קול המון כקול ש-ד-י
קוֹל הָמוֹן כְּקוֹל שַׁ-דַּ-י (כלומר: "קולם של הרבים - הוא כמו קולו של האלוקים"; "ש-ד-י" הוא אחד משמות ה') הוא הנוסח העברי של האמרה הלטינית VOX POPULI, VOX DEI - אמרה המורה שיש לייחס משקל רב לדעת הציבור ואין לזלזל בה.
האמרה הלטינית
האמרה הלטינית הופיעה לראשונה בכתב באיגרת ששלח המלומד והמחנך האנגלי אלקואין אל קרל הגדול, מלך הפרנקים, בשנת 798. באיגרת זו, הידועה בשם "תוכחת מוסר לקרל", כתב אלקואין: Nec audiendi qui solent dicere, Vox populi, vox Dei, quum tumultuositas vulgi semper insaniae proxima si, ובתרגומו של גדליה אלקושי: "ואין להטות אוזן לאלה הנוהגים לומר 'קול המון-עם - קול אלוקים', מאחר שרגשת ההמון גובלת תמיד עם טירוף-הדעת". יש לתת את הדעת אפוא על כך שאין מדובר במתן כבוד לקול ההמון, כי אם להפך, בביקורת על הליכה אחר קול העם.
מתן כבוד לקולו של העם מופיע בחיבורו של סנקה "ויכוחים", שבו נאמר: ”האמינה לי, קדוש הוא דיבורו של המון-עם”.
הנוסח העברי
האמרה קול המון כקול ש-ד-י איננה אמרה שמקורה יהודי. הנוסח העברי מופיע במכתב של רבי מאיר עראמה, בן המאה ה-15. בנוסח מעט שונה: ”קול הרבים כקול ש-ד-י”, מופיעה האמרה בספר "נחלת אבות", פירושו של רבי יצחק אברבנאל למסכת אבות, כחלק מפירושו[1] לאמרתו של רבי חנינא בן דוסא, ”כל שרוח הבריות נוחה הימנו – רוח המקום נוחה הימנו, וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו – אין רוח המקום נוחה הימנו” (משנה, מסכת אבות, פרק ג', משנה ט'). אמרה זו היא למעשה מקור קדום של התפיסה "קול המון כקול ש-ד-י". וכביאורו של המהר"ל:
רוחו של מקום ורצונו הוא דבק ברוח הבריות, וזה מפני כי הכללים יש להם דביקות גמור בו יתברך, עד שרוח המקום דבק ברוח הבריות...והעד על זה מה שאמר (יחזקאל ל"ו) 'ואת רוחי אתן בקרבכם' ומזה תראה כי נאצל מן רוח המקום רוח האדם, כמו שהוא אצל הנביאים...
— ספר דרך חיים - פרק ג' משנה י'
האמרה מורכבת משני חלקים, ששניהם מבוססים על לשון המקרא. במעשה מרכבה מתוארות החיות שבמרכבה: ”וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל כַּנְפֵיהֶם כְּקוֹל מַיִם רַבִּים כְּקוֹל שַׁ-דַּ-י בְּלֶכְתָּם קוֹל הֲמֻלָּה כְּקוֹל מַחֲנֶה בְּעָמְדָם תְּרַפֶּינָה כַנְפֵיהֶן” (יחזקאל א', כד), ובספר דניאל מתואר המלאך שפוגש דניאל: ”וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ וּפָנָיו כְּמַרְאֵה בָרָק וְעֵינָיו כְּלַפִּידֵי אֵשׁ וּזְרֹעֹתָיו וּמַרְגְּלֹתָיו כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל וְקוֹל דְּבָרָיו כְּקוֹל הָמוֹן” (י', ו). פסוק נוסף שיכול להיות מקור לביטוי הוא בישעיהו: ”קוֹל הָמוֹן (=רעש) בֶּהָרִים, דְּמוּת עַם רָב, קוֹל שְׁאוֹן (=רעש) מַמְלְכוֹת גּוֹיִם נֶאֱסָפִים, ה' צְבָאוֹת מְפַקֵּד צְבָא מִלְחָמָה” (י"ג, ד).
מימוש הכלל
הכלל "קול המון כקול ש-ד-י" בא לידי ביטוי בולט במנהג, שנוצר על ידי העם או נתקבל על ידי העם ומשמש כמקור מחייב במשפט ובהלכה. הרמב"ם מביא כנימוק לתקפות התלמוד את הטעם ”הואיל וכל אותם הדברים שבגמרא, הסכימו עליהם כל ישראל”.[2] לעיתים פוסקי הלכה מביאים ראיה לחיזוק תקפות של הלכה מכך ש"פשט המנהג" בציבור.[3] הדמוקרטיה מבוססת אף היא על הכרעת הרוב, שהיא קול ההמון. יחד עם זאת, להסתייגותו של אלקואין, המופיעה לעיל, קדמה ההסתייגות התורה ”לא תהיה אחרי רבים לרָעות” (שמות כ"ג, ב').
לזיהוי קול ההמון מקובלות בימינו דרכים אחדות, ובהן:
- בחירות דמוקרטיות, שבהן השלטון ניתן למי שההמון בחר בו.
- משאל עם שבו בוחנים את דעת הציבור בקשר להכרעה בסוגיות אקטואליות שעומדות על הפרק.
- סקר דעת קהל, המציג את דעת ההמון בנושא מסוים, החל מהמועמד הראוי לראשות הממשלה וכלה באבקת הכביסה המועדפת.
- רייטינג של תוכניות טלוויזיה ודירוג של שירים ופזמונים.
ראו גם
לקריאה נוספת
- הערך Vox populi, vox Dei, בתוך: גדליה אלקושי, אוצר פתגמים וניבים לאטיניים: מתורגמים לעברית בליווי ביאורים הסברים ומקבילות עבריות וארמיות, מהדורה ב מתוקנת ומורחבת, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשמ"ב 1981.
קישורים חיצוניים
- קול המון, באתר האקדמיה ללשון העברית, שגיאה: זמן שגוי
הערות שוליים
