האימפריה הרומית המערבית
 | |
| ממשל | |
|---|---|
| משטר | אוטוקרטיה |
| שפה נפוצה | לטינית |
| עיר בירה |
מדיולאנום (395-402) רוונה (402-455,473-476) רומא (455-473) ספליט (475-480) |
| גאוגרפיה | |
| יבשת | אירופה, אפריקה |
| היסטוריה | |
| הקמה | |
| תאריך הקמה | 17 בינואר 395 |
| פירוק | |
| תאריך פירוק | 25 באפריל 480 |
| ישות קודמת | האימפריה הרומית |
| ישות יורשת |
האימפריה הביזנטית ממלכת איטליה הממלכה הוויזיגותית ממלכת בנדל האימפריה הפרנקית ממלכת סואבי הממלכה הבורגונדית ממלכת סואסון הממלכה המאורו-רומית אלאמניה ארמוריקה בריטניה תת-רומית |
| שליטים בולטים |
פלביוס אוגוסטוס הונוריוס (395-423) ולנטיניאנוס השלישי (424 - 455) מיוריאנוס (457 - 461) יוליוס נפוס (474-480) רומולוס אוגוסטולוס (475-476) |
| שטח בעבר | 2,000,000 קמ"ר (נכון ל־395) |
| דמוגרפיה | |
| דת | נצרות ופוליתאיזם |
| כלכלה | |
| מטבע | מטבע רומי |
| שונות | |
 | |
האימפריה הרומית המערבית (בלטינית: Imperium Romanum Pars Occidentalis או Pars Occidentis) הוא השם המקובל בין ההיסטוריונים לכינוי הגוף המדיני, אשר השתרע על חלקיה המערביים של האימפריה הרומית. בירותיה המרכזיות של קיסרות זו היו תחילה מדיולאנום (מילאנו של ימינו) (402-268) ולאחר מכן מוקד ישות זו עבר לרוונה, תוך שרומא משמרת לפחות מבחינה רשמית ובמיוחד בהתחלה את מעמדה כבירת האימפריה בכללותה, חרף נדידת מוסדותיה העיקריים לקונסטנטינופול.
האימפריה הרומית המערבית התקיימה החל משנת 284, תאריך יסוד הטטררכיה בידי דיוקלטיאנוס.[1] בשנת 395, האימפריה הרומית התפצלה סופית לשני חלקים, וזאת בשנת מותו של הקיסר תאודוסיוס הראשון אשר הוריש את האימפריה לשני בניו, שקיבלו כל אחד מחצית האימפריה. כך נוצרו שתי ישויות: האימפריה הרומית המערבית שבירתה רומא, והאימפריה הרומית המזרחית שבירתה קונסטנטינופול. האימפריה הרומית המערבית התקיימה לסירוגין עד שנת 476, שנת הדחתו של הקיסר רומולוס אוגוסטולוס על ידי אודואקר. מפאת היותו ברברי במוצאו, הוא נדרש להישבע אמונים לזנון, קיסר האימפריה הרומית המזרחית.
אף כי יוסטיניאנוס הראשון ניסה לכונן מחדש את האימפריה הרומית, וסיפח חלק משטחי האימפריה הרומית המערבית[2] זאת נותרה במעמדה הנכשל עד לזמנו של קרל הגדול (800). במילים אחרות, עד אז האימפריה הרומית המזרחית - היא האימפריה הביזנטית - הייתה ליורשתה הבלעדית של הקיסרות הרומית.[3]
שנת 476 היא התאריך המקובל בקרב ההיסטוריוגרפיה המודרנית לסופה של הקיסרות הרומית המערבית. ולתחילת ההסדרים המדיניים המאפיינים את תקופת ימי הביניים.[4]
גאוגרפיה, אוכלוסייה ועריה החשובות של האימפריה הרומית המערבית
בשיאה שטחה של האימפריה הרומית המערבית השתרע על פני 2.5 מיליון קמ"ר. מלבד איטליה כולה, היא כללה את ספרד, גאליה, כל צפון אפריקה וכן איליריה. אוכלוסייתה מנתה כ-25 מיליון איש וכללה תערובת של שבטים מקומיים עם רומאים, אשר בתוכה השתלבו בני השבטים הגרמאניים, אשר פלשו לתוך האימפריה הרומית.
