קטנה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בהלכה קטנה היא בת, מיום הולדתה עד גיל שתים עשרה, אז מעמדה משתנה לנערה.

מבחינה הלכתית, לאב יש זכויות על בתו הקטנה, בהן הזכות להשיאה, הזכות למוכרה לאמה עבריה ואף בעלות ממונית על מעשה ידיה.

אונס

כאשר קטנה נאנסה, מקבל אביה את התשלומים שעל האנס לשלם לה, כך לפי דעת חכמי הגמרא, אך רבי מאיר חלוק עליהם, וסבור כי לקטנה אין תשלומי קנס כלל, ותשלומי הקנס ניתנים לאביה רק החל מהיותה לנערה[1].

מעשי ידיה

מעשי ידיה של הבת הקטנה וכן הנערה, נלמדות מהפסוק "וכי ימכור איש את בתו לאמה", לפי רב הונא הפסוק רומז על היקש, מה אמה מעשי ידיה לאדונה, אף בת מעשי ידיה לאביה. גם מציאותה של הקטנה שייכים לאביה[2]

קידושין

מדין התורה קטנה אינה יכולה להתקדש לגבר (כלומר להנשא לו), אך אביה יכול לקבל את קידושיה בשבילה. מדין חכמים אין לאב לקדש בתו בעל כורחה וללא ידיעתה, עד שהיא תגדל ותביע את רצונה להנשא.

זכות עקרונית זו של האב היא חד-פעמית, ואם הבת התגרשה בהיותה קטנה, היא אינה חוזרת לרשות אביה ומעמדה החדש הוא יתומה בחיי אביה, ואין אביה יכול להשיאה שוב.

הכינוי "יתומה" בחיי אביה, בא להשוות את מעמדה של הבת ליתומה, בה תיקנו חז"ל כי היא ברשות עצמה, אך מכיוון שאינה יכולה להנשא מדעת עצמה שכן אין לה דעת, הנישואין תקינים אם השיאוה בני משפחתה הקרובים שהם לרוב אמה ואחיה, במקרה כזה הקידושין והנישואין הם מדרבנן והם תקפים רק מכוח תקנת חכמים.

מיאון

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מיאון

לטובתה של הבת תיקנו חכמים שעד שתגדל הבת ותהפוך לנערה, היא יכולה למחות על הנישואין הראשונים ולהודיע כי אינה חפצה בהם, ובכך היא עוקרת את הנישואין למפרע, מחאה זו נקראת "מיאון", והיא נעשית על ידי כל גילוי דעת שהוא מצד הבת, ולא דווקא מיאון מפורש. הגמרא מספרת על כלתו של אבדן תלמידו של רבי יהודה הנשיא שמיאנה בבעלה, וחכמים שלחו לבודקה אם אכן מיאנה בו. כאשר הגיע בעלה לשעבר, אמרו לה החכמים: "הנה בעלך", הגיבה הנערה: "שיהיה הבעל שלכם..." אמרו חכמים: אין לך מיאון גדול מזה. חכמים אמרו, שגם כאשר היא באמצע מעשה מסוים המוכיח שהיא חפצה בבעלה, כגון שהיא משמשת אורחים שבאו לבית בעלה, אם אמרה להם "איני חפצה בבעלי", נחשב הדבר למיאון, ואף אם היא נוסעת באפריון מביתה לבית בו נערכת החתונה ואומרת במעמד זה שאינה חפצה בבעלה, נחשב הדבר למיאון והקידושין בטלים.

אם גדלה הבת ולא מחתה על הנישואין, חלוקים האמוראים רב ושמואל מה תהיה ההלכה במקרה כזה. לפי הכלל האומר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, סובר רב כי ברור שכאשר דר עמה הבעל הוא קיים ביאה לשם קידושין, וממילא הנישואין העכשווים הם נישואין מהתורה ואין אפשרות למחות אותם למפרע. לעומת זאת, שמואל סבור כי אין אדם מעלה על דעתו את הבעיות האפשריות, ומתוך הרגל הנישואין הקודמים, הוא לא מעלה על דעתו לקיים ביאה לשם קידושין, ולכן מספק יש לנו להחמיר ולומר שמא לא קידש אותה שוב בביאה, ובמקרה שקיבלה קידושין מאדם אחר, עלינו לחשוש שהקידושין השניים תקפים, היא צריכה לקבל גט משניהם, כלומר גם מהבעל הראשון וגם מהשני[3]

מכירה לאמה עבריה

לאב זכות למכור את הבת לזר כאמה עבריה. בתורה מובאת העדפה לכך שהאדון או בנו ישאו את האמה העבריה לאשה, בהליך מיוחד הנקרא ייעוד. אין האדון זקוק להסכמתו של האב לנישואין אלו, שכן הסכמה זו כלולה במכירתה לאמה עבריה.

מוציא שם רע

פרשת מוציא שם רע לא נאמרה בקטנה, שכן פרשה זו, אומרת כי כאשר הבעל מעיד כי אשתו זנתה לפני הנישואין, אם התברר שהוא שקרן הוא לוקה ומשלם מאה כסף, ולו ימצא כי אכן זנתה אחרי האירוסין דינה בסקילה, ומדיון שקטנה איננה בת עונשין, ברור שפרשה זו לא נאמרה בה[4].

גירושין

קטנה שהושאה על ידי אביה, היא אשת איש מהתורה, ולכן כדי להתגרש מבעלה עליה לקבל ממנו גט. אך ההלכה קובעת כי עליה להיות חכמה במידה מסוימת, משום שקטנה שאינה בת דעת כלל והיא בגיל שאינה יודעת להבחין בין גט לנייר רגיל, נחשבת לשוטה, מכיוון שהתורה קובעת כי גירושין תקפים רק על ידי "וכתב לה ספר כריתות ושלחה מביתו", כלומר אם כאשר הוא נותן לה גט הנקרא "ספר כריתות" הוא גורם בכך לשילוחה מביתו, שכן היא מבינה שהיא אינה אשתו עוד ואיננה רצויה עוד בביתו. אך לשוטה או ילדה קטנה, אין את הדעת להבין דבר זה, ואף אין להם את הבושה שלא להיכנס שוב לביתו של בעלה הקודם לאחר שגירשה.

לעומת זאת, אם יש לבת אב שפוי שמשגיח עליה, במקרה כזה ניתן לגרש אותה, שכן למרות שהיא עצמה אינו יכולה לשמר את עצמה, אביה משמרה, ולכן מתקיים הפסק "ונתן לה ספר כריתות ושלחה מביתו".

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים