משנה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
המשנה הראשונה במסכת הראשונה, מסכת ברכות, מתוך כתב יד קאופמן

המִּשְׁנָה היא קובץ הלכתי מקיף מסודר על פי נושאים המסכם את ההלכה כפי שזו התפתחה בבתי המדרש התָנָאִיִים מסוף המאה הראשונה ועד לתחילת המאה השלישית. המשנה מקיפה מגוון רחב של נושאים ותחומים ועוסקת בפרטי ההלכות והדינים בכל אחד מהם. המשנה היא חיבור חדשני מפני שהיא החיבור הראשון שהעלה על הכתב את התורה שבעל פה. גם היקפה הוא חסר תקדים מבחינה כמותית עד לאותו זמן, היומרה שלה היא להקיף את תחומי ההלכה השונים והמגוונים והיא איננה ערוכה באופן צמוד לטקסט המקראי אלא בנויה באופן נושאי.

המשנה היא חלק מהתורה שבעל פה והחכמים שדבריהם מופיעים בה מכונים תנאים. ישנן דעות שונות מתי החל ניסוח המשנה, אך מוסכם כי עריכתה וניסוחה הסופיים נעשו בסוף תקופת התנאים, בתחילת המאה השלישית לספירה, על ידי רבי יהודה הנשיא וחכמי דורו.

השם 'משנה' מקורו בשורש ש.נ.ה. (בארמית ת.נ.א.) והוא נגזר מהמילים: 'שינון' (כלומר: גרסה וחזרה - לרוב בעל פה) ו'שניים' (שכן היא שנייה ומשנית לתנ"ך)[1].

חלקי המשנה

סדרים

המשנה מחולקת לשישה סדרים (ש"ס) על פי תחומי חיים שונים:

נהוג להשתמש בראשי התיבות זמ נק כדי לסייע בזיכרון סדר זה[2].

מסכתות

כל סדר נחלק למסכתות העוסקות בתתי-נושאים שונים. במשנה 60 מסכתות[3] (ולפי החלוקה כיום 63 מסכתות בסך הכול).

כותרת מעוטרת למשניות בש"ס מהדורת פרנקפורט ה'ת"פ
מסכתות המשנה
זרעים מועד נשים נזיקין קדשים טהרות
ברכות (9 פרקים, 57 משניות) שבת (24, 139) יבמות (16, 128) בבא קמא (10, 79) זבחים (14, 101) כלים (30, 254)
פאה (8, 69) עירובין (10, 96) כתובות (13, 111) בבא מציעא (10, 101) מנחות (13, 93) אהלות (18, 134)
דמאי (7, 53) פסחים (10, 89) נדרים (11, 90) בבא בתרא (10, 86) חולין (12, 74) נגעים (14, 115)
כלאיים (9, 77) שקלים (8, 52) נזיר (9, 60) סנהדרין (11, 71) בכורות (9, 73) פרה (12, 96)
שביעית (10, 89) יומא (8, 61) סוטה (9, 67) מכות (3, 34) ערכין (9, 50) טהרות (10, 92)
תרומות (11, 101) סוכה (5, 53) גיטין (9, 75) שבועות (8, 62) תמורה (7, 35) מקואות (10, 71)
מעשרות (5, 40) ביצה (5, 42) קידושין (4, 47) עדויות (8, 74) כריתות (6, 43) נדה (10, 79)
מעשר שני (5, 57) ראש השנה (4, 35) עבודה זרה (5, 50) מעילה (6, 38) מכשירין (6, 54)
חלה (4, 38) תענית (4, 34) אבות (5, 97) תמיד (7, 34) זבים (5, 32)
ערלה (3, 35) מגילה (4, 33) הוריות (3, 20) מדות (5, 34) טבול יום (4, 26)
בכורים (3, 34) מועד קטן (3, 24) קינים (3, 15) ידיים (4, 22)
חגיגה (3, 23) עוקצים (3, 28)
פרקים

כל מסכת נחלקת לפרקים. גודלם של הפרקים אינו שונה מאוד מאחד לשני, ונראה שזה היה שיקול עיקרי בחלוקת הפרקים, ולא רק החלוקה העניינית[דרוש מקור]. במשנה יש 523 פרקים, אולם ברוב המהדורות המודפסות כיום נוספו הפרק הרביעי של מסכת ביכורים, שבמקורו היה חלק מהתוספתא, ספר המכיל ברייתות, וכן "פרק קניין תורה" שנהפך לפרק השישי של מסכת אבות.

משניות

כל פרק נחלק לקטעים הנקראים "הלכות" (בתלמוד הירושלמי) או "משניות" (בתלמוד הבבלי ובלשון הדיבור כיום). בעוד שחלוקת הפרקים קבועה יחסית וזהה ברוב כתבי היד, חלוקת ההלכות שונה בין כתבי היד השונים, ונראה שלא הייתה בה אחידות מעולם. סך הכל יש 4192 משניות בכל ששה סדרי משנה.

