פרנקו בזאלייה
פרנקו בזאלייה (באיטלקית: Franco Basaglia; 11 במרץ 1924 - 29 באוגוסט 1980) היה פסיכיאטר ונוירולוג איטלקי שהביא לביטול בתי החולים הפסיכיאטריים הממשלתיים באיטליה, חלוץ התפיסה המודרנית של בריאות הנפש, מנהיג ומחולל רפורמה בפסיכיאטריה האיטלקית, המייסד והמוביל של "פסיכיאטריה דמוקרטית", הוגה ויוזם של חוק איטלקי ושמו 180 (או "חוק בזאלייה"), שהוביל לפירוקם של בתי החולים הפסיכיאטריים הממשלתיים באיטליה ולסגירתם; היה הפסיכיאטר האיטלקי בעל ההשפעה הרבה ביותר במאה ה-20.
קורות חיים
נולד בוונציה. סיים לימודי רפואה באוניברסיטת פדובה ב-1949, והתמחה בפדובה בבית הספר לפסיכיאטריה. שם התוודע לרעיונותיהם של קרל יאספרס, לודוויג בינסוונגר (Ludwig Binswanger) ויוג'ין מינקובסקי (Eugène Minkowski), שהציתו בו עניין בפילוסופים פנומנולוגים כדוגמת אדמונד הוסרל, מרטין היידגר ומוריס מרלו-פונטי. מאוחר יותר ניתח עבודות סוציולוגיות והיסטוריות שביקרו את הפסיכיאטריה כדוגמת אלה של מישל פוקו וארווינג גופמן.
ב-1979, שנה לפני מותו ושנה לאחר העברת החוק שנקרא על שמו, מונה בזאלייה לראש מערכת בריאות הנפש של מחוז לאציו שבירתו היא רומא.
ב-1980 חלה ומת מסרטן מערות האף.
רעייתו פרנקה אונגרו (Franca Ongaro) פעלה לצדו, ולאחר מותו המשיכה את דרכו, בעיקר ברמה הפוליטית. מ-1984 עד 1991 כיהנה כסנטורית בבית המחוקקים האיטלקי, ובתפקיד זה הנהיגה את המאבק הפרלמנטרי ליישום העקרונות של הרפורמה הפסיכיאטרית שהנהיג בזאלייה. ב-2005 – שנת מותה - יצא לאור ספר ביוגרפי של פרנקו בזאלייה בעריכתה - "האוטופיה של המציאות".[1]
עבודתו והשקפותיו
פעילותו של פרנקו בזאלייה מתמקדת בשלוש תקופות: תקופת לימודיו שהניעה בו את התהליך של ביקורת הפסיכיאטריה כמדע שאמור לרפא בני אדם ולשחררם, אולם בפועל מדכא אותם; שלילת המיסוד בתקופה שבה ניהל בית חולים פסיכיאטרי בגוריציה (1962–1968); ואל-מיסוד (deinstitutionalization) בתקופה שבה ניהל בית חולים בטריאסטה (1971–1979).
כשהגיע בזאלייה לגוריציה, התוודע לנורמות הטיפול המקובלות במוסדות הפסיכיאטריים בימים ההם, והתחלחל עמוקות. דלתות הברזל הכבדות לא חסמו לחלוטין את קולות הבכי והצרחות של החולים, שרבים מהם שכבו עירומים וחסרי אונים בתוך הפרשותיהם.[2]
בזאליה הבחין כי התגובה המקובלת לכל הסבל האנושי הזה הייתה התעללות פיזית, כותונות כפייה ("כותונת משוגעים"), כריות קרח, אמצעי ריסון (קשירות למיטה), בידוד, הזרקת אינסולין עד רמה של כניסה לשוק היפוגליקמי ובהמשך לתרדמת עמוקה או קלה – כל אלה לכאורה כדי להרגיע, אך למעשה כדי לזרוע אימה ולהשליט שקט ומשמעת בקרב החולים.[3]
בזאלייה טען כי חלק גדול מהסטיגמה ומהדעות הקדומות נובע מתנאי האשפוז הקשים במוסדות, ושלא נשקפה מצד החולים סכנה אמיתית שאותה אמורים היו לחסום קירות בתי החולים. היא ייחס דיכוי למוסדות הפסיכיאטריים והשווה ביניהם לבין בתי כלא – הן מבחינת שלילת החירות וכפיית הטיפול והן משום שבשני המוסדות נהוגים כללי ענישה. החולים וגם הצוות משועבדים ברמות שונות לתהליכים אלה של מיסוד. בזאלייה הבחין כי מאפיינים רבים של חוליו, שנחשבו כביטוי של מחלתם, כגון דיבור מבולבל, היעדר הבעה, התנועות והמחוות החזרתיות – כל אלה נעלמו כששהו מחוץ למוסד. תצפיות אלה הובילו אותו למסקנה שלא ניתן ללמוד על אודות מחלות נפש כל עוד הצוות והחולים שבויים באמונות, בגישות ובפרקטיקות השוררות במוסדות.
