לדלג לתוכן

קוראסאו (אונייה, 1826)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קוראסאו
Z. M. Stoompakket Curaçao
אוניית הוד-מלכותו "קוראסאו" הדפס אקווטינט מאת הנדריק הוגמאקר על פי ציור מאת כריסטופר ואן דר האלט, 1826
אוניית הוד-מלכותו "קוראסאו"
הדפס אקווטינט מאת הנדריק הוגמאקר על פי ציור מאת כריסטופר ואן דר האלט, 1826
תיאור כללי
סוג אונייה אוניית משוטה לנוסעים
צי הצי המלכותי ההולנדי
דגל הצי
ציוני דרך עיקריים
מספנה J. H. & J. Duke, דובר, אנגליה
תחילת הבנייה 1825
מחיר 20,638 ליש"ט
הושקה 1826
תקופת הפעילות 1826–1846 (כ־20 שנה)
אחריתה נגרטה ב-1850
מיקום הולנד
מידות
תפוסה 438 טון ברוטו
אורך 39.2 מ' ('130-6 רגל)
רוחב מרבי 8.0 מ' ("½26-10 רגל)
עומק הספנה 4.9 מ' ("16-6 רגל)
נתונים טכניים
מהירות 8 קשרים
גודל הצוות 42 איש
מספר תרנים 3
סוג המעטה מעטה סקונר תלת-תורני
הנעה מנוע קיטור זרועות צדיות, 2 צילינדרים, הספק נומינלי 100 כוחות סוס
צורת הנעה משוטות
אמצעי לחימה
חימוש 2 קרונדות 12-פאונד

אוניית המשוטה "קוראסאו" (בהולנדית: ZM Stoompakket Curaçao), שהושקה בבריטניה ב-1826, הייתה אוניית הקיטור הראשונה של הצי המלכותי ההולנדי והראשונה מסוגה שהפליגה מאירופה לדרום אמריקה.

"קוראסאו", ששמה הקודם היה "קאלפֶּה" (Calpe),[1] הייתה אוניית משוטה לנוסעים (steam packet) (אנ') שנבנתה ב-1825 בדובר שבאנגליה עבור חברת הספנות הבריטית American and Colonial Steam Navigation Company. היא יועדה לשירות נוסעים סדיר בין בריטניה וצפון אמריקה. החברה נקלעה להפסדים כבדים כבר בראשית דרכה, ועל כן נאלצה למכור את האונייה זמן קצר לאחר השקתה, בעודה חדשה לגמרי. "קאלפה" נקנתה ב-1826 על ידי הצי המלכותי ההולנדי, אשר החליף את שמה והועיד אותה לשירות דואר ונוסעים סדיר עם מושבות הולנד בדרום אמריקה ובים הקריבי. את הפלגת הבכורה שלה עשתה "קוראסאו" ב-1827 לסורינאם ולקוראסאו. לאחר שלוש הפלגות טרנס-אטלנטיות, האחרונה ב-1829, הוצבה "קוראסאו" במימי המולדת; לאחר מכן שירתה בסורינאם. ב-1846 הוצאה משורות הצי ונמכרה, וב-1850 נגרטה.[2]

רקע

שתי ספינות פורצות דרך מציינות את תחילתה של תקופת אוניית הקיטור בתולדות הספנות: "קלרמונט" של רוברט פולטון בנהר הדסון באמריקה בשנת 1807, ו"קומט" של הנרי בֶּל (אנ') בנהר קלייד בסקוטלנד בשנת 1812. האקלים הפוליטי שנוצר לאחר תום המלחמות הנפוליאוניות (1803–1815) עודד בעלי הון ללכת בעקבותיהם ולהשקיע את כספם בפיתוח ספנות הקיטור כאמצעי תחבורה יעיל ומהיר. ואכן, בתוך עשר שנים מסיום המלחמות כבר פעלו מאות ספינות קיטור במימי החופים ובנתיבי המים הפנימיים של בריטניה, צפון ומערב אירופה, בנהרותיה הגדולים של ארצות הברית ולאורך חופיה המזרחיים.[3]

