פתוגניות
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
פָּתוֹגֶנִיוּת (באנגלית: Pathogenicity; על פי החלטות האקדמיה: מַרְעָנוּת[1]) היא מכלול המנגנונים והשיטות באמצעותם אורגניזמים, כגון חיידקים ופטריות, וכן מחוללי מחלות אחרים, בהם נגיפים וחלבוני פריון, גורמים לתופעות המחלה ומתמודדים עם מערכות ההגנה של הגוף.
פתוגנים
קיימים חמישה סוגים של פתוגנים (בעברית: מַרְעָנִים):
- חיידקים: הפתוגנים הידועים ביותר. רוב התרופות הקיימות נועדו ללחימה בחיידקים. המדובר הוא בחיידקים אמיתיים (בקטריה); חיידקים קדומים (ארכאה) אינם גורמים למחלות.
- נגיפים.
- פרוטיסטים: אמבות, למשל.
- בעלי חיים: תולעים, למשל.
- פריונים.
פרוטיסטים ובעלי חיים מעוררים מחלות מכונים לעיתים קרובות טפילים (בלועזית: פרזיטים). גם הנגיפים ורבים מן החיידקים הם למעשה טפילים, אך בעגה המקצועית בתחום המיקרוביולוגיה הרפואית נהוג להתעלם מכך ולכנות רק פרוטיסטים ובעלי חיים פתוגניים "טפילים".
גורמי פתוגניות
גורמי הפתוגניות נחלקים לרוב לארבעה סוגים:
- רעלנים: חומרים הגורמים להרס תאי הגוף או לשיבוש פעולתם. לעיתים תוצרי לוואי של הפתוגן או הפרשה ספציפית לסוג הפונדקאי בו הוא נמצא.
- גורמי היצמדות: חומרים הנמצאים בדרך-כלל על-פני ממברנת תא הפתוגן, והמאפשרים לו להיצמד לתאים ולרקמות בגוף.
- גורמי פלישה: חומרים הנמצאים על-פני ממברנת התא, או חומרים שהפתוגן מפריש, והמאפשרים לו לחדור לתאי הגוף; הוא עושה זאת באמצעות קדיחת חורים בממברנת תא הגוף, או תוך ניצול מנגנוני העברה קיימים, כגון תעלות ושערים.
- גורמי התרבות: חומרים שהפתוגן מפריש והמאפשרים לו להתרבות במקומות מסוימים בגוף - לעיתים במקומות בהם תנאי הסביבה קשים. לדוגמה, חיידקים המסוגלים להתיישב בקיבה, בה הסביבה חומצית מאוד, עושים זאת באמצעות ייצור אנזימים המנטרלים את החומצה.
תרופות רבות, ובמיוחד סוגי אנטיביוטיקה, מתמקדות באחד מארבעת הגורמים הללו ומונעות מהפתוגן מלייצר את החומר הרלוונטי.
ראו גם
קישורים חיצוניים
מיקרואורגניזמים פתוגניים, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
פתוגניות35676755Q510062