סדרם של ששה סדרי משנה

לעומת הסדר המקובל (זמ"ן נק"ט), לדעת בעל ספר כף נחת סדר נזיקין הוא הסדר האחרון משישה סדרי משנה. תוספות יום טוב הקשה על חידוש זה, שהרי דרש ריש לקיש על הפסוק[4] "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת" "אמונת זה סדר זרעים, עתיך זה סדר מועד, חסן זה סדר נשים, ישועות זה סדר נזיקין, חכמת זה סדר קדשים, ודעת זה סדר טהרות"[5], ומדרשה זו רואים שסדר נזיקין הוא הרביעי, כסדר המקובל. רבי יעקב חאגיז דחה הוכחה זו, משום שמצאנו בילקוט שמעוני[6] דרשה בה סדר נזיקין הוא הסדר האחרון: "רבי תנחומא פתר ליה בשישה סדרי משנה: תורת ה' תמימה זה סדר נשים. עדות ה' נאמנה זה סדר זרעים, שהוא מאמין בחייו של עולם וזורע. יראת ה' טהורה זהו סדר טהרות, שהוא מפריש בין טומאה לטהרה. פקודי ה' ישרים משמחי לב זה סדר מועד, שיש בה סוכה ולולב ומועדות שנאמר בהם ושמחת בחגך. מצות ה' ברה מאירת עיניים זה סדר קדשים, שהיא מאירת עיניים לקדשים. משפטי ה' אמת צדקו יחדו, זה סדר נזיקין, שיש בו כל הדינין". ואם כן אין להוכיח מהסדר המובא בדרשה מהו סדרם של ששה סדרי משנה. ובכל אופן מסיק הרב חאגיז "שנראה שהוא קבלת כל ישראל לסדרם בסדר זה והבא לשנות מסדר השונים עליו ראיה ללמד"[7].

סגנון המשנה

לשון המשנה דחוסה, יש המשווים אותה ללשון שירה. המשנה נאמרה בעל פה, והיא מלאה באמצעים לשוניים, צורניים, ותוכניים המקלים על הזיכרון (לדוגמה, משניות המזכירות אחת את השנייה יובאו בזו אחר זו. גם אם המשנה השנייה אינה קשורה באופן ישיר לנושא עליו מדברת המשנה הקודמת. כמו בפרק "אין בין" (משנה, מסכת מגילה, פרק א')).

בחלק מן המקרים ההלכות במשנה הן חד-משמעיות, אך במקרים רבים מובאות במשנה כמה דעות חלוקות ללא הכרעה ברורה. לעיתים רחוקות מפרשת המשנה את טעמי ההלכה, או מביאה ויכוח הלכתי. נדירים המקרים שבהם כוללת המשנה אמירות שאינן הלכתיות כלל ועיקר.

לעיתים המשנה גולשת לדון בענייני אגדה.

המשנה הפותחת

מספר שורות מכתב יד קאופמן: מסכת אבות, פרק א', משנה ו' ומשנה ז'. כתב-היד, שנחשב לאחד מכתבי-היד החשובים ביותר של המשנה, מתוארך לסביבות המאה ה-12.

לשם הדגמה למבנה הבסיסי של המשנה, מובאת כאן המשנה הפותחת את הקובץ, הדנה בזמן קריאת שמע של ערבית. ניתן ללמוד מהמשנה הראשונה רבות על אופי המשנה כולה.

מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית?
מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָתָן,
עַד סוֹף הָאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה – דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד חֲצוֹת.
רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר.
מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ בָנָיו מִבֵּית הַמִּשְׁתֶּה.
אָמְרוּ לוֹ: לֹא קָרִינוּ אֶת שְׁמַע.
אָמַר לָהֶם: אִם לֹא עָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר – חַיָּבִין אַתֶּם לִקְרוֹת.
וְלֹא זוֹ בִלְבַד: אֶלָּא כָּל מַה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים "עַד חֲצוֹת" – מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר.
הֶקְטֵר חֲלָבִים וְאֵבָרִים – מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר.
וְכָל הַנֶּאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד – מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. אִם כֵּן, לָמָּה אָמְרוּ חֲכָמִים "עַד חֲצוֹת"?
כְּדֵי לְהַרְחִיק אָדָם מִן הָעֲבֵרָה.

במשנה זו מובאת מחלוקת בת שלוש דעות שונות לגבי סוף זמן קריאת שמע. כיוון שהייתה טקסט שנלמד בעל פה, המשנה ערוכה לעיתים בצורה של דיאלוג או שאלות ותשובות, ומרבה להביא מחלוקות בלא פסיקה הלכתית. המשנה גם אינה מציגה חומר רקע לנושאים הנידונים בה, כמו העובדה שיש להגיד בכל ערב ובכל בוקר קריאת שמע, או בכלל הגדרתה של קריאת שמע ומדוע יש לקרוא אותה, מאחר שכל אלו מובנים מאליהם למנסחי המשנה, ולכן משנה זו פותחת רק בשאלה, "מאימתי?".