הפולשים הגרמאנים הביאו עמם מנהגים וחוקים. ערב קריסתה של האימפריה הרומית, מרביתם היו נוצרים, אם כי אריאניים. הם בהדרגה קיבלו על עצמם את חוקיו הרומיים של יוסטיניאנוס וכן הפכו לקתולים בנוסח ניקאה, הנאמנים לאפיפיור ברומא.[5]
עריה של האימפריה הרומית המערבית
בזמן מלכותו של ולנטיניאנוס הראשון (364–375) רומא, בירתה של האימפריה הרומית, מנתה כ-800000 איש, ואוכלוסייתה עלתה על זאת של קונסטנטינופול, בירתה הרשמית של האימפריה הרומית, מאז שנת 324. על אף שהיא נחרבה בידי הברברים מספר פעמים, מעמדה נותר על איתנו עד לחורבנה החלקי בידי הוונדלים בשנת 455. רק אז אוכלוסייתה פחתה מזאת של עריה החשובות של האימפריה הרומית המזרחית קונסטנטינופול, אלכסנדריה, אנטיוכיה ואולי גם תסלוניקי.
קרתגו הייתה הבירה השנייה בחשיבותה באימפריה הרומית המערבית. בשיא פריחתה, היא מנתה כ-200000 איש. עיר זאת יחד עם לפטיס מגנה, טימגד וקיסריה היו מרכז מסחרי וחקלאי בעל חשיבות גדולה במיוחד. בערים אלו התפתחה ציויליזציה רומית שורשית, ובהן התקיימו מרכזים נוצריים-לטיניים מהמדרגה הראשונה. באיטליה, מדיולנום (מילנו דהיום) הייתה לבירת הקיסרות לאורך כל המאה הרביעית. ב-402 רוונה מילאה את מקומה עד נפילתה ב-476. העיר החשובה באיליריה הייתה סלונה (ספליט דהיום), שבדלמטיה. לקרנונתום ולאקווינקום (בודפשט דהיום) קמו כמאחזים צבאיים, בשל מיקומם האסטרטגי, אשר הלכו והתאזרחו. במהלך המאה הרביעית, הספניה צברה חשיבות הולכת וגוברת: במערבה עמדה היספליס (סביליה דהיום) ואילו מזרחה, נשלט מנובה-קרטגו (קרטחנה דהיום). לא פחות חשובות היו הערים הצפוניות טרקו, אוסקה, וקיסר-אוגוסטה (בהתאמה טרגונה, אואסקה וסרגוסה דהיום). במרכזה של גאליה עמדה לוגדונום (ליון דהיום), וערים חשובות בגאליה היו בצפון טרייר (בתחומי גרמניה של היום) ובדרום ארלטה (ארל דהיום). בבריטניה עמדה לונדינום (לונדון דהיום).[6]
הרקע לייסוד האימפריה הרומית המערבית
ערך מורחב – משבר המאה ה-3
עם הירצחו של הקיסר הרומי סוורוס אלכסנדר ב-235, הקיסרות הרומית נכנסת לתקופה של אי יציבות משטרית, אשר ארכה כחמישים שנה, והשתרעה לאורך כמעט כל המאה השלישית. במהלך תקופה זו התחלפו 25 קיסרים על כס השלטון, והקיסרות חוותה משברים צבאיים, מדיניים וכלכליים חמורים. בנוסף לכך, בשנת 251 פרצה מגפת קיפריאנוס, שככל הנראה נגרמה מאבעבועות שחורות. זאת גרמה לתמותה גבוהה ופגעה בכוח האדם שעבד בחקלאות, אך בעיקר ביכולתה של הקיסרות לגייס חיילים לצבאה ולהגן על עצמה. השבטים הגרמניים שחשו את חולשת האימפריה החלו בסדרת פלישות נועזות אל מעבר לגבולות. אלו חייבו את הקיסרים הרומאיים לצאת לסדרת מערכות על מנת להדוף את הפולשים. בפלישות אלו על האימפריה הרומית, השתתפו הגותים ושבטים ברברים אחרים. חלק מהעימותים עימם נמשכו לאורך מאות בשנים, עד לנפילת האימפריה הרומית המערבית. מנגד, האימפריה הרומית חשה מאוימת ממזרח בידי השושלת הסאסאנית הפרסית, אשר אף חטפה את קיסר רומי ולריאנוס.[7]
