קרב הנהר הקפוא
קרב הנהר הקפוא או קרב נהר פריגידוס (בלטינית: Frigidus) היה קרב, שהתחולל בין 5 ו-6 בספטמבר 394 בין צבא האימפריה הרומית המזרחית תחת פיקודו של תאודוסיוס הראשון וצבא האימפריה הרומית המערבית תחת פיקודו של המורד והטוען לכתר אאוגניוס. מיקומו המדויק של שדה הקרב לא ידוע. המחקר מצביע על אזור האלפים היוליאניים, והנהר הקפוא מזוהה כנהר הסוצ'ה או נהר הוויפאווה (Vipava (river)) הקרב הסתיים בניצחון מוחלט של תאודוסיוס, מותם של מנהיגי המורדים והחזרת האחדות לאימפריה, שסבלה ממלחמות אזרחים בלתי פוסקות.
בהיסטוריה של הכנסייה הנוצרית מצוין הקרב על הנהר הקפוא כקרב האחרון בין מנהיג עובד אלילים ומנהיג נוצרי אדוק, ואבות הכנסייה מיחסים את הניצחון להתערבות אלוהית. היסטוריון הנוצרי בשם טיראניוס רופינוס משווה ניצחון זה לניצחונו של קונסטנטינוס בקרב גשר מילביוס.
בפרספקטיבה היסטורית נחשב קרב זה כמסמר האחרון בארון הקבורה של האימפריה הרומית המערבית, האבידות הכבדות בקרב ואבדן המנהיגות הותירו את החלק המערבי של האימפריה במצב של תשישות. עם מותו של תאודוסיוס נחלקה האימפריה הרומית לשתי יחידות נפרדות תחת שלטון בניו, הונוריוס וארקדיוס. האימפריה המערבית הוטלה לתוהו של מאבקים פנימיים ומאבקים עם פושטים גותים, שבסיכומו של דבר פרצו לרומא ביום ב-24 באוגוסט 410, ובזזו את העיר במשך שלושה ימים ברציפות.
רקע
בנובמבר 375 הכריזו מפקדי הצבא של הלגיונות בגאליה הכריזו על ולנטיניאנוס השני כאוגוסטוס, תואר חסר משמעות עבור ילד בן ארבע הנתון בידי קציני הצבא וככל הנראה תחת השפעה של אימו. בשנת 378 נהרג ואלנס בקרב אדריאנופול והשלטון על החלק המזרחי של האימפריה עבר לידי תאודוסיוס הראשון.
בשנת 383 הכריז המושל הרומאי של בריטניה מגנוס מקסימוס על עצמו כאוגוסטוס, חצה את תעלת למאנש עם צבא שהורכב מחיל המצב הבריטי והצליח במאמץ קטן לנצח את גרטיאנוס ללכוד אותו ולהוציא אותו להורג. בשלב ראשון ומבלי ברירה הכירו תאודוסיוס וולנטיניאנוס במגנוס מקסימוס כאוגוסטוס ושליט של האימפריה המערבית ולנטיניאנוס התבסס במילאנו ושלט על איטליה. בשנת 387 לאחר גיבוש בסיס כוחו במערב חצה מגנוס מקסימוס את הרי האלפים מתוך מטרה לכבוש את מילאנו בה ישב ולנטיניאנוס השני. האוגוסטוס הצעיר אימו ואחיותיו הספיקו לברוח לתסלוניקה ולבקש את הגנתו של תאודוסיוס. תאודוסיוס שהיה אלמן נישא לאחותו של ולנטיניאנוס גאלא, והסכים לתמוך בהחזרתו של ולנטיניאנוס לכס שלטון האימפריה המערבית.
