צדק מרחבי
צדק מרחבי הוא מושג מתחום הסוציולוגיה האורבנית, העוסק ביחסי הגומלין שבין החברה והמרחב הפיזי.
מקובל לחלק את התכנון המרחבי לשתי גישות: גישה תכנונית שמקבלת את הסדר החברתי הקיים ומשקפת אותו באמצעות המרחב הפיזי, וגישה תכנונית ששואפת לייצר מרחב פיזי שיאפשר סדר חברתי חדש[1]. המושג צדק מרחבי מתייחס בעיקר לגישה השנייה. הוא פותח בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 על ידי חוקרים בעלי השקפת עולם מרקסיטית-סוציאליסטית ועוסק רבות בניתוח האופן בו המרחב משקף ומייצר את האי־צדק החברתי הקיים. עם זאת, לאורך השנים נעשו ניסיונות של חוקרים לבסס עקרונות שיכוננו מרחב עירוני צודק. אולם, ניסיונות אלה נתקלו לפעמים בביקורת, בטענה כי כל עוד העיר מושתתת על כוחות קפיטליסטיים, לא יוכל להתקיים מרחב עירוני צודק[2].
התפתחות תאורטית של המושג
"הזכות לעיר"
לאורך השנים רעיון "הזכות לעיר" זכה לפרשנויות שונות. ניתן לתמצת אותן כמכלול של זכויות הנוגעות למרחב הציבורי, לרבות הזכות שלא להיות מודר מהמרחב הציבורי היום-יומי בעיר, הזכות לנגישות לכל החלטה בנוגע למרחב הציבורי, והזכות למרחב עירוני שעונה על צורכי התושבים[3].
את הרעיון של "הזכות לעיר" טבע הוגה הדעות והסוציולוג הצרפתי אנרי לפבר (אנ') בשנת 1968, בספרו שיצא על רקע מהומות הסטודנטים בפריז. לפי גישתו של לפבר, העיר היא תוצר של העבודה והפעולות היומיומיות של האנשים החיים בה, ועל כן יש להם גם זכויות בה. לטענתו, הזכות לעיר היא זכותם של התושבים לחיות בעיר, לייצר חיים אורבניים בתנאים חדשים, ולהיות לא מנוכרים לחיים האורבניים[4].
הגאוגרף האורבני דייוויד הארווי הרחיב את רעיון "הזכות לעיר" בספרו משנת 1973 "Social Justice and the City", באמרו כי הזכות לעיר היא הרבה יותר מאשר זכות לנגישות למשאבים עירוניים, אלא היא בעיקר הזכות הקולקטיבית לשנות את החברה על ידי שינוי העיר[5]. במאמרים מאוחרים יותר הוא הדגיש כי "לדרוש את הזכות לעיר משמעו לדרוש כוח שמעצב ומשפיע על תהליכי העיור, ועל הדרך בה הערים שלנו נבנות ומתחדשות"[6].
צדק מרחבי והעיר הצודקת
הגאוגרף אדווארד סויה (אנ') פיתח את מושג הצדק המרחבי כהמשך של רעיון "הזכות לעיר" בספרו מ-2010 "Seeking Spatial Justice". סויה מתאר זאת כ"דגש מכוון וממוקד על ההיבטים המרחביים או הגאוגרפיים של צדק ושל אי־צדק. כנקודת מוצא, מדובר בחלוקה הוגנת של המרחב של משאבים בעלי ערך חברתי ושל ההזדמנות להשתמש בהם". לפי סויה, לצדק יש תמיד מימד מרחבי, ובגאוגרפיה יש תמיד ביטוי לצדק או לאי־צדק. לדידו, (אי) צדק מרחבי הוא גם תהליך וגם תוצאה: קל יחסית לזהות מקום שבו מתרחש אי־צדק מרחבי, אבל קשה יותר לזהות את התהליך שמוביל לכך. בין הכוחות השכיחים הגורמים לאפליה מרחבית מונה סויה: מעמד, גזע, מגדר וסדר פוליטי. עם זאת, הוא מדגיש כי שוויון סוציו-מרחבי מוחלט לעולם לא יושג, כיון שבכל גאוגרפיה קיים מרכיב של אי־צדק, ולכן חשובה במיוחד בחירת המקומות בהם יש להתערב על מנת לתקן את אי השוויון[7].
באותה שנה בה יצא ספרו של סויה, פרסמה סוזן פיינשטיין ספר בשם "The Just City" בו היא מפרטת את התיאוריה שלה על העיר הצודקת, ולמעשה מאגדת את שלושת עקרונות הליבה של צדק מרחבי: (1) הוגנות - חלוקת משאבים במרחב על פי צרכים וזכויות של שכונות ויישובים; (2) דמוקרטיה - שיתופיות בתהליכי קבלת ההחלטות; ו(3) מגוון - הכרה בקבוצות מיעוט ומתן ביטוי להכרה זו בתכנון העירוני[8]. התיאוריה של פיינשטיין עוררה התנגדות בקרב חלק מהחוקרים, אשר טענו כי התכנון עצמו הוא כלי המשמר את הסטטוס קוו החברתי-כלכלי וכי אין בכוחו לבטלו[9].
סוגים של צדק מרחבי
המושג צדק מרחבי ניתן לחלוקה לשלושה סוגים:
- צדק מרחבי-חלוקתי: חלוקה הוגנת של המשאבים במרחב, כגון הקצאת קרקעות, מגורים ושירותים באופן שוויוני[10].
- צדק מרחבי-ייצוגי: הכרה בקבוצות מיעוט ומתן ביטוי להכרה זו בתכנון המרחב[8].
- צדק מרחבי-הליכי: תהליך הוגן של קבלת החלטות בתהליכי תכנון המרחב.
צדק מרחבי-חלוקתי
לאורך ההיסטוריה הוגים שונים פיתחו מודלים ותיאוריות בנוגע לאופן ההקצאה של משאבים במרחב או של המרחב עצמו, תוך הישענות על עקרונות של צדק חלוקתי, הוגנות ושוויון.
העיר השוויונית של אפלטון
במסגרת הספר החמישי בדיאלוג החוקים, פורט אפלטון את משנתו לגבי המאפיינים הפיזיים של העיר האפשרית (בניגוד לעיר אידיאלית המתוארת בדיאלוג 'המדינה'), ואת האופן שבו ניתן יהיה להבטיח חלוקה שווה של האדמות הפוריות בעיר. לדידו, אוכלוסיית העיר צריכה לכלול 5,040 משקי בית, והעיר עצמה צריכה להיות מחולקת ל-5,040 חלקות המחולקות כל אחת לשתיים, כך שכל משק בית יקבל חלקה במרכז העיר ובשולי העיר, כאשר החלקות הפוריות יותר תהיינה גם קטנות יותר בגודלן מהחלקות הפוריות פחות, על מנת להבטיח את השוויון ככל הניתן. כך, המבנה המרחבי של העיר אמור לשרת את ערך השוויון[11][12].
העיר האוטופית של תומאס מור
בספרו, שנכתב במאה ה-16 במטרה לשפר את החברה האירופית והאנגלית בפרט, מתאר הוגה הדעות תומאס מור חברה אוטופית צודקת, שבה הפשע והעוני שנובעים מקניין פרטי ומהבדלי מעמדות נעלמים[13]. הסדר החברתי האידיאלי הזה מתקיים במקום (או "שומקום") אידיאלי, אי בשם "אוטופיה". מור סוקר את הרציונל החברתי של האי, אך גם את המרחב הפיזי שלו: בתוך האי 44 ערים מפוארות וזהות זו לזו, שכל אחת מהן מחולקת לארבעה רבעים שווים, המחולקים לבלוקים ולרחובות, ובמרכזם שוק. הבתים בכל עיר בנויים באופן אחיד, והתושבים מתחלפים בהם מדי עשר שנים[14]. חלק מהעקרונות המפורטים ב"אוטופיה", דוגמת הרכוש המשותף וביטול הכסף, היוו בסיס לזרם הסוציאליזם האוטופי, שקרל מרקס הוא ממייסדיו.