התשובות המובאות לשאלה מתי יש לומר את קריאת שמע מבטאות את ההבדל של המשנה בין הישן לחדש. הן אינן ניתנות באמצעות ציון זמן טבעי כמו צאת הכוכבים או שעות היום, אלא על פי נוהג שהתקיים על ידי הכהנים. המשנה מארגנת מחדש את סדר החיים היהודי בעולם שבו בית-המקדש כבר חרב, ועבודת ה' אינה נמצאת בידי הכהנים אלא בידי כלל ישראל. מאידך, המשנה קושרת את אורח החיים המתחדש ומעגנת אותו באורח החיים הישן, לכן המשנה כבר בפתיחתה מעגנת את סדר היום החדש על פי הסדר שהיה נהוג בבית המקדש.

תרבות המחלוקת

אלתר קציזנה, שני יהודים באים בימים קוראים במשנה בבית הכנסת, פרט מתוך "פינסק: פורטרט" (Portraits of Pinsk, Poland), פורסמה 1924

לרוב השאירו עורכי המשנה, ואף התלמוד ומאמרות חז"ל השונים, את המחלוקות השונות בין החכמים לא פתורות. הן הובאו לקורא כפי שהן ללא פתרון הלכתי. עניין זה מעלה תמיהה. המשנה מתייחסת לשאלה זו ונותנת מענה במסכת עדויות פרק א':

למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין, שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו, שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין...

אמר רבי יהודה, אם כן למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין לבטלה, שאם יאמר האדם כך אני מקובל, יאמר לו כדברי איש פלוני שמעת.

הרמב"ם בהקדמה למשנה מביא את הסיבה לדבר זה כשיטת רבי יהודה במשנה המובאת.

שיטות שלא נפסקו בהלכה מוזכרות מפני כמה סיבות גם כדי לאפשר פסיקה שונה בעתיד מחד, וכדי לעקוב אחריהן ולגדור בעדן מלהתפשט ולהתקבל מאידך. וגם כדי לתת ללומדים להבין את מהלך הלימוד על ידי המחלוקת וכמובן גם לשם הלימוד הלימוד עצמו.

כך גם, כאשר נערך בספרות חז"ל ויכוח הלכתי שנפתר לפי דעה אחת המקובלת על פי רוב, יבוא לצידה מגוון הדעות כולו בשעת הדיון והמבטא את הדעה או הדעות שלא התקבלו בפתרון. הדבר נועד כדי להעניק את הפתח להבנה עמוקה של ההלכה. בעקבות הגישה של ספרות חז"ל המייצגת ריבוי דעות התעורר בלבול לגבי הלכה למעשה, שכן לעיתים קרובות לא נמצאה הלכה ברורה בנושאים שונים אותן לא התירו המשנה, התלמוד וספרות החכמים.

בתקופת הגאוניחם והראשונים החלה להסתמן תפנית ביחס להלכה ובצורך בהלכה פסוקה וברורה והתחילו להכתב קודקסים הלכתיים לגבי כל נושא. דוגמאות לכך ניתן למצוא במשנה תורה של הרמב"ם, בספר החינוך ומאוחר יותר בשולחן ערוך. למרות השוני והצורך בהלכה ברורה, עד היום ממשיכים להשתמש במתודה של הדיון ההלכתי בבית המדרש "החברותא" כפי שמוצגת בכתבי חז"ל, כדי להבין את עומק המתודה לדרישת הלכה, פילפול בתורה ובאופן קביעת ההלכה בעבר וכיום.

המעבר ללימוד בסגנון המשנה

משנה מבוארת

רוב החוקרים סוברים שדרך המדרש קדמה לדרך המשנה. הם מבססים זאת על ראיות פנימיות בחז"ל ועל דברי רב שרירא גאון. הרב יצחק אייזיק הלוי, מראשוני חוקרי התלמוד, חולק וסובר שדרך המשנה הייתה מאז ומעולם[8]. גם אברהם גולדברג, סבור כך, והוא מבסס את דבריו על מגילת המקדש, מעין תורה שבעל פה איסיית שאינה מתבססת על דרשת הפסוקים, והוא מניח שגם לפרושים הייתה תורה שבעל פה שכזו.

בין החוקרים הסוברים שדרך המדרש קדמה שוררת מחלוקת בנוגע לתיארוך המעבר ולסיבות שהביאו אליו. לגבי התיארוך, ההשערות נעות החל מתחילת ימי בית שני (רס"ג) ועד לתקופת יבנה, אחרי חורבן הבית (אלבק). השערות נוספות הן תחילת תקופת הזוגות (אפשטיין), מותו של רבן גמליאל הזקן (רד"צ הופמן) ועוד.