בזאלייה חשש כי אם המוסדות לא ייסגרו לגמרי, הנורמות שלהם יזלגו החוצה לעבר הקהילה, וכי כל עוד יימשך הריתוק המוסדי, תישאר בעינה הגישה הפטרונית של אנשי המקצוע, והחולים ימשיכו לראות עצמם תלויים בחסדיהם של הרופאים.
לפי בזאליה, מחלת הנפש היא במידה רבה תוצאה של תהליכי הרחקה והוצאה מהכלל ומהסדר החברתי. הוא טען כי מחלת הנפש אינה הסיבה והמקור, הכיוון אמור להיות הפוך: לא לאבחן ולסווג התנהגויות חברתיות אלא לבחון מה בסדר החברתי ובסתירותיו גורם לניכור הגורר צורך להתגונן מפניו. הקטגוריות החברתיות והנורמות הקשוחות יוצרים קונפליקטים, והקונפליקטים יוצרים שינוי בכימיה של המוח שמובילה להופעת סימפטומים. בזאלייה וחבריו האמינו כי הפסיכיאטריה שימשה כעלה תאנה רפואי לצורך שליטה חברתית של הממסד. הסטנדרטים של נורמליות ושל סטייה מנורמליות הובילו להשקפה דכאנית כלפי קבוצות חברתיות מסוימות. מדובר בגישה בלתי רפואית במהותה שנועדה לשמר שליטה חברתית באמצעות מדיקליזציה של התנהגויות חריגות ושל בעיות חברתיות.
פרסומו החשוב הראשון היה "פירוק המוסד הפסיכיאטרי כמקום של מיסוד". הוא הציג אותו בקונגרס הבינלאומי הראשון של פסיכיאטריה חברתית בלונדון ב-1964. בפרסום זה כתב: "דומה כי הפסיכיאטר בימינו גילה לפתע כי הצעד הראשון לריפוי החולה הוא הוצאתו לחופשי מהמוסד הסגור". ואלה היו שבע הנקודות שבעזרתן רצה לקדם את רעיון החופש של החולה:
- לחץ על הממסד המנהל את בתי החולים לקידום מעורבות של אחריות משותפת למצב השורר;
- הגברת המודעות וקבלת אחריות משותפת בקרב הרופאים, ששימרו את המצב הקודם;
- תפיסת טיפול תרופתי שתאפשר את ניתוק תלותו של החולה במוסד;
- חינוך מחדש – תאורטית והומנית – של הצוות הסיעודי (עדיין רחוק מהגשמה);
- ניסיון לקיים במידת האפשר את קשריו של החולה עם העולם החיצוני (משפחה, חברים, תחומי עניין);
- פתיחת הדלתות (בניגוד למחלקות סגורות) והתנהלות על-פי מתודת הדלתות הפתוחות;
- קידום מעונות-יום פסיכיאטריים;
ב-1968 יצא לאור הספר שלילת המוסד (L’istituzione negata) שאותו ערכו בזאלייה ורעייתו פרנקה אונגרו. הספר הכה הדים ברחבי איטליה. ספר זה לא רק תיעד וניתח את השינויים שחלו בגוריציה, אלא גם העביר את המחלוקת בנושא האל-מיסוד לתחומים אחרים כגון: מפעלים, אוניברסיטאות ובתי ספר.