צדק טריטוריאלי: מודל של חלוקת משאבים צודקת
בספרו מ-1973, הציע דייוויד הארווי שלושה קריטריונים לחלוקת משאבים צודקת בעיר, בסדר חשיבות הולך ויורד: צורך והזדקקות; תרומת החלוקה לכלל; ופיצוי על קשיים ועוולות העבר. על בסיס גישה זו פותחו מודלים כמותיים של חלוקת משאבים צודקת, ביניהם המודל של ג'ורג' בוין (George Boyne) ומרטין פאוול (Martin Powell) בספרם "Territorial Justice". מדובר בשיטה לחישוב ההוגנות בחלוקת משאבים ציבוריים במרחב העירוני, כמו מוסדות חינוך ובריאות, בעזרתה הם הראו שניתן למדוד צדק מרחבי על ידי זיהוי צורכי האוכלוסייה באזור מסוים והשוואתם אל המענה שהם מקבלים במדיניות הציבורית וחלוקת המשאבים. ככל שיש התאמה גבוהה יותר בין הצרכים וסיפוקם, כך המרחב העירוני צודק יותר[9].
צדק מרחבי-ייצוגי
צדק מרחבי-ייצוגי מתייחס לייצוג ולהכרה במגוון קבוצות אוכלוסייה במרחב העירוני. בשנות ה-80 וה-90, עם התעוררות המאבק של מיעוטים על זכויותיהם ברחבי העולם, עלה היבט עירוני של עוול תכנוני, שבא לידי ביטוי ביחס לקבוצות מסוימות על-פי זהותן הקולקטיבית ועל-פי הקרבה או הריחוק שלהן ממוקדי כוח פוליטיים וכלכליים[9]. פעולת הצדק החברתי הנובעת מכך קשורה להכרה וטיפוח זהויות מיעוטים וקבוצות מוחלשות וקידומן לקראת שוויון חברתי, מרחבי ועירוני. הפילוסופית איריס מריון יונג, אחת החוקרות הבולטות בתחום, מציעה אידיאל עירוני שבו המדיניות העירונית תתייחס לריבוי הזהויות של אזרחי העיר, ותאפשר "לחיות ביחד כזרים". זהו מצב שבו קהילות שונות אינן מודרות אלא חיות בחפיפה ובאינטראקציה מבלי לעבור הומוגניזציה[15].
בהתאם לכך, התעלמות המתכנן העירוני מידע מקומי וממגוון זהויות, עלולה לייצר מצבים של אפליה תכנונית, בשני אופנים[16]. הראשון מתקיים כאשר המתכנן מתייחס באופן בלתי שוויוני לקבוצות אוכלוסייה שונות במצבים דומים, למשל בהקצאה שונה של תשתיות ושירותים. השני מתקיים כאשר הידע המקומי של קהילות שונות אינו נכלל בתהליכי התכנון ועל כן הן זוכות להתייחסות דומה לזו שמקבלת הקבוצה ההגמונית במצבים שונים (רב תרבותיים). אפליה זו באה לידי ביטוי בתכנון אחיד ומודרניסטי, המבוסס על ידע מקצועי בלבד ומבטא עיוות של ידע מקומי, עבור קבוצות המתאפיינות באורח חיים מרחבי שונה.
אחד הנושאים הנחקרים בתחום זה הוא אפליית נשים במרחב הציבורי. על פי גישת "תכנון רגיש מגדר", על המתכננים לבחון ולהעריך את האופן שבו תוכניות יקדמו שוויון מגדרי, לוודא את מעורבותן של נשים בתהליך ולקחת בחשבון את צרכיהן הספציפיים של נשים וגברים במגוון רחב של תחומי חיים: ביטחון, תעסוקה, השכלה, תחבורה וניידות ועוד[17].