דעות רבות נאמרו בקשר לסיבות שהובילו למעבר, ונראה שמדובר בצירוף של כמה מהן:

  1. הקושי ללמוד על פי הפסוקים, כיוון שמצוות שונות נזכרות בכמה מקומות בתורה שבכתב.
  2. ריבוי ההלכות שאינן מעוגנות במקרא, מפני שהן תקנות חז"ל או שנתקבלו במסורת.
  3. ידיעותיהם של הכהנים במקדש ביחס להלכות העבודה פחתו מסיבה כלשהי. החכמים נאלצו ללמדם הלכות אלה וכך נוצרו קובצי הלכה של עבודת המקדש. בהמשך זה התפתח לנושאים נוספים[דרושה הבהרה].
  4. הצדוקים ערערו על חלק מן ההלכות שאין להן מקור בתורה. כתוצאה מכך הסתירו חכמים את מקור ההלכות, כדי שלא יהיה מקום לערער.
  5. אנטיוכוס גזר על מי שיימצא בידו ספר התורה, אך לא גזר על לימוד ההלכות בלא ספר התורה.
  6. גזרות הרומאים נבעו מחשד שלהם ביחס לתורה. המשנה נערכה כדי להבהיר שאין מקום לחשדות אלה.

סיבות אלו ככל הנראה גרמו למעבר איטי לדרך המשנה, עד שדרך זו הפכה למרכזית ודרך המדרש למשנית.

עריכת המשנה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עריכת המשנה

תהליך עריכת המשנה

בשלב כלשהו הוחלט על קיבוץ ההלכות שנאמרו עד אז בלשון חופשית, ולכן החלו לחבר טקסט אחיד ומחייב ונוסחי הלכות מוסכמות - שיהוו קאנון של כל העם היהודי, אלו נקראו "סדרי משנה".

לעריכה היו ככל הנראה שלבים רבים, בין הגאונים והראשונים קיימים חלוקי דעות בנוגע לחלקו של כל דור בעריכה:

המוסכם על כולם הוא שהעריכה הסתיימה על ידי רבי יהודה הנשיא, "רבי", שהיה תלמיד של כל תלמידי ר' עקיבא.

רבי הצליח לבצע מלאכה מורכבת זו. בצעירותו עזב את בית אביו ויצא לנדוד בין בתי המדרש של חכמים אחרים. לימודיו אצל החכמים השונים הביאו לידי כך שהוא קלט מסורות שונות ושיטות הלכה שונות. כשהגיע לנשיאות, הכניס לביתו חכמים רבים. חכמים אלו קיבלו את כל צורכיהם מבית הנשיא ובתמורה לכך הם סייעו לרבי באיסוף התורה שבעל פה ובעריכתה.

כחמישים שנה ישב רבי על כס הנשיאות ובכל התקופה הארוכה הזאת הוא ניפה ובירר את כל דיברי החכמים, מיין אותם לפי נושאים וחילק אותם לסעיפים.

כל הלכה שנכללה באוסף של רבי, נקראת "משנה". כלל המשניות חולקו לשישה סדרים (ש"ס) לפי הנושא הכללי שבו הם עוסקים. כל סדר וסדר מתחלק לכמה מסכתות וכל מסכת מחולקת לפרקים, הכוללים מספר משניות. כל ששת הסדרים הם ספר "המשנה" שנערך בידי רבי.[14]

פועלו של רבי יהודה הנשיא

ככל הנראה במשנה משובצות משניות קדומות אשר נוצרו בתקופה החשמונאית ואולי עוד קודם לכך, אפילו קובצי משנה שלמים ואולי אפילו מסכתות. ואין ספק שרבי השתמש במשניות שהיו לפניו, ולא כתבם בעצמו. לא ברור מה מידת מעורבותו בעריכת הדברים ומה חלקו ביצירת מלל מקורי משלו. קיימים קשיים ושאלות רבות בנוגע לעריכת המשנה וביניהם:

  • השמטות המשנה- נושאים חשובים רבים שלא הוכנסו למשנה או שמוזכרים בה בקושי (ברכת המצוות, חנוכה, הלכות ציצית ותפילין, עיבור השנה, גרות מילה ועוד).
  • חוסר עקביות בסידור המשנה - שילוב בין דרך אסוציאטיבית לדרך תימטית וכדומה. משניות שמופיעות בכפילות, מספר פעמים במקומות שונים, משניות חשובות שמופיעות בסוף נושא או משניות זוטרות המופיעות בתחילתו ועוד.
  • חוסר עקביות בפסיקת ההלכה - קיים שוני ניכר בתוך המשנה עצמה באמצעים לקביעת ההלכה: לעיתים באמצעות השמטת שם החכם ("סתם משנה"), או השמטת חלק או כל דבריהם של חכמים מסוימים, ועוד. וכן קיימות סתירות בין המשניות והמסקנות מהן.

ידוע על משניות ואף מסכתות שלמות שאבדו או שהושמטו בכוונה מסיבות שונות (כמו מסכת חנוכה[דרושה הבהרה], ומגילת תענית). חלק מהשאלות נותרו לא פתורות. רבי יצחק אייזיק הלוי[15] וחנוך אלבק[16] נוקטים בגישה פילולוגית לפיה רבי היה כבול לנוסח כפי שהועבר על פה עד דורו בבתי המדרש שבנשיאות הלל הנשיא וצאצאיו, ולא רצה לסטות ממנו; אם כי תרגם או השיב את הנוסח מארמית או מהסגנון הארמי לעברית (אביגדור שנאן). חוקרים אחרים סוברים שעריכתו של רבי הייתה אכן מגמתית על מנת ליצור אחדות של פסיקה עד כמה שהיה יכול, על פי מה שהוכרע בבית דינו, ומכאן נוצרו הבעיות (אפשטיין)[17].

החוקר אברהם גולדברג טוען שהשיקולים שהובילו את רבי היו שיקולים פדגוגיים של הרחבת הידיעה, והנחלת עושר השיטות, על מנת להבין את ההכרעות בדין[18].

גישה אחרת, שאינה פותרת את כל השאלות, טוענת שהתנאים הקדומים אשר שיננו את ה"ברייתא" וה"תוספתא" שהפכו מאוחר יותר למשניות ערוכות, ניסו ליצור טקסט קל לשינון וזיכרון על פה, וזאת הסיבה לקשיים שיש בו. הגישה הספרותית דומה לכך, אך טוענת שרבי ערך את הטקסטים הקדומים, תוך שימוש באמצעים ספרותיים כמו "פתיחה מעין חתימה", תקבולות, משחקי מילים ועוד. פענוח של האמצעים הספרותיים שופך אור נוסף על הבנת המשנה ועל הנושא הנידון בה. הדוגלים בגישה זו טוענים כי אין אפשרות לנתק בין תוכן המשניות לבין צורת העיצוב שלהם(אברהם וולפיש בעבודת הדוקטורט)[19].

חתימת המשנה

הניסוח והקונספט הסופי של המשנה התבצע על ידי רבי יהודה הנשיא. יש אומרים[20] שהמשנה נחתמה בשנת ג' אלפים תתקע"ח (218 לספירה), 150 שנה לאחר חורבן בית שני. לפי ספר הקבלה[21] נחתמה בשנת ג'תתקמ"ח (188 לספירה), 120 שנה לאחר החורבן.

כתיבת המשנה

את ההלכה בתקופת חז"ל היה מקובל ללמוד במתכונת של שינון, מבלי להעלותה על הכתב, ועל כן היא כונתה 'תורה שבעל פה'. כפי הנראה, המשנה לא נלמדה מן הכתב אלא מתחילת תקופת הגאונים, כאשר רבו ההלכות ונכתבו התלמודים. יש דעות במסורת התולות את כתיבת המשנה בקשיי החורבן והגלות, אך אין לדבר סמך במקורות.

ישנם חוקרים הטוענים שהמשנה אומנם לא נלמדה מן הכתב בבית המדרש, אך הלומדים נהגו לרשום לעצמם רשימות בבית לשינון עצמי. ניתן למצוא לכך סימוכין מסיפורים שונים בתלמוד על "מגילות סתרים" שנכתבו בימי התנאים ונמצאו בתקופה מאוחרת יותר[22].

בתלמוד אומר רבי יוחנן, כי: "סתם מתניתין (משנה) רבי מאיר, סתם תוספתא רבי נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון, וכלהו אליבא דרבי עקיבא." (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף פו עמוד א) בפשטות משמע כי כל אחד מחיבורים אלה נכתב על פי תורת אותו תנא, אך רב שרירא גאון מסייג אמירה זו, וכותב כי אין משמעות הדבר שמה שנאמר ללא ציון הוא מדברי אותו תנא, אלא שדבר הלכה זה עבר במסורת באמצעות בית המדרש של אותו תנא[23].

הראשונים נחלקו אם רבי יהודה הנשיא העלה את דברי המשנה על גבי הכתב. לדעת חכמי המזרח[24], רבינו הקדוש ערך וכתב את המשנה וחתמה על גבי הכתב. ומכאן ואילך כל חכמי הדורות שקמו אחריהם הם אמוראים, היינו מפרשי המשנה. לעומתם קובעים חכמי צרפת[25], שרבינו הקדוש רק סידר את המשניות ולא העלה אותם על גבי הכתב. ולדעתם, המשנה לא נכתבה עד לאחר הסתלקותו של רב אשי מסדר התלמוד בבלי, עליו אמרו חז"ל[26] שהיה סוף הוראה.

לימוד המשנה

אברכים כותבים סיכום הגמרא כהערות בתוך ספרי "משנה סדורה" שלהם

בימים שלאחר עריכת המשנה, היא הפכה לקובץ הלכתי דומיננטי, ושינתה את פני עולם לימוד ההלכה. מקובל לציין את המעבר בכינוי חכמי התקופה: עד ימי המשנה החכמים נקראו תנאים, ולאחר חתימת המשנה נקראו החכמים אמוראים. האמוראים בבבל ובארץ ישראל למדו את ההלכה בהתאם למשנה ואסרו על עצמם לחלוק על דברי התנאים.

לאחר דורות נוספים של לימוד הלכה, המסורות הפרשניות וההלכתיות לגבי המשנה התגבשו לחיבור נפרד - התלמוד. הן בתלמוד הבבלי והן בתלמוד הארצישראלי ('הירושלמי'), המשנה היא הבסיס לכל, ועליה מושתתים הדיונים השונים. עם זאת, התלמודים עסקו בעיקר בחלקי המשנה הנוגעים להלכה, ועל כן לחלק מן המסכתות הדיון התלמודי הוא חלקי, או שכלל לא קיים.