בחלק השלישי של לקט מאמריו[4] שכותרתו "תרגול הידע: מחשבות על תפקידו של האינטלקטואל" (לקוח מהספר "פשעים בימי שלום", 1971, שכתבו בזאליה ורעייתו פרנקה אונגרו) נכתב:
"המומחה המקצועי הוא, במודע או שלא במודע, הפונקציונר של הפשעים בימי שלום המבוצעים במוסדות שלנו בשם האידיאולוגיה של השגחה רפואית, טיפול נפשי והגנת החולה או בשם האידיאולוגיה של ענישה ושיקום. לפיכך, האם לא נרוויח מהבאה לידיעת הציבור את האלימות ואת הפיגור השוררים במוסדות הדכאניים שלנו, ולא רק את הצידוקים המדעיים ואת הלגיטימציה שלהם? האם יוכלו אנשים מהשורה, הערים לכך שהשיטות המדעיות הנוהגות אינן מיטיבות עמם, להכיל את הידע הזה שנביא לידיעתם ולדרוש תפיסה מדעית אחרת שתועיל להם ושיוכלו לפקח עליה?"
הרפורמה והחוק שהנהיג
ב-1961 ביטל בזאלייה את נוהל קשירת המאושפזים במוסד לחולי נפש בגוריציה. כמו כן ביטל את נוהל הבידוד. פעולות אלה עוררו מחלוקת ציבורית ערה ברחבי איטליה, הן מבחינה תאורטית והן מבחינה מעשית. הוויכוח הציבורי הניב ב-1978 הצעת חוק לרפורמה כללית בתחום האשפוז הפסיכיאטרי. ההצעה כללה פירוק הדרגתי אך רדיקלי של בתי החולים לחולי נפש באיטליה עד לסגירתם.
לחוק בזאלייה קדמה תקופה ממושכת של פיילוט בכמה ערים באיטליה: גוריציה, ארצו, טריאסטה, פרוג'ה ופררה. הפיילוט החל ב-1961 והסתיים ב-1978. הניסוי הוכיח כי ניתן להחליף ביעילות ובהצלחה את האשפוז בבתי החולים במסגרות אלטרנטיביות בקהילה, כגון, הוסטלים ברמות טיפול שונות, מעונות יום, קלאבהאוס,[5] דירות לוויין, תאגידים המנוהלים על ידי נפגעי נפש בלבד ועוד.
ב-1978 שכנע בזאלייה את הממשלה האיטלקית להעביר את חוק בזאלייה. החוק עבר ב-13 במאי 1978, והוציא אל מחוץ לחוק אשפוזים חדשים במוסדות הפסיכיאטריים. החוק כלל הנחיות לסגירתם ההדרגתית של כל בתי החולים, לפתיחתן של מחלקות פסיכיאטריות בבתי חולים כלליים ולצמצום למינימום של האשפוזים הכפויים.
ב-1979 מונה בזאלייה לראש מערכת בריאות הנפש של מחוז לאציו הכולל בתוכו את העיר רומא. שנה לאחר מכן מת מסרטן מערות האף שאובחן שישה שבועות בלבד לפני מותו. בעקבות כך נוצר מצב בעייתי ושנוי במחלוקת. בעשור הראשון שלאחר יישום החוק טענו רופאים רבים כי בתי הכלא הפכו למקום האכסון של החולים הקשים, וכי הם מצאו עצמם חסרי אונים מבחינה תרפויטית בהתמודדות מול חולי סכיזופרניה פרנואידית, חולים מאניים או קטטונים. טענות אלה אומצו במהירות על ידי גורמים פסיכיאטריים שהיו להוטים לחשוף את האיוולת כביכול של זניחת השיטה הקונוונציונלית. עם זאת, בהדרגה התפתחה פעילות יעילה ונמרצת של מרכזים קהילתיים קטנים[6] - גם לטיפול בשלב האקוטי של המחלה - שהחליפו בהצלחה את המערכת הישנה.
פרופ' לורנצו בורטי מהחוג לפסיכיאטריה באוניברסיטת ורונה, שחקר את יישום הרפורמה של בזלייה לאחר עשרים שנה, הגיע למסקנה הבאה: "היישום של רפורמת החוק (הכוונה לחוק בזאלייה) הושג במלואו, ושנת 1998 מציינת את סופה המוחלט של מערכת המוסדות הפסיכיאטריים הממשלתיים באיטליה".[7]
השפעתו
הרפורמה של בזאלייה ספגה בראשיתה ביקורת מרה ועוינות וגרמה בלבול, אך התקבלה גם בהתלהבות ובתמיכה ללא סייג. כך הצליח בזאלייה לבצע טיפול בשוק בפסיכיאטריה האיטלקית, שקודם לכן הייתה שרויה בתרדמה ממושכת. הפסיכיאטר האמריקני לורן מושר (Loren Mosher) טען כי בתחום בריאות הנפש בזאלייה הוא הרופא האירופי החדשני ובעל ההשפעה הרבה ביותר מאז פרויד.[8]
יישום הרפורמה של בזאלייה מ-1978 התעכב מאחר שהחברה האיטלקית לא הייתה מוכנה לתפיסה כה חדשנית ואוונגרדית של בריאות הנפש. 30 שנה מאוחר יותר התברר שהרפורמה יצרה מודלים חדשניים של שירותים וסללה עבור החולים את הדרך לאל מיסוד ולחזרה לחיים בקהילה.