צדק מרחבי-הליכי
צדק הליכי פירושו קבלת החלטות שוויונית והוגנת בחלוקת הטובין החברתי, בהנחה שהליכים הוגנים יביאו לתוצאה הוגנת[18] בהקשר המרחבי, מדובר בתהליך הוגן של קבלת החלטות בתהליכי תכנון המרחב. הגישה הדוגלת בצדק מרחבי המושתת על הגינותו של תהליך התכנון, התפתחה במקביל לדרישה לצדק ייצוגי[9]. חוקרים כגון ג'ון פורסטר ופאטסי הילי פרסמו ספרים המעגנים את כינון העיר הצודקת באופיו הפתוח וההוגן של תהליך התכנון וביצירת 'תשתית תקשורתית' בין השחקנים השונים.
שיתוף הציבור בתהליכי התכנון, נחשב כאחת הדרכים המרכזיות להשגת צדק מרחבי-הליכי[19]. שיתוף ציבור הוא תהליך מתמשך, המאפשר לאנשים להביע את העמדות והרצונות שלהם לגבי כל הסוגיות אשר עולות לאורך תהליך התכנון ולהשפיע על ההחלטות המתקבלות ועל תוצרי התוכנית. תהליך משמעותי של שיתוף הציבור אמור לזהות את הצרכים וההעדפות של הקבוצות השונות באוכלוסייה ולדאוג לכך שכל הקבוצות, ובמיוחד הקבוצות החלשות והמודרות יותר, יוכלו להביע את דעתם ולקחת חלק בקבלת ההחלטות[20].
מלבד תהליך משמעותי של שיתוף ציבור, ישנם מספר אמצעים נוספים לקידום צדק הליכי בתהליכי תכנון: שילוב נציגי ארגונים חברתיים במוסדות התכנון שייצגו קבוצות אוכלוסייה מגוונות; שילוב יועצים חברתיים בצוותי התכנון ובמערך המקצועי של מוסדות התכנון שיבחנו באופן מעמיק את מאפייני וצרכי האוכלוסייה הרלוונטית; וצירוף חוות דעת חברתית-קהילתית לתוכניות מרחביות, על מנת לחזק את תשתית הידע המקצועי בתחום החברתי[10].
צדק מרחבי בישראל
היבט הצדק בתכנון מרחבי חשוב במיוחד במדינות בעלות המאפיינים הבאים: מערכת שלטון ריכוזית, אזורים מיושבים בצפיפות רבה, מגוון תרבותי רב, וחלוקה לא שוויונית של רווחה[19]. מכיוון שכל הגורמים הללו קיימים בישראל, התייחסות למערכת התכנון המרחבי היא הכרחית ליצירת צדק חברתי בישראל.
אחד האירועים שהעלו את הצדק המרחבי לסדר היום הציבורי בישראל הוא המחאה החברתית של 2011. המחאה, שהחלה בשל מצוקת הדיור והתפתחה לתנועה חברתית-כלכלית רחבה, נשאה את הכותרת "צדק חברתי" ביחס לנושאים מגוונים רבים. בעקבות אירועי המחאות, הציעו פרופ' אורן יפתחאל ואחרים, את הרעיון של צדק מרחבי כמדיניות ברורה ורחבה, כדרך לבנייה של חברה צודקת ולטובת תיקון עוולות חברתיים שנובעים מאי־צדק מרחבי.
הדרת נשים מהמרחב הציבורי
בפרק זה חסרה האספקלריה התורנית על התוכן שבפרק. המידע בפרק זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.