עם זאת, האתגר הגדול היה הנתיב הטרנס-אטלנטי בין אירופה לאמריקה. אוניית הקיטור של אותם זמנים עדיין לא התאימה להפלגות ארוכות בשל תצרוכת הפחם הגדולה. "סוואנה" (אנ'), אוניית מפרשים אמריקאית בעלת מנוע קיטור לעזר ותפוסה של 319 טון, הייתה הראשונה שהעזה לחצות את האוקיינוס האטלנטי; היא הפליגה ב-1819 מסוואנה שבג'ורג'יה אל ליברפול, ללא נוסעים או מטען. ההפלגה ארכה עשרים ותשעה ימים ו-11 שעות, מתוכם הופעל המנוע כ-80 שעות בלבד (11%) והשאר במפרשים.[4]

בניית האונייה

ההפלגה ההיסטורית של "סוואנה" זכתה לפרסום רב ועודדה אחרים לנסות וללכת בעקבותיה. ואכן, כבר באותה שנה, ב-1819, הוקמה בניו יורק חברת ספנות בשם Ocean Steam Ship Company, שמטרתה "לבנות ולהפעיל אוניות קיטור להפלגות אוקיאניות", אך דבר לא יצא מן המיזם.[5]

ניסיון שני נעשה על ידי חברת ספנות שנוסדה בלונדון ב-1825 בשם American and Colonial Steam Navigation Company. החברה שמה לה למטרה להפעיל שירות סדיר של שתי אוניות משוטה לנוסעים: אחת להליפקס (נובה סקוטיה) ולניו יורק, והשנייה לאיים הקריביים. כנמל המוצא של שני הקווים נבחר האי ולנטיה (אנ') שבמערב אירלנד, הנקודה המערבית ביותר באיים הבריטיים, ועל כן הדרך ממנה אל צפון אמריקה היא הקצרה ביותר. על פי התכנון, ספינות קיטור קטנות יותר היו אמורות להוביל את הנוסעים מהנמלים הראשיים של בריטניה אל ולנטיה, ומשם יעלו על אוניית הקיטור שתישא אותם אל מעבר לאוקיינוס.[6][5]

החברה הזמינה את בנייתן של שתי אוניות משוטה גדולות. הראשונה מביניהן, ה"קאלפה", הוזמנה ממספנת J.H. and J. Duke בדובר, ומחירה היה 20,638 ליש"ט. האונייה השנייה, שככל הנראה עתידה הייתה להיקרא "יונייטד קינגדום" (United Kingdom), הוזמנה ממספנה בנהר קלייד. אלא שהחברה נקלעה להפסדים כספיים כבדים זמן לא רב לאחר תחילת פעולתה, בשל תכנון וניהול לקויים. הון המניות הרשום שלה היה 600,000 ליש"ט, אך היא הצליחה לגייס 27,200 ליש"ט בלבד. מאחר שהוצאותיה היו גדולות לאין שיעור מהכנסותיה, נאלצה למכור את ה"קאלפה" במחיר הפסד בעודה חדשה לגמרי, ולבטל את חוזה הבנייה של האונייה השנייה. החברה התפרקה בסופו של דבר ב-1827.[5]

מכירת האונייה לצי המלכותי ההולנדי

חברת American and Colonial מכרה את האונייה לממשלת הולנד ב-24 באוקטובר 1826, תמורת 11,500 ליש"ט – 9,138 ליש"ט פחות מהסכום ששילמה למספנת דיוק עבור בנייתה. שטר המכירה והעברת הבעלות והדגל השתמר עד לימינו, ועליו חתומים חמישה מחברי הדירקטוריון של החברה, עורכי הדין הבריטיים שייצגו את שני הצדדים ועדים. המסמך מפרט, בין היתר, את מידותיה הרשומות של האונייה ואת ציודה.[7]

מבנה האונייה ומכונותיה

דגם מנוע הזרועות הצדיות של אה"מ "די" (1832), כמו זה שהותקן – קרוב לוודאי – ב"קוראסאו". הדגם נבנה על ידי הנרי מודסלי בשנים 1827–1832. מאוספי מוזיאון המדע בלונדון

