלו במכון הבריטי, וקיבל מאותו גוף פרס של 200 גיני. לאחר תמונה זו הוא צייר שתיים נוספות בנושא האפוקליפסה.
שנים מאוחרות
בשנת 1829 אשתו של דנבי נטשה אותו, ברחה עם הצייר פול פלקונר פול. דנבי עזב את לונדון, והצהיר שלעולם לא יחיה שם שוב, וכי האקדמיה, במקום לעזור לו, השתמשה בו בצורה מניפולטיבית. במשך עשור הוא התגורר באגם ז'נבה בשווייץ, וצייר רק מדי פעם. בהמשך עבר לפריז לתקופה קצרה.
הוא חזר לאנגליה בשנת 1840, כאשר בניו, ג'יימס ותומאס, שניהם אמנים, התבגרו. דנבי הציג באותה שנה את ציורו הגדול הדרמטי - "המבול", שזכה להצלחה. ההצלחה החזירה מחדש את המוניטין והקריירה שלו.
הוא חי את שנותיו האחרונות באקסמות' בדבון, שם נפטר ב-9 בפברואר 1861.
יחד עם ג'ון מרטין, וילאם טרנר, דנבי נחשב לאחד החשובים באומנים הבריטים בתקופה הרומנטית.
שני בניו של דנבי היו ציירי נוף. המבוגר, ג'יימס פרנסיס דנבי (1816-75), הציג באקדמיה המלכותית. "הוא הצטיין בתיאור זריחה ושקיעה." הצעיר, תומס דנבי (1817-86), התמחה בצבעי מים של סצנות וולשיות.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Eric Adams, Francis Danby: varieties of poetic landscape. -, New Haven: Published for the Paul Mellon Centre for Studies in British Art by Yale University Press, 1973
- ^ Chisholm, Hugh, ed, Danby, Francis, 1911 Encyclopædia Britannica Volume 7
- ^ Eric Adams, Francis Danby: varieties of poetic landscape. -, New Haven: Published for the Paul Mellon Centre for Studies in British Art by Yale University Press, 1973
- ^ Richard Garnett, Danby Francis, Dictionary of National Biography, 1885-1900 Volume 14
- ^ Bristol City Council: Local museums: Bristol's City Museum and Art Gallery, web.archive.org, 2010-10-06