אחד הנושאים שעולה אחת לכמה זמן לסדר היום בישראל הוא הדרת נשים מהמרחב הציבורי. הנושא של הפרדה בין נשים וגברים בחברה החרדית אינו חדש, אך לעיתים היא חוצה את גבולות המגזר אל החברה הכללית, או מתרחשת במקומות ציבוריים כגון אוטובוסים, מרפאות, סניפי דואר, חנויות, קלפיות, רחובות, ועוד[21]. התופעה החלה בסוף שנות ה-90 כאשר פלגים קיצוניים בחברה החרדית דרשו קווי אוטובוס נפרדים - בהם גברים יושבים מקדימה ונשים מאחורה - ובהמשך התפשטה לתחומים נוספים. דוגמאות נוספות להדרת נשים מהמרחב הציבורי הן רחובות אליהם נאסרת כניסה של נשים או שנכפית בהם הפרדה; שלטים המורים על לבוש צנוע בכניסה לשכונות חרדיות; השחתת מודעות ופרסומות בהן מוצגות דמויות נשים; הופעות המתקיימות בהפרדה או לגברים בלבד; במות עליהן מופיעים רק גברים, לעיתים תוך דרישה מפורשת להדיר נשים; ועוד[22].
מבחינה משפטית הדרת נשים היא תופעה המנוגדת לערך השוויון שנקבע במגילת העצמאות ובחוקי היסוד של מדינת ישראל; בשנת 2000 חוקק חוק האוסר על אפליה בכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים (אך כי קיים חריג המאפשר לקיים הפרדה מגדרית במקרים מסוימים), ובשנת 2014 התקבלה החלטת ממשלה בה מספר המלצות משמעותיות האוסרות על הדרת נשים במרחב הציבורי. ישנן גם מספר פסיקות של בית משפט אשר קבעו כי הדרת נשים מהמרחב הציבורי אינה חוקית, ביניהן בג"ץ נעמי רגן (בו נאסרה הפרדה כפויה באוטובוסים), בג"ץ מאה שערים (בו נאסרה הפרדה כפויה ברחובות העיר), ועוד[22].
סביב סוגיית ההפרדה מתנהל דיון ציבורי ער גם בתוך החברה החרדית ובקרב פעילות פמיניסטיות חרדיות, אשר טוענות בחלקן כי השינוי צריך לבוא מתוך החברה החרדית עצמה, ופועלות על מנת לקדם אירועים בהפרדה ובשוויון[23], זאת אל מול גישה לפיה הפרדה אינה יכול להיות בשוויון.
בדואים בנגב
מאז קום המדינה, היחסים בין הבדואים שבנגב לבין הממסד הישראלי מורכבים, מורכבות שבבסיסה הבדלי גישות ותפיסות עולם בנושאי בעלות על קרקע ותכנון[16]. תוכניות המתאר של אזור הנגב משנות ה-60 התעלמו מהיישובים הבדואים הקיימים ויצרו את מה שמכונה "הכפרים הלא מוכרים", כלומר הפיכתם ללא חוקיים ומניעת תשתיות בסיסיות כמו מים זורמים וחשמל. במהלך השנים, המדינה הציעה לבדואים פתרונות תכנוניים מודרניים, שהתבטאו בריכוז האוכלוסייה במספר מצומצם של יישובים עירוניים רבי אוכלוסין, ושאינם תואמים את הצרכים והתרבות של האוכלוסייה הבדואית. כתוצאה מכך, כמחצית מאוכלוסיית הבדואים בנגב בחרה להישאר בכפרים הלא מוכרים, על אף המחסור בתשתיות בסיסיות[16].
אורן יפתחאל ורני מנדלבאום הכינו תסקיר השפעה חברתית לתוכנית המתאר העירונית בבאר שבע, שיישם את תפיסת 'העיר הצודקת' של סוזן פיינשטיין וחקר לעומק את מצב הצדק המרחבי בתכנון העיר[24]. מראיונות עם נציגי הקהילה הבדואית עולה, כי הם חשים בהיעדר מרחב ציבורי ערבי בעיר הנמצאת במרחב היסטורי ערבי מזה מאות שנים. באר שבע תמיד הייתה המרכז של שבטי הבדואים החיים סביבה, והיות והיא מוגדרת כעיר מטרופולינית, היא הייתה אמורה לטפח גם את הקהילה הערבית. הקהילה הבדואית חשה באפליה בשירותים שמספקת העירייה, כגון חינוך, מקומות תפילה, בתי עלמין ועוד. תוכנית המתאר שנבחנה, אינה מתייחסת לצרכים הייחודים של הקהילה הערבית בעיר ומדירה אותה מהמרחב העירוני[24].
