פת קיבר
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
פת קיבר הוא לחם גס שרובו סובין.
הסובין נחשב לחומר גלם הנחות ביותר לאפיית לחם, אחריו במעלה לחם השעורים, והראשון במעלה לחם חיטה. פת קיבר מופיעה לראשונה במקורות התלמודיים, במסכת פסחים דף מב עמוד א'.
בעניין זה אומר התלמוד ”ג' דברים מרבין הזבל, כופפין את הקומה ונוטלין אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם ואלו הן פת קיבר וכו'” על פי מאמר תלמודי זה, פת קיבר קשה לעיכול הגוף ומשום כך גורמת למחלות ולהזדקנות הגוף.
חיים נחמן ביאליק בספרו אלמנות כותב ”השבעים יום יום פת-לחם, ויהי פַּת קִבָּר חֲרֵבָה”.
דוד שמעוני בספרו בשבילי הביבר כותב ”יִסְתַּפְּקוּ בְּמוּעָט, בְּפַת לֶחֶם קִבָּר”.
נתן יונתן בשירו "שוב יוצא הזמר" כותב "שוב נושאת את פת-קיבר ומים".