בתהליכי שינוי דמותה של מערכת בריאות הנפש היה לשני פסיכיאטרים תפקיד חשוב במהלך ההיסטוריה: פיליפ פינל בצרפת ובזאלייה באיטליה. שניהם הציעו מודלים טיפוליים חדשים, מהפכניים לתקופתם, שהיו הומניים ויעילים יותר, והחליפו שיטות טיפול מסורתיות פוגעניות. הישגם האמיתי היה יכולתם לנסוך השראה בפוליטיקאים, ולגרום להם לקדם את תפיסותיהם החדשות, כמו גם לשכנע את עמיתיהם למקצוע ליישם תפיסות אלה, וכך ליצור שינוי אמיתי ובר-קיימא.
הודות לחוק בזאלייה השתלבה הפסיכיאטריה באיטליה במערכת הבריאות הכללית, ולא נדחקה עוד לשוליים של הרפואה. בכנס בריאות הנפש הארצי באיטליה ב-2001 הביעה כלת פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה ריטה לוי-מונטלצ'יני את הערצתה לבזאלייה באומרה כי הוא מייסד התפיסה המודרנית בבריאות הנפש, מדען מרשים ואדם נפלא.
נשיאת המכון העולמי לחקר ולימוד פנומנולוגיה (the World Institute for Advanced Phenomenological Research and Learning) אנה-תרזה טמייניקה (Anna-Teresa Tymieniecka) קבעה כי עלה בידו של בזאלייה לשלב יחדיו כוחות שונים לביצוע הרפורמה המהפכנית של פרויקט האל מיסוד, וכי הוא יצר את התנאים שהובילו לשינוי החקיקה בתחום בריאות הנפש באיטליה ב-1978.
הרפורמה של בזאלייה באיטליה, חזונו ביחס לדמותה של החברה האיטלקית והביקורת הרדיקלית שלו כלפי המוסדות הציבוריים – כל אלה הפכו את בזאלייה לאחת הדמויות החשובות והמובילות ביותר באיטליה במאה ה-20.[9]
לקריאה נוספת
- Oreste Pivetta, Franco Basaglia, il dottore dei matti. La biografia, Dalai Editore, 2012 (באיטלקית)
קישורים חיצוניים
ג'ון פוט, Closing the Asylums (אנגלית)
הערות שוליים
- ^ L'utopia della realtà Turin, Einaudi 2005
- ^ דווידסון, לארי; רקפלט, ג'ק; סטראוס, ג'ון (עורכים) 2010 שורשי תנועת ההחלמה בפסיכיאטריה עמ' 158 (באנגלית)
- ^ דווידסון, לארי; רקפלט, ג'ק; סטראוס, ג'ון (עורכים) 2010 שורשי תנועת ההחלמה בפסיכיאטריה עמ' 158 (באנגלית)
- ^ PSYCHIATRY INSIDE OUT: SELECTED WRITINGS OF FRANCO BASAGLIA edited by Nancy Scheper-Hughes and Anne M. Lovell. (Translated from the Italian by Anne M. Lovell and Teresa Shtob). New York, Columbia University Press, 1987, עמ' 155
- ^ קלאבהאוס מועדון תעסוקתי חברתי, אתר ממ"ן
- ^ דוגמה למודל כזה, שנתקל בישראל בקשיי מימון: מודל הסוטריה, באתר הארץ, 2 באוגוסט 2009
- ^ ל. בורטי, הרפורמה הפסיכיאטרית באיטליה אחרי 20 שנה (באנגלית)
- ^ (באנגלית) מושר ל.ר. (פברואר 91) הפסיכיאטריה על בוריה: לקט מאמרים של פרנקו בזאלייה community Mental Health Journal 27 (1), עמ' 85–88
- ^ (באנגלית) סיילנט, פרנסין; ג'נסט סרג' (2007) אנתרופולוגיה רפואית: נקודות מבט אזוריות ותחומי עניין משותפים Oxford: Wiley-Blackwell, עמ' 125–127