הערות שוליים
- ^ Chyutin M. and Chyutin B., Architecture and Utopia: the Israeli Experiment, Routledge, 2007
- ^ Alice Bucknell, Learning from Susan Fainstein: Do planners have a responsibility to fight for social equity?, Harvard University Graduate School of Design, 09.12.2019
- ^ בתיה רודד, בחזרה אל "הזכות לעיר", באתר העוקץ, 03.08.11
- ^ Attoh, K. A., What kind of right is the right to the city?, Progress in Human Geography, 2011
- ^ Spatial Justice and the Right to the City, medium.com, 20.11.2018
- ^ Harvey, D., The right to the city, The city reader, 2008
- ^ Soja, E., The city and spatial justice, Justice spatiale/Spatial justice, 2009, עמ' 1-5
- ^ 8.0 8.1 Fainstein, S. S., The just city, International journal of urban Sciences, 2014, עמ' 1-18
- ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 יפתחאל א. ומנדלבאום ר., הקדמה: העיר דורשת צדק חברתי! תכנון בישראל בעיניים חברתיות, תכנון, 2015
- ^ 10.0 10.1 צדק מרחבי בתכנון בישראל, באתר עמותת במקום, אוגוסט 2011
- ^ פרופ' רוני אלנבלום, האוניברסיטה המשודרת: מסע סביב רעיון - העיר לאורך ההיסטוריה, באתר גלי צה"ל, 18.06.2017
- ^ דיאלוג החוקים של אפלטון, ספר 5, פסקאות 744a-746b
- ^ Cristina Acuna and Reagan Bleasdell, THOMAS MORE: UTOPIA
- ^ ליאור ארז, אוטופיה, תומס מור - תפישת המרחב חלק א, באתר אימגו, 13.01.2009
- ^ Young, I. M., Justice and the politics of difference, Princeton: Princeton Univ. Press, 1990
- ^ 16.0 16.1 16.2 פנסטר, ט., של מי העיר הזאת? תכנון, ידע וחיי היומיום, 2013
- ^ אלינה לובנצוב, תכנון רגיש מגדר, באתר שפת רחוב
- ^ רוזן- צבי, י., של מי הפסולת הזו לעזאזל?! סילוק פסולת וצדק סביבתי בישראל, מחקרי משפט, 2007
- ^ 19.0 19.1 צ'רצמן, א. וסילברמן, א., שיקולים חברתיים בתכנון מרחבי, המרכז לחקר העיר והאזור ע"ש קלצניק קרן רוזה לוקסמבורג, חיפה: הטכניון- מכון טכנולוגי לישראל., 2012
- ^ צ’רצ’מן א. וסדן. א., השתתפות. הדרך שלך להשפיע., תל אביב-יפו: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2003
- ^ עלוה קולן, נייר עמדה: הדרת נשים מהמרחב הציבורי בישראל, באתר האגודה לזכויות האזרח בישראל, 5.1.2012
- ^ 22.0 22.1 מרים זלקינד, הדרת נשים במרחב הציבורי, באתר שפת רחוב
- ^ עפר לבנת, הפמיניסטיות החרדיות נגד ביטול ההפרדה בעפולה: "העולם שלנו צועד לאט יותר", באתר מעריב, 14.08.2019
- ^ 24.0 24.1 יפתחאל א. ומנדלבאום ר., מדרום תיפתח הטובה? תסקיר חברתי-תכנוני לבאר שבע, תכנון, 2015