"קוראסאו", הייתה אוניית משוטה עשויה עץ בעלת סיפון אחד, שלושה תרנים ומוט חרטום (אנ'). היו לה ירכתיים מרובעים ויְצִיעֵי אַחְרָה (אנ') מדומים. חרטומה קוּשט בצֶפֶת חרטום (scroll head) במקום גליף החרטום המיושן (אנ'). אורכה מקנה החרטום (אנ') עד מזוזת הירכתיים (אנ') היה 130 רגל ו-6 אינץ' (39.7 מטר), רוחבה המרבי 26 רגל ו-10.5 אינץ' (8.2 מטר), עומק הסַפְנָה 16 רגל ו-6 אינץ' (בערך 5 מטרים) ותפוסתה ברוטו 438 טון.[7][8] בבטן האונייה, מתחת לסיפון, הותקנו תאים לנוסעים, מגורים ל-42 אנשי צוות (קצינים, מלחים, מכונאים ומסיקים), מגורות פחם ומקום למעט מטען.

האונייה הונעה על ידי שתי משוטות ומנוע קיטור, שיוצרו על ידי בית החרושת Maudslay, Sons and Field מלמבת'. דוד הקיטור העשוי ברזל היה מסוג צינורות להבה (Flued boiler). המנוע היה מסוג זרועות צדיות, עם 2 צילינדרים בקוטר 40 אינץ' ואורך מהלך 48 אינץ'. ההספק הנומינלי היה 100 כוחות סוס,[9] וההספק האינדיקטורי כ-150 כוחות סוס.[10] לחץ הקיטור היה 3 ליברות לאינץ' מרובע. קוטר המשוטות היה 15 רגל, רוחב הלהבים 7 רגל, והמהירות 22 סיבובים לדקה. המנוע העניק לאונייה מהירות של כ-8 קשרים.[8] ארובת דוד הקיטור ניצבה לפני התורן הראשי והתנשאה לגובה רב, כמקובל באותם ימים.

האונייה צוידה גם במעטה מפרשים של סקונר תלת-תורני: מפרש גף ומפרש גף עילי (אורכיים) על כל אחד משלושת תרניה (הקדמי, הראשי והאחורי).

שירותה תחת דגל הצי המלכותי ההולנדי

את הפלגת הבכורה שלה עשתה "קוראסאו" מלונדון אל הנמל הצבאי בהלווֹטסלויס (Hellevoetsluis), ליד רוטרדם. היא חומשה בשני תותחים והוכנה להפלגתה הארוכה הראשונה אל מעבר לים. ב-26 באפריל 1827 הפליגה האונייה עם נוסעים, דברי דואר ומעט מטען אל נמל פרמריבו, בירת הקולוניה גיאנה ההולנדית (סורינאם), ומשם אל האי קוראסאו, שעל שמו נקראה. על האונייה פיקד לוטננט מוֹל (J.W. Moll), שהיה מנוסה בהשטת ספינות קיטור, והצוות מנה ארבעים ושניים איש, ובהם שני מכונאים בלגים מלייז' ושישה מסיקים.[11]

ה"קוראסאו" הגיעה לפרמריבו ב-24 במאי 1827, לאחר 27 ימי הפלגה, כשמהירותה הממוצעת הייתה 6 קשרים.[8] במסע הלוך למדו אנשי הצוות להכיר את האונייה ומכונותיה, והוא נעשה ברובו במפרשים. במסע חזור, אליו יצאה ב-6 ביולי 1827, השתמשה במנוע 22 ימים רצופים, ועל כן נחשבת "קוראסאו" לא רק לאוניית הקיטור הראשונה שהפליגה מאירופה לדרום אמריקה, אלא גם לראשונה שחצתה את האוקיינוס האטלנטי כשהיא משתמשת רוב הזמן במנוע הקיטור שלה.[11][12]