בנוסף לתפקידה ההלכתי, משמשת המשנה כיום במחקר גם כמקור ידע לגבי אורחות החיים ולגבי השפה של התקופה שבה נכתבה.

במסכת אבות מובא שתחילת גיל לימוד המשנה הוא עשר שנים:

בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה... בן חמש עשרה לתלמוד

גם כיום בחינוך הדתי והחרדי מקובל ללמוד את המשנה החל מהחינוך היסודי.

מבחינת סדרי הלימוד הקבועים, יש שנוהגים ללמוד מספר משניות קבוע או מספר קבוע של פרקים מדי יום, כך למשל במסגרת קביעותא - המפעל ללימוד המשנה היומית[27] בו לומדים בכל יום שתי משניות - מחזור בן כ-6 שנים, או משנה אחת להשלמת הש"ס ללומדי הדף היומי, או מספר משניות קבוע ללימוד כל ששה סדרי משנה בתוך שנה - מסלולים אלו נכללים בשם: משנתית - משנה בשנה[28]. יש הלומדים שמונה עשר פרקי משנה בכל יום כך שהם מסיימים את ששת סדרי משנה בכל חודש.

שינון משניות בעל פה

אחת השיטות הנפוצות ללימוד משנה, בייחוד בציבור התורני היא באמצעות שינון בעל פה. לימוד בצורה כזו עושה שימוש בטכניקות של חזרה, מתוך ההנחה שככל הלומד יחזור על החומר הנלמד, הוא יהיה מסוגל לזכור אותו יותר טוב. הנחה זו נשענת על העובדה שחשיפה חוזרת ונשנית למידע מסוים הנמצא בזיכרון לטווח קצר אכן מגדילה את הסיכוי שישלף בצורה מוצלחת מהזיכרון לטווח הארוך. לימוד בצורה כזו מאפשר ללומדים לקיים את דברי התלמוד: "אם ישאל לך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד" (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ל עמוד א). בנוסף, על פי החפץ חיים אחד היתרונות של לימוד בעל פה הוא במצבים מיוחדים: "לפעמים נמצא האדם במקום או בזמן שאין לו אור ואין לו אפשרות לעיין בספר, ועל ידי שיזכור את לימודו בעל פה - יוכל לחזור על הדברים בכל מצב." (ספר תורת הבית, סימן ו').

ישנן מסגרות חינוך כמו שיטת זילברמן ושיטת זכרו ששינון משניות בעל פה הוא מרכיב מרכזי בשיטה החינוכית שלהם.

כתבי יד של המשנה

מקובל לחלק את עדי הנוסח של המשנה לשני סוגים – הטיפוס המזרחי, הכולל משניות שהועתקו בכתבי היד של התלמוד הבבלי; והטיפוס המערבי, הכולל כתבי יד של "סדר משנה", כלומר כתבי יד של משניות בלבד ללא תלמוד. בין הטיפוסים השונים ישנם הבדלים בתוכן ובלשון, ולפיכך לחלוקה זו נודעת משמעות הן לחקר נוסח המשנה ועריכתה, והן לחקר לשון המשנה.

רוב כתבי היד של "סדר משנה" הם מהמאה ה-13 ואילך, ורק מספר כתבי יד מוקדמים יותר קיימים בידינו כיום. העתיק מכולם והחשוב שבהם הוא כתב יד קאופמן, שזמן כתיבתו מוערך למאה ה-11-12 לספירה. זהו כתב יד המכיל את כל נוסח המשנה למעט דף אחד[29], בתוספת ניקוד שככל הנראה התווסף מאוחר יותר. כתב היד שוכן כיום בספרית האקדמיה למדעים בבודפשט. כתב יד נוסף הוא כתב יד פַּארמה, המכיל אף הוא את כל נוסח המשנה, אשר נכתב ככל הנראה במאה ה-11 באיטליה. החלק הראשון של כתב היד מנוקד ניקוד מלא, והשאר בניקוד חלקי. גם בכתב יד זה משערים שהניקוד התווסף מאוחר יותר. ניקודו הוא "ספרדי", כלומר הוא נוטה לבלבל בין פתח לקמץ ובין צירי לסגול. כתב יד מאוחר יותר הוא כתב יד קיימברידג' (CUL Ms. Add. 470,1) משנת 1350 לספירה לערך (מכונה גם "כתב יד לו" על שם המהדורה של כתב היד שהוציא לאור ויליאם הנרי לו [Lowe][30]). כתב יד זה אינו מנוקד ותחילה היו שחשבו שהוא מזויף[31]. שלושת כתבי היד הללו כוללים את כל שישה סדרי המשנה למעט חוסרים מקומיים. בנוסף להם, יש כתבי יד שכוללים יחידות קצרות יותר, כגון כתב יד פרמה ב המכיל את סדר טהרות.

שלושת כתבי יד אלו מייצגים בעיני החוקרים, את הנוסח הארצישראלי של המשנה.

