צרכים קרימינוגניים
צרכים קרימינוגניים או גורמי סיכון דינמיים הם גורמי סיכון שדוחפים את העבריין לפשיעה. ההתייחסות למושג "צרכים" במובן של צרכים קרימינוגניים השתרשה בעקבות מאמר רב השפעה שפורסם בשנת 1990 על ידי החוקרים אנדרוז, בונטה והוג.[1] על פי עיקרון זה, במוקדי הטיפול בעבריינים ומטרותיו צריכים לעמוד גורמי הסיכון הדינמיים (למשל הצורך להשתייך לחבורת רחוב או לכנופיה), הן משום שגורמים אלה ניתנים לשינוי והם משום שהם מעלים את הסיכון להישנות העבירה.[1] גורמים נוספים הם, למשל, אישיות אנטי־ סוציאלית, חברים אנטי־סוציאליים, עמדות ואמונות אנטי־ סוציאליות, שימוש בסמים, בעיות בתפקוד המשפחתי, היעדר תעסוקה, בעיות בשליטה עצמית, היעדר כישורים לפתרון בעיות, וסביבת מגורים בעייתית. כל הגורמים הללו דוחפים את האדם לפשיעה, אך ניתנים באופן פוטנציאלי לשינוי, להבדיל מגורמים סטטיים, כמו היסטוריה פלילית או היסטוריה של קורבנות להתעללות או הזנחה, שאינם ניתנים לשינוי.[1]
אם כן, צרכים קרימינוגניים קשורים למאפיינים, לתכונות אישיות, לבעיות ולנושאים המעסיקים את האדם, ויש להם זיקה ישירה לצרכים המניעים אותו לבצע את העבירה שוב ושוב. גורמים אלה נוטים להיות יציבים לאורך זמן (משך חודשים או שנים) אך מטבע הדברים ניתנים לשינוי באמצעות טיפול מתאים, או למשל כתוצאה משינויים באורח החיים של האדם.[1]
כאשר קרימינולוגים מנסים לקבוע את הסיבות לפשע, חלק מהניתוח בוחן את הצרכים הקרימינוגניים של העבריין. לעיתים קרובות נשאלת השאלה, "אם לעבריין היה דבר מה (משהו שהעבריין צריך וחסר), האם הוא עדיין היה מבצע את הפשע?"[1]
טיפול
מעבר לעיקרון הצורך (גורמי סיכון דינמיים), במאמרם הציעו אנדרוז, בונטה והוג שני עקרונות נוספים. הראשון הוא עיקרון הסיכון (Risk principle). על פי עיקרון זה, יש להתאים את דרגת האינטנסביות של הטיפול והשיקום לדרגת הסיכון של העבריין, קרי, עבריינים בסיכון גבוה יקבלו תוכניות אינטנסביות ואילו עבריינים בסיכון נמוך לא יוכנסו למוסדות תיקון על מנת למנוע התחברות דיפרנציאלית שלהם עם עבריינים בסיכון בינוני-גבוה. העיקרון השלישי שהוצע היה עקרון התגובתיות או ההיענות לטיפול (Responsivity principle), לפיו יש להתאים את תוכניות ההתערבות לכישורים, למוטיבציה, וליכולות הלמידה של העבריין.[1]
אף על פי שבמהלך השנים נוספו עוד עקרונות, שלושת העקרונות (עיקרון הסיכון, הצורך, התגובתיות) נחשבים עדיין למרכזיים ביותר בטיפול בעבריינים.[2]
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 D. A. Andrews, James Bonta, R. D. Hoge, Classification for Effective Rehabilitation: Rediscovering Psychology, Criminal Justice and Behavior 17, 1990-03, עמ' 19–52 doi: 10.1177/0093854890017001004
- ^ D. A. Andrews, James Bonta, J. Stephen Wormith, The Recent Past and Near Future of Risk and/or Need Assessment, Crime & Delinquency 52, 2006-01, עמ' 7–27 doi: 10.1177/0011128705281756