ה"קוראסאו" ערכה עוד שני מסעות טרנס-אטלנטיים לסורינאם ולקוראסאו, בשנים 1828 ו-1829. מ-1830 (השנה בה הכריזה בלגיה על עצמאותה מהולנד) עד 1839, היא נשארה במימי הולנד והים הצפוני. לאחר מכן, הוצבה שוב בסורינאם: מ-1840 עד 1842 ומ-1844 עד 1846. ב-1846 הוצאה מן השירות, וב-1850 נמכרה לגרוטאות. מנוע הקיטור שלה, שהיה עדיין במצב טוב, הותקן באונייה חדשה.[11]

לקריאה נוספת

  • Armstrong, John and David M. Williams (2007). "The Perception and Understanding of New Technology: A Failed Attempt to Establish Transatlantic Steamship Liner Services 1824-1828." The Northern Mariner / le marin du nord, XVII No. 4, (October 2007), 41-56. Digitized copy in Canadian Nautical Research Society.
  • Bonsor, N.R.P. (1955). North Atlantic Seaway. Prescot, T. Stephenson & Sons. Digitized copy in Internet Archive.
  • Bradlee, Francis B.C. (1925). The first steamer to cross the Atlantic: the record of the steamship "Curaçao" of the Royal Netherlands Navy. Salem, Massachusetts, The Essex Institute. Digitized copy in HathiTrust. E-text in Curassow.com.
  • Bruijn, Jaap. R. (2007) "Curaço, paddle steamship" in: J. Hattendorf (editor), Oxford Encyclopedia of Maritime History. Oxford University Press, 2007. Vol. 1, p. 537.
  • Greenhill, Basil (1993). "Chapter 1: Steam Before the Screw" in: Robert Gardiner (editor), The Advent of Steam – The Merchant Steamship before 1900. London, Conway Maritime Press.
  • Maber, M. (1980). Channel Packets and Ocean Liners, 1850-1970. National Maritime Museum – The Ship Series. London, HMSO.
  • Smith, Edgar C. (1938). A Short History of Naval and Marine Engineering. Cambridge, Cambridge University Press. First paperback edition 2013.
  • van Nouhuys, J.W. (editor). De eerste Nederlandsche transatlantische stoomvaart in 1827 van Zr Ms Stoompakket Curaçao. Werken uitgegeven door de Linschoten-Vereeniging, Vol. 29 (1927) and Vol. 53 (1951). The Hague: Martinus Nijhoff. Digitized copies in Het Geheugen, Netherlands. Accessed 23 June 2025. חלק ראשון: מבואות והעתקה של יומן האונייה; חלק שני: נספחים (הסברים והערות).

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קוראסאו בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. Calpe הוא שמו של צוק גיברלטר בלטינית קלאסית.
  2. Bruijn (2007), p. 537.
  3. Greenhill (1991), pp. 13–15; Maber (1980), p. 5.
  4. Smithsonian Institution (1891), pp. 632–633.
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 Armstrong and Williams (2007), pp. 41–56.
  6. American and Colonial Steam Navigation Act 1826.
  7. ^ 7.0 7.1 van Nouhuys (1927), pp. 22–24.
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 van Nouhuys (1951), p. xxxvii.
  9. הספק נומינלי (nominal horsepower) הוא ההספק התאורטי שמפתח מנוע קיטור כשהוא פועל בלחץ קיטור סטנדרטי של 7 ליברות לאינץ' מרובע ולא בלחץ הקיטור הממשי השורר בצילינדר שלו. פרמטר זה שימש לאומדן ההספק של מנועי קיטור במאה ה-19.
  10. הספק אינדיקטורי (indicated horsepower) הוא ההספק "ברוטו" של המנוע, המחושב על פי הלחץ והנפח המשתנים של הקיטור בצילינדר בזמן עבודת המנוע. נתונים אלה נמדדים באמצעות מכשיר הנקרא "אינדיקטור", ומכאן השם.
  11. ^ 11.0 11.1 11.2 Bruijn (2007), p. 537.
  12. באותה תקופה פעלו דודי הקיטור באוניות על מי-ים, ולכן היה צורך להשביתם אחת לכמה ימים כדי לסלק את משקעי המלח והאבנית שהצטברו בתוכם. ראו: Smith (1938), pp. 129–130.

קוראסאו (אונייה, 1826)42255840Q124653558