צפורה דגן
| לידה |
אוקטובר 1930 תל אביב, פלשתינה (א"י) |
|---|---|
| פטירה |
7 במאי 2026 (בגיל 95) חולון, ישראל |
| שם לידה | צפורה גרינברג |
| מדינה |
 ישראל |
| מקום מגורים | חולון, ישראל |
| כינוי | ציפי, ציפקה, תרצה בן דוד |
| בן זוג | מתתיהו (מתי) דגן |
| מספר ילדים | 2 |
| פרסים והוקרה |
|
צפורה דגן (אוקטובר 1930 – 7 במאי 2026) הייתה פעילה בשימור, תיעוד והנצחת מורשת הפלמ"ח, ומרצה על הארגון.
ביוגרפיה
צפורה נולדה ב־1930 בתל אביב לאייזיק-יצחק גרינברג, נגן צ'לו בתזמורת הפילהרמונית הישראלית וטכנאי שיניים, ולד"ר שרה-סוניה מרקין, רופאת שיניים בתל אביב[1][2]. לאחר שסיימה את בית הספר העממי הצטרפה לנוער הצעיר בהגנה שעסק בהדבקת כרוזים[3].
בשנת 1945, בגיל 15, הצטרפה להכשרת הנוער העובד והלומד בקיבוץ אשדות יעקב שארכה חצי שנה, בסיומה התאחדה ההכשרה עם הכשרה מקבוצת כנרת להכשרה מגויסת "רגבים"[4], שגויסה לפלוגה א' בגדוד הראשון של הפלמ"ח, והתמקמה בקיבוץ יגור[2][3]. ב־29 ביוני 1946, בשבת השחורה, נאסרו רבים מחברי קיבוץ יגור ואנשי הפלמ"ח ששהו שם, ועל השאר התושבים, ביניהם צפורה, הוטל מצור, ממנו ברחה לאחר כמה ימים[2][3][4]. לאחר מכן עברה הכשרת "רגבים" לקיבוץ חפציבה, שם ניתנו לחברי ההכשרה שמות מחתרתיים, וצפורה כונתה תרצה בן דוד. באוגוסט 1946 שויכה ההכשרה לפלוגה ד' של הפלמ"ח, והם עברו אימונים ומסעות[2][3][4]. באוגוסט 1947 נשלחה צפורה עם חברי ההכשרה אל "הגבעה" שליד רחובות שם הם עבדו במכון איילון, מפעל מחתרתי תת-קרקעי לייצור תחמושת של ההגנה, וייצרו כדורי תשעה מ"מ עבור תתי־מקלע מסוג סטן[2][3][4]. ב-6 בפברואר 1948, נישאה צפורה למתי דגן, שהיה חבר בהכשרה, והם המשיכו לאורך מלחמת העצמאות להתגורר בגבעה ולעבוד במכון איילון[2].
ב־1949, לאחר סיום מלחמת העצמאות, התיישבו צפורה ומשפחה יחד עם חברי ההכשרה במעגן מיכאל והיא הקימה שם מרפאת שיניים. באותן שנים היא הייתה גם מהראשונות שעסקו בהדרכת ריקודי עם בישראל[5][2].
לאחר כעשור עברה דגן עם משפחתה להתגורר במקוה ישראל, ושימשה שם כמורה לכלכלת בית. מאז 1990 התגוררה בחולון[1][2].
דגן, שהייתה חברה בארגון חברי ההגנה, ראיינה ותחקרה כ־130 חברי פלמ"ח, הגנה ומתנדבי הצבא הבריטי, וסיפוריהם תועדו ונשמרו בארכיון ההגנה בבית אליהו גולומב ובארכיון צה"ל. במשך כ-20 שנה הרצתה לתלמידי מוסדות חינוך ולחיילי ולחיילות צה"ל על הפלמ"ח וההגנה, על ייצור הנשק במחתרת ועל הקמת צבא ההגנה לישראל. היא כתבה מספר ספרים המתעדים את פעילות הפלמ"ח[1][2][6].
ב־2015 זכתה באות יקירת העיר חולון. ב־2021 קיבלה את מדליית הרמטכ"ל אביב כוכבי במסגרת ציון שמונים שנה להקמת הפלמ"ח[2][7].
נפטרה ב-7 במאי 2026 בחולון.
ספריה
- צפורה דגן, רגבים; זכרונות, 1943-1949, 2005
- צפורה דגן, שבת שחורה וכלניות אדומות, מהדורה שנייה, 2006
- צפורה דגן, סיפורה של קבוצה וסודה של גבעה, בית הפלמ"ח - הספרייה, 2015
קישורים חיצוניים
- הבלוג ממחברתה של צפורה דגן
- צפורה דגן, באתר עיריית חולון
אורלי גולדקלנג, "'ראשונים תמיד אנחנו' לא הייתה רק סיסמה, זו הייתה המציאות", בעיתון מקור ראשון, 27 בפברואר 2022- צפורה דגן, באתר הפלמ"ח
ראיון מקיף עם צפורה דגן, רשימת השמעה, באתר יוטיוב (7 חלקים)- צפורה דגן, באתר רוקדים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 צפורה דגן, באתר עיריית חולון
- ^ 2.00 2.01 2.02 2.03 2.04 2.05 2.06 2.07 2.08 2.09 אורלי גולדקלנג, "'ראשונים תמיד אנחנו' לא הייתה רק סיסמה, זו הייתה המציאות", בעיתון מקור ראשון, 27 בפברואר 2022
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 צפורה דגן, באתר הפלמ"ח
- ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 הכשרת "רגבים" יגור - חפציבה 1945-1947, באתר הפלמ"ח
- ↑ צפורה דגן, פרק ב', ריקודי-עם ישראליים - ריקודים ראשונים משנת 1945, באתר רוקדים
- ↑ ציפורה דגן - ביקור נשיא המדינה מר יצחק הרצוג בבית גולומב- מוזיאון ההגנה 8.9.2022, סרטון בערוץ "Peleg Levy", באתר יוטיוב (אורך: 05:46)
- ↑ מפגש הוקרה עם הרמטכ"ל, באתר ממחברתה של צפורה דגן, 11 באוקטובר 2021
צפורה דגן43227257Q117353330