קושאן (שטר)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קושאן משלהי התקופה העות'מאנית של בית בכפר קריוּת במחוז שכם

קושאןטורקית מודרנית -"koçan" ובטורקית עות'מאנית - "قوچان") הוא שטר קניין המראה על בעלות במקרקעין, על פי חוק הקרקעות העות'מאני.

שיטת הרישום על פי החוק בנוגע לאדמת מירי הייתה מבוססת על בעלות המדינה, כאשר הרוכש הפרטי הוא אך מחזיק בקרקע. על פי סעיף 4 לחוק המקרקעין העות'מאני, למחזיק בקרקע היה ניתן שטר טאבו הנושא עליו את התגרה, סמל המלכות, וזו הייתה ההוכחה לכך ששילם את המס עבור המקרקעין.

החוק חייב את הרישום בפנקס המקרקעין (הטאבו), כתנאי לקבלת הקושאן. הראייה לבעלות במקרקעין הייתה הצגתו של הקושאן.[1]

ליקוייו הרבים של מרשם המקרקעין העות'מאני, הביאו לכך שהמרשם שיקף אך באופן חלקי את הבעלויות והזכויות במקרקעין, וכתוצאה מכך נוצרו סתירות בין המרשם ובין הקושאנים שהונפקו בנוגע לבעלות במקרקעין.[2] שלטונות המנדט הבריטי עסקו בהסדר מקרקעין שנועד בין היתר לפתור בעיות מסוג זה. השיטה הבריטית מכונה שיטת טורנס ובה המרשם, ולא השטר, הוא ההוכחה לבעלות.[3]

עם זאת, אחוז קטן מן המקרקעין טרם עברו הליכי הסדר גם כיום. נכון ל-2015, מקרקעין כאלו משתרעים על כ-4% משטח המדינה. ככלל, הם רשומים בפנקס השטרות, שהוא אחד משלושת סוגי הפנקסים המתנהלים בלשכות רישום המקרקעין (לצד פנקס הזכויות בו רשומות זכויות במקרקעין מוסדרים ופנקס הבתים המשותפים בו רשומות זכויות בבתים משותפים). בשל כך במקרקעין שטרם עברו הליכי הסדר, יכול הקושאן לשמש כהוכחה לתביעת בעלות מכוחו.[4]

הערות שוליים

  1. אריה אייזנשטיין, יסודות והלכות בדיני מקרקעין (1990), עמ' 29.
  2. חיים זנדברג, הסדר זכויות במקרקעין בארץ-ישראל ובמדינת ישראל (תשס"א), עמ' 148.
  3. במשפטנו קיבלה שיטה זו ביטוי בסעיף 125 לחוק המקרקעין
  4. ת"א (תל אביב-יפו) 1327/03 מדינת ישראל נ' גרף אבולעפיה גילה (פורסם בנבו, 23.8.2006).

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

קושאן (שטר)41323145Q135102783