כתבי יד מוקדמים, אם כי חלקיים, הם כתבי יד שנמצאו בגניזה הקהירית, שחלקם נכתבו עוד מימי הגאונים.

מהדורות מדעיות של נוסח המשנה

עם התקדמות מחקר מדע התלמוד נוצר צורך ליצור מהדורה מדעית מדויקת של נוסח המשנה, מתוך השוואה פילולוגית של כתבי היד המדויקים. מהדורה מדעית אחידה על כל המשנה לא נערכה עדיין, אבל מסכתות אחדות יצאו במהדורות מדעיות כעבודות דוקטורט וכספרים: סוכה (מנחם צבי פוקס), נידה (תרצה מיטשם), עבודה זרה (דוד רוזנטל), אהלות, שבת, עירובין (אברהם גולדברג), אבות (שמעון שרביט), כתובות (ירחמיאל ברודי), שקלים (אליעזר פינצ'ובר). פרופ' דוד רוזנטל השלים את עבודתו על מהדורה מדעית של כל סדר נזיקין, אך זו טרם ראתה אור[דרוש מקור].

שני ניסיונות להוציא מהדורה מדויקת של המשנה נעשו עד כה:

מפרשי המשנה

משנה עם פירוש ברטנורא
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרשנות המשנה

למשנה נכתבו פירושים רבים, אם כי פחות מאשר לתלמוד הבבלי. סיבה אפשרית אחת לכך היא שהבנת המשנה פשוטה יחסית, והיא כתובה בעברית ארץ ישראלית. סיבה אפשרית אחרת היא שהתלמוד הבבלי הפך לנושא המרכזי הנלמד, והבסיס הישיר לספרי הפוסקים (כגון הרי"ף, הרמב"ם ובעלי התוספות), ולכן עליו נכתבו רובם המכריע של הפירושים. המאסף הוא הפירוש הקדום ביותר המצוי בידינו על כל שישה סדרי משנה.

הקלאסיים שבהם:

  • פירוש המשניות לרמב"ם (1138 - 1204). הפירוש נכתב במקור בערבית יהודית. התרגום העברי שנעשה בימי הביניים (על ידי מתרגמים שונים לסדרים שונים במשך כמה מאות שנים) מצורף למסכתות התלמוד במהדורת ש"ס וילנה. תרגום חדש לפירוש הרמב"ם נכתב בימינו על ידי הרב יוסף קאפח, מכמה כתבי יד, ובהם כתב ידו של הרמב"ם עצמו (שקיים היום בספריות של האוניברסיטה העברית בירושלים ושל אוניברסיטת אוקספורד).
  • פירושו של רבי עובדיה מברטנורא (1450 - 1510), הידוע כפירוש הרע"ב (נקרא "פירוש הרב" או "ברטנורא" בשפת הלומדים). זהו הפירוש היסודי ביותר על המשנה (בדומה לפירושו של רש"י לתורה ולתלמוד), והוא מבוסס בעיקר על פירושיהם של רש"י (על התלמוד) והרמב"ם. פירוש זה מופיע ברובן המכריע של מהדורות המשנה, והוא הפירוש הנפוץ ביותר למשנה מבין הפירושים הקלאסיים.
  • פירוש "תוספות יום טוב" לרבי יום-טוב ליפמן הלר (1579 - 1654), נכתב כ"תוספת" לפירוש הרע"ב (בדומה ל"תוספות" על פירושו של רש"י לתלמוד), ונדפס בחיי המחבר. פירוש ארוך זה, או קיצורו ("עיקר תוספות יום טוב") נדפס ברוב מהדורות המשנה לצדו של פירוש הרע"ב. זהו פירוש רחב יותר מפירוש הרע"ב, ועוסק גם בקושיות ותירוצים על המשנה, וכן בקביעת הנוסח המדויק של המשנה.
  • פירוש פינחס קהתי שהודפס לראשונה בתוך "קונטרסים ללימוד המשנה היומית וההלכה היומית" על ידי "היכל שלמה" בירושלים בסוף שנות החמישים ובתחילת שנות השישים למאה העשרים. ולאחר מכן נדפס מחדש באופן עצמאי תחת הכותרת משניות מבוארות בשנת 1970. הפירוש נדפס מחדש בשנות התשעים בשתי מהדורות, באחת מהן מתחת לפירושו של הרב עובדיה מברטנורא. הפירוש ארוך יחסית ונוטה להביא מספר ביאורים אפשריים לעניינים שבמשנה.

ראו גם

לקריאה נוספת

ספרי לימוד

ספרי מבוא מחקריים קלאסיים על חיבור המשנה

מבואות ומחקרים מודרניים על חיבור המשנה ועריכתה

קישורים חיצוניים

נוסח המשנה

על המשנה

הערות שוליים

  1. ^ יש הטוענים, כי בשם זה אף רמז רבי את שמו (כידוע מהקדמונים שיש לרמוז את שם המחבר בשם הספר), שכן מנין 'יהודה הנשיא' - וכן: 'ציפורי', העיר בה חי ופעל - עולים בגימטריה כמנין 'משנה' (עם הכולל, ככללו של בעל הטורים)=396. כמו כן יש הטוענים כי המילה נגזרת גם מהמילה 'שינוי', שכן היא שינתה את הנוהג הרווח עד לתקופת רבי יהודה הנשיא, שלא להעלות את התורה שבעל פה על הכתב. אולם יש המתנגדים לשתי תפיסות אלו, כאשר טיעונם העיקרי הוא, כי יתכן והמילה 'משנה' קדומה לתקופתו של רבי יהודה הנשיא. אולם טיעון זה לא הוכח בוודאות.[דרוש מקור]
  2. ^ הרמב"ם בהקדמת פירושו למשנה, הליכות עולם (שער א, פרק א, אות א), ותיקוני הזוהר (בהקדמה, דף ה עמוד א).
  3. ^ מדרש רבה, שיר השירים.
  4. ^ ספר ישעיהו, פרק ל"ג, פסוק ו'.
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף לא עמוד א.
  6. ^ תהלים רמז תרעד.
  7. ^ ראו בהקדמת התוספות יום טוב לששה סדרי משנה, וכן בשו"ת נודע ביהודה (מהדורא תניינא, יורה דעה, סימן עט, ובהגהת בן המחבר שם). ובתוספות אנשי שם בתחילת ששה סדרי משנה).
  8. ^ דורות הראשונים חלק א כרך ה iii פרקים יט-כ
  9. ^ רש"ג, אגרת רב שרירא גאון, בנימין מנשה לוין, תרפ"א, עמ' 18.
  10. ^ ר"ש מקינון, ספר הכריתות, קעסט-ליבוביץ, פרק חלק חמישי (לשון לימודים) שער ב סעיף נח.
  11. ^ תשובות הגאונים שערי תשובה סימן כ'.
  12. ^ בספרו "המשנה הראשונה ופלוגתא דתנאי", עמוד 12-13
  13. ^ אם כי ייתכן שאנשי כנסת הגדולה ייסדו שש מאות סדרי משנה, ובזמן הלל ושמאי הם התקצרו.
  14. ^ מדור לדור חלק ב', מעלות הוצאת ספרים בע"מ, תשנ"ד, פרק פרק ו', עמ' 58-59.
  15. ^ רבי יצחק אייזיק הלוי, דורות הראשונים, חלק א'
  16. ^ מבוא למשנה חנוך אלבק (כרטסת הספרייה הלאומית)
  17. ^ נוסח המשנה וגלגוליו למימי האמוראים ועד רבי יומטוב הלר יעקב נחום אפשטיין (כרטסת הספרייה הלאומית)
  18. ^ צורה ועריכה בספרות חז"ל אברהם גולדברג (כרטסת הספרייה הלאומית)
  19. ^ משורר את המשנה על גישתו החדשה של אברהם וולפיש. הלל מאלי, י"א תשרי התשע"ט (אתר מקור ראשון)
  20. ^ רב שרירא גאון בתשובתו המובאת בספר יוחסין, וכן בכוזרי מאמר ג' אות סז. וכן כתב רב ניסים גאון בהקדמה למסכת ברכות.
  21. ^ עמוד 57.
  22. ^ ראו למשל תוכנית המקדש בתלמוד ירושלמי, מסכת מגילה, פרק א', הלכה א', מגילת סממני הקטורת בתלמוד בבלי, מסכת יומא, דף לח עמוד א, מגילת סתרים תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ו עמוד א, פנקסו של אילפא בתלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ע עמוד א, פנקסו של רב הללתלמוד ירושלמי, מסכת כלאים, פרק א', הלכה א' ופנקסיהם של זעירי, רבי יהושע בן לוי ורבי לוי בתלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קנו עמוד א.
  23. ^ אגרת רב שרירא גאון, עמ' 102-103, מהדורת הרב בנימין מנשה לוין, חיפה, ה'תרפ"א.
  24. ^ רב סעדיה גאון בספר הגלוי עמ' 5, רב ניסים גאון בהקדמתו לספר המפתח, רב שרירא גאון באיגרתו; וכן סבורים חכמי ספרד, ובראשם הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה.
  25. ^ ובראשם רש"י ונכדו רבינו תם. וכן כתבו הרי"א שטיין בהקדמתו לביאור הסמ"ג, ובמבוא התלמוד למהר"ץ חיות פרק ל"ג, שכן מוכח מדברי כמה ראשונים.
  26. ^ תלמוד בבלי, בבא מציעא, פ"ו.
  27. ^ אתר קביעותא
  28. ^ יצחק סילמן, משנתית - משנה בשנה, קביעותא, ‏2020
  29. ^ מסכת כריתות ג', ז' - ה', ב'.
  30. ^ רשימה גדולה של העתקי ספריו ומאמריו של ויליאם לו כקבצי מלל וקבצים סרוקים נמצא באתר ספרים מקוונים של אוניברסיטת פנסילבניה
  31. ^ כתבי יד ומקורות נוסח של המשנה. יעקב זוסמן עמוד 220
סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0