בקיץ של שנת 388 יצא צבא משולב של תאודוסיוס הראשון וולנטיניאנוס השני תחת פיקוד של קציני צבא הנאמנים לתאודוסיוס אל השטח שבשליטת מקסימוס, בסדרת קרבות הובס צבאו של מקסימוס והוא נאלץ להיכנע והוצא להורג ביום 28 באוגוסט 388. לאחר הניצחון המשותף לכאורה הפך תאודוסיוס לשליט האימפריה הרומית וולנטיניאנוס הוצב לכאורה כשליט על גאליה תחת פיקוח של מפקדי הצבא ובראשם הגנרל אמברוז (Ambrose) ובן הברית הפרנקי ארבוגסט (Arbogast) שקיבל את תפקיד המגיסטר מיליטום. המתח בין השליטים של גאליה לבין הגנרלים אנשי אמונו של תאודוסיוס נבנה במהירות והגיע לשיאו בעימות בין ארבוגסט לוולנטיניאנוס כאשר הגנרל מנע מאוגוסטוס הצעיר מלצאת בראש צבא ולשמש כמפקד בפעולות צבאיות. ולנטיניאנוס החליט לפעול לבסס את סמכותו והוציא צו מלכותי ובו הוא פיטר את הגנרל. בצעד החשף את מערכת יחסי הכוחות בפרובינציה קרע ארבוגסט את הצו בפומבי. ולנטיניאנוס פנה לתאודוסיוס ונציגו אמברוז והתלונן על סרבנותו ומרדנותו של ארבוגסט ובמקביל הוציא מכתב בו הוא דוחה את תמיכתו בנצרות האריאנית ובו זמנית הזמין את אמברוז לבוא לווינה ולטבול מחדש כנוצרי אורתודוקסי. ביום 15 במאי 392 נמצא ולנטיניאנוס הצעיר תלוי בחדרו שבמעונו בווינה. ארבוגסט הודיע כי האוגוסטוס הצעיר התאבד, על פי היסטוריונים רומאים ולנטיאנוס נרצח או בידי ארבוגסט או בידי שליח מטעמו - ככל הנראה קצין במשמר הפרטוריאני. גופתו הועברה למילאנו על ידי אמברוז שם הוא נקבר על ידי אחיותיו יוסטה וגרטה.
תאודוסיוס לא מיהר להגיב על האירועים שהובילו למותו של ולנטיניאנוס ובמשך שלושה חודשים נמנע מלנקוט פעולה כלשהי או מלענות לפניות החשודים ברצח, ארבוגסט שחשש שהשקט מצד תיאודוסיוס מעיד על תכנון של מהלך כנגדו החליט לנקוט את המהלך הבא ומינה פקיד בכיר בשם אאוגניוס לתפקיד אוגוסטוס, אאוגניוס היה אזרח רומאי ובעל תומכים רבים בקרב הקצונה והפקידות הבכירה, הוא פעל מיד להחזיר את הפולחן הפגאני אל המרכז של הפולחן הדתי באימפריה המערבית. גם לאחר צעד זה לא נקט תאודוסיוס בפעולה מיידית, אך בשנת 393 הוא מינה את בנו בן השמונה פלביוס אוגוסטוס הונוריוס לתפקיד אוגוסטוס במקומו של ולנטיניאנוס השני. בשלב זה העימות היה בלתי נמנע.
מהלכים אחרונים לפני הקרב
על מנת לנצח בקרב נדרש תאודוסיוס לשקם ולבנות מחדש את צבא האימפריה המזרחית מהתבוסה האיומה בקרב אדריאנופול בה הושמד חלק ניכר מהצבא. המשימה הוטלה על מפקדי הצבא פלביוס סטיליקו וטימסיוס (Timasius) שמילאו את שורות הצבא בגיוסים מקרב שבטים גותים וונדלים.
צבא האימפריה המערבית יצא מקונסטנטינופול במאי 394 כאשר לצבא הסדיר שגודלו הוערך ב-20,000 עד 30,000 חיילים צורפו גם יחידות משנה שונות, ובהם כ-20,000 לוחמים ויזיגותים תחת פיקודו של אלאריק הראשון. מולם התייצב צבא של לוחמים מגאליה בעיקרם מהשבטים הפרנקיים ויחידות משבטים גרמאניים, ובהם אלמאנים, ויחידות עזר גותיות וגודלו הוערך ב-35,000 עד 50,000 לוחמים.
הצבא תחת פיקודו של תאודוסיוס חצה את האלפים היוליניים ללא התנגדות ובתחילת ספטמבר התמקמו הצבאו בעמדות זה מול זה.
תיאור הקרב
מיקום שדה הקרב
מיקום המדויק של שדה הקרב לא ידוע. מחקרים שונים מצביעים על אזורים שונים במעגל גאוגרפי לא קטן. חלק מהמחקרים מצביעים על עמק סוצ'ה ובעיקר על חלקו העליון כזירת הקרב, זהו אזור אסטרטגי בשליטה על התנועה לאיטליה מצפון מזרח וגם החזית האיטלקית במלחמת העולם הראשונה התחוללו בו קרבות נהר איזונצו. מחקרים אחרים מצביעים באופן כללי על אזור עמק ויפאוה.
מהלך הקרב
על פי ההיסטוריונים הנוצרים הציבו לפני הקרב ארבוגסט ואאוגניוס פסל של האליל יופיטר בשדה הקרב ותלו דמויות של הרקולס על ניסי הקרב של הלגיונות על מנת לסמן את חזרתם לימי הזוהר של האימפריה הרומית תחת "הגנת" האלילים הרומאים המסורתיים.
הלגיונות של תאודוסיוס תקפו ראשונים מבל לערוך סיור מכין וללמוד את פני השטח, והיחידות הגותיות שהובילו את ההתקפה נהדפו באבידות כבדות מבלי שהצליחו להגיע להישגים של ממש מול האויב. בתום יום הלחימה שלח ארבוגסט יחידות צבא לסגור את מעברי ההרים במטרה למנוע את נסיגת צבאו של תאודוסיוס. מהלך זה הוכח כטעות מאחר שיחידות אלו ערקו לצבאו של תאודוסיוס שניצל את תוספת כוח האדם ויצא להתקפה חוזרת. על פי ההיסטוריונים הנוצרים צבא המאמינים נעזר ברוח עזה שהחלה לנשוב בחוזה על צבא עובדי האלילים התיאורים מוסיפים שהסערה נשלחה בתגובה לתפילתו של תאודוסיוס. הרוח העזה סימאה את עיני הלוחמים הפאגניים והדפה לאחור את החיצים שירו. כך זכה תאודוסיוס לניצחון מכריע.
תיאור הקרב והניצחון כאירוע בו נלחמו נוצרים כנגד עובדי אלילים מוטל בספק על ידי היסטוריונים מודרניים. המחקר מצביע כי עיקר הצבאות הורכב משבטים גרמאניים או ממוצא "ברברי" אחר שלא היו קשורים לנצרות אלא לאמונות שייחדו שבטים אלו והיו רחוקים גם מהפאגאניות הרומאית ה"מסורתית" יתר על כן אין ראיות לכך שאאוגניוס היה אכן מאמין בדת הפאגאנית של האימפריה הרומית, העובדה הברורה היא שהיסטוריונים נוצרים שכתבו על האירועים זמן מה לאחר שלטונו של תאודוסיוס הוסיפו מוטיבים אמוניים המציגים את הקרב כמאבק של אור בחושך ואמונה בכפירה.
בתום יום הקרב אאוגניוס נתפס, הובא בפני תאודוסיוס והוצא להורג. ארבוגסט הצליח להמלט משדה הקרב והתאבד.
לאחר הקרב
התבוסה של צבא האימפריה המערבית הייתה מוחלטת והפרובינציות המורדות הכריזו על תמיכתן בתאודוסיוס. הוא עצמו מת ארבעה חודשים לאחר ניצחונו והשלטון לידי שני בניו.
קישורים חיצוניים
_MET_DP827716.jpg){kind=link}
