צ'ארלס ויין
צ'ארלס ויין (אנגלית: Charles Vane) (1680 - 29 במרץ 1721) היה פיראט אנגלי, שפעל בבהאמה בסוף תור הזהב של הפיראטיות.
ויין ככל הנראה נולד באנגליה בסביבות שנת 1680. אחת מיוזמות הפיראטיות הראשונות שלו הייתה בהנהגתו של הנרי ג'נינגס, בתקיפתו של ג'נינגס את מעגן ההצלה של צי האוצר הספרדי ההרוס בשנת 1715 מול חופי פלורידה. עד 1717 פיקד ויין על כלי השיט שלו והיה ממנהיגי רפובליקת הפיראטים בנסאו. בשנת 1718 נלכד ויין והסכים להפסיק את מעשיו הפליליים וקיבל חנינה של המלך. אולם חודשים ספורים לאחר מכן הוא ואנשיו, כולל אדוארד אנגלנד וג'ק רקהאם, חזרו לפיראטיות. בניגוד לכמה ממפקדי פיראטים בולטים אחרים באותו הזמן כמו בנג'מין הורינגולד וסמואל בלמי, ויין היה ידוע באכזריותו, והכה לעיתים קרובות, עינה והרג מלחים מספינות שתפס. בפברואר 1719, נתקל ויין בסערה באיי המפרץ ועגן באי לא ממוגן. לאחר שהתגלה על ידי ספינה בריטית חולפת, הוא נעצר והובא לפורט רויאל שם הועמד בסופו של דבר למשפט ונתלה במרץ 1721.
קריירת פיראטים
מעט ידוע על ראשית חייו של ויין. הוא גר בפורט רויאל לפני שהפך לפיראט, אך סביר להניח שהוא לא נולד שם.[1] ויין עבד עם הנרי ג'נינגס במהלך מתקפתו של ג'נינגס על מחנה ההצלה של צי האוצר הספרדי הפגוע בשנת 1715. ויין פעל לראשונה כקברניט עצמאי בקיץ 1717. בחורף של אותה שנה היה ממנהיגי הפיראטים שפעלו מנסאו.[2]
כאשר הגיעה הידיעה לפיראטים כי המלך ג'ורג' הראשון הרחיב את הצעת החנינה לכל הפיראטים שרצו להיכנע, הנהיג ויין את הפיראטים שהתנגדו לקבל את החנינה, שכללה רבים בעלי נטיות יעקוביטיות.[3] ב־23 בפברואר 1718 הגיע קפטן וינסנט פירס לנסאו בספינה ״פניקס״, בניסיון לגרום לפיראטים באי להיכנע.[4] ויין נלכד יחד עם הספינה שלו, ה״לארק״. בנג'מין הורינגולד, תומאס ניקולס ואחרים דחקו בפירס לשחרר את ויין כמחווה של טוב לב, מה שהוא עשה. ויין לאחר מכן קיבל את חנינת המלך.[5] אולם ב־21 במרץ, ויין ואנשיו (כולל אדוארד אנגלנד וקליקו ג'ק רקהאם) הפכו שוב לפיראטים וכבשו ספינה ג'מייקנית.[6] ויין הפליג חזרה לנסאו והטריד את פירס שוב ושוב. ויין עזב את נסאו ב -4 באפריל, ארבעה ימים לאחר מכן פירס עזב עם אוניית הצי הבריטי ״פיניקס״, ונסאו נשלטה שוב על ידי הפיראטים.[7]
לאחר שעזב את נסאו, ויין פשט על ספינות ברחבי איי בהאמה. הוא צבר מוניטין של אדם אכזרי. לעיתים קרובות הוא וצוותו הכו או עינו מלחים שנלכדו כדי לאלץ אותם למסור את חפצי הערך שלהם. בערך באותו הזמן צוותו של ויין שינה את שם הספינה מלארק, וקראו לה ה״ריינג'ר״.[8] ויין שייט שוב במאי וביוני וכבש, בין היתר, ספינה צרפתית בת עשרים תותחים שהפכה לספינת הדגל החדשה של ויין.[9]
_for_Allen_%26_Ginter_Cigarettes_MET_DP835025.jpg)
ויין חזר לנסאו ב 22 ביולי 1718, כאשר וודס רוג'רס הגיע לנסאו לתפקידו כמושל החדש. ספינותיו של רוג'רס לכדו את ויין בנמל. הספינה של ויין הייתה גדולה מכדי לעבור באחת משתי הכניסות לנמל, והשנייה נחסמה על ידי הצי רוג'רס. באותו לילה הפך ויין את הספינה הצרפתית לספינת אש, הצית אותה והיא הפליגה לעבר ספינותיו של רוג'רס. ספינת האש לא הצליחה לפגוע בצי של רוג'רס אך הספינות נאלצו להתרחק, תוך חסימת המעבר הימי. ויין פתח מעבר קטן עם 24 התותחים, ונמלט מהכניסה הקטנה יותר עם ספינתו ״הקתרין״.[10]
ויין שדד ספינות מהבהאמה ביולי, ועבד עם צ'ארלס ייטס, קברניט ״הקתרין״ המקורי. הספינה ״בריגנטינה״ שכבש אותה ויין, הפכה לספינת הדגל החדשה שלו.[11]באוגוסט הפליג לצ'ארלסטון ותפס שם שמונה אוניות. לאחר שתפס את ספינת העבדים, העביר את העבדים אל סיפונה של ספינת ייטס. ייטס הפליג עם העבדים ונכנע למושל דרום קרוליינה בתמורה לחנינה. סוחרי צ'ארלסטון לקחו שתי ספינות בפיקודו של וילאם רט, כדי לצוד את ויין. רט לא הצליח למצוא את ויין, אך ספינותיו איתרו וכבשו את אוניית הפיראטים ״סטדה״ שהסתתרה.[12]
באוגוסט ויין טיפל בספינתו ליד אבקו, שם השותף שלו ניקולס וודאל הבריח לו אספקה ותחמושת. הורניגולד, שהפך לצייד של הפיראטים יחד עם מקורבו ג'ון קוקראם עקבו אחרי ואן, שנמלט. הורניגולד וקוקראם תפסו את וודאל, שנכלא על ידי רוג'רס.[13]
ויין חזר לנסאו בספטמבר להתחתן, ואיים לכבוש את העיר מחדש. באוקטובר הפליג לעבר אוקטראקוק ושם פגש את שחור הזקן. אולי ניסה לשכנע אותו לאחד כוחות. שני הצוותים חגגו במשך מספר ימים, אך התפצלו לאחר מכן.[14]
באוקטובר ויין פשט על הספינה ״אלוטורה״, תוך שהוא שודד משקאות ובעלי חיים.[15] ב־23 בנובמבר הבחין ויין בפריגטה גדולה, אך כשהניף את הדגל, ענתה הפריגטה בהעלאת דגל חיל הים הצרפתי ופתחה באש. הספינות הנוספות שלו נעלמו, ולכן הוא הורה על נסיגה.[16] צוותו של ויין ראה בכך מעשה של פחדנות. הצוות הצביע על העברת הפיקוד לטובת קליקו ג'ק רקהאם. ויין ושש עשרה אנשים נוספים שתמכו בו, כולל בן זוגו הראשון רוברט דיל,[17] הורדו לסירה.[18]
ויין הפליג לאיי המפרץ וכבש ספינות בדרך שעל אחת מהן קיבל את הפיקוד רוברט דיל. בפברואר 1719 נתקלו ויין ודיל בהוריקן ונפרדו. ויין נזרק לאי לא מיושב.[19] כאשר הגיעו אוניות אנגליות לשאוב מים ליד האי, ויין ניסה להצטרף לאחד הצוותים שלהם בשם כוזב. אבל הוא הוכר על ידי אחד מאנשי הצוות ונעצר.[20]
ויין נלקח לעיר ספרדית בג'מייקה והוחזק בכלא זמן מה. ב־22 במרץ 1721 הוא נשפט בגין פיראטיות ונמצא אשם. לוויין נודע כי גם דיל נשפט, הורשע ונתלה זמן מה קודם.[17]
ויין נידון למוות, וב־29 במרץ הוא נתלה בפורט רויאל.[21]
מקורות
- Konstam, Angus (2009). World Atlas of Pirates: Treasures And Treachery On The Seven Seas—In Maps, Tall Tales, And Pictures. Rowman & Littlefield. מסת"ב 9781461749950. Retrieved 21 March 2017.
- Menefee, S.P. "Vane, Charles," in Oxford Dictionary of National Biography, vol. 56 (2004): pp. 94–95.
- Pickering, David. Pirates. CollinsGem. HarperCollins Publishers, New York, NY. (2006):p-75.
- Woodard, Colin (2007). The Republic of Pirates. New York, NY.: Harcourt, Inc
הערות שוליים
- ^ Charles Vane, Defying the Governor, from the Pirates of the Spanish Main series (N19) for Allen & Ginter Cigarettes MET DP835025.jpg
- ^ Konstam 2009, p. 132.
- ^ Woodard 2007, p. 229-230.
- ^ Woodard 2007, p. 233.
- ^ Woodard 2007, p. 234-236.
- ^ Woodard 2007, p. 236-237.
- ^ Woodard 2007, p. 239-240.
- ^ Woodard 2007, p. 243-245.
- ^ Woodard 2007, p. 260.
- ^ Woodard 2007, p. 264-266
- ^ Woodard 2007, p. 272.
- ^ Woodard 2007, p. 273-274.
- ^ Johnson, Charles (1724). The history of the pyrates: containing the lives of Captain Mission. Captain Bowen. Captain Kidd ... and their several crews. London: T. Woodward. Retrieved 26 July 2017.
- ^ Woodard 2007, p. 287.
- ^ Woodard 2007, p. 305.
- ^ Woodard 2007, p. 306
- ^ 17.0 17.1 Ellms, Charles (1837). The Pirates Own Book. Portland: Sanborn and Carter. Retrieved 27 July 2017.
- ^ Woodard 2007, p. 307.
- ^ Woodard 2007, p. 308.
- ^ Woodard 2007, p. 309.
- ^ Martin, Mick; Porter, Marsha (2000). Bang, Derrick (ed.). Video Movie Guide 2001. Ballantine Books. p. 1461.