כינון האימפריה הרומית המערבית
- ערך מורחב – טטררכיה
בעקבות אי יציבותה של הקיסרות הרומית, ב-293 מכוננת האימפריה הרומית המערבית בידי הקיסר הרומי דיוקלטיאנוס (284–305), בניסיונו לפתור את בעיית המאבקים המתמידים וההרסניים סביב חילופי הקיסרים במהלך המאה השלישית. הוא חילק את האימפריה הרומית לשני חלקים - מזרחי ומערבי, ובעוד הוא שלט על הצד המזרחי העשיר כשליט בכיר, הוא מינה את חברו מקסימיאנוס הרקוליוס לשלוט על המערב החקלאי. לכל אחד מהשליטים ניתן התואר "אוגוסטוס", ולכל אחד מהם מונה סגן שקיבל את התואר "קיסר" (Caesar). הקיסר שהיה כפוף לדיוקלטיאנוס היה גלריוס, וואילו הקיסר ששלט מתחת למקסימיאנוס היה גיוס קונסטנטיוס כלורוס. גלריוס כיהן מאיליריה שבמזרח ואילו קונטנטיוס כלורוס כיהן מגאליה, שבמערב. שיטת משטר זו למעשה חילקה את האימפריה לארבע מחוזות, על פי שליטיהם. במצב דברים זה רומא נותרת בירת האימפריה הרומית, לפחות על הנייר; ובמערב הבירות היו מדיולנום (מילנו) וטרווי שבגרמאניה.[8]
על פי כוונתו של דיוקלטיאנוס, אמור היה כל אחד מה"אוגוסטי" לפרוש כעבור עשרים שנה ולפנות את כיסאו לסגנו הקיסר שיהפוך לאוגוסטוס. אמנם דיוקלטיאנוס ומקסימיאנוס עשו כן ופרשו שניהם ב-1 במאי בשנת 305, ויורשיהם תפסו את מקומותיהם. גלריוס נעשה אוגוסטוס במזרח ומינה כסגנו את מכסימינוס דאיה, וקונסטנטיוס כלורוס נעשה אוגוסטוס במערב וסגנו פלביוס וולריוס סוורוס. אלא שאז הטטררכיה החלה לאבד את יציבותה: בשנת 306 מת קונסטנטיוס כלורוס במפתיע בעת שהותו בעיר יורק (Eboracum) בבריטניה. חייליו הכריזו על בנו קונסטנטינוס כעל אוגוסטוס המערב, וזאת בניגוד להסדר הטטררכיה שהועיד את התפקיד לסוורוס הקיסר.
עתה התחילה תחרות בין הטוענים לשלטון לגיטימי שנמשכה כעשרים שנה. גלריוס במזרח, אשר לא היה מעוניין בכסוך עם צבא המערב החזק, אולי היה מוכן להשלים עם שלטונו של קונסטנטינוס. אולם לאור הפופולריות הנמוכה של סוורוס, מקסימיאנוס, האוגוסטוס-לשעבר, הציע את בנו מקסנטיוס כקיסר המערב, והצעה זו זכתה לתמיכה ציבורית. כמו כן מקסימיאנוס החליט לחזור לשלטון והכריז על עצמו כעל אוגוסטוס. בשנת 307 קונסטנטינוס ומקסימיאנוס כרתו הסכם להכרה הדדית וחיזקו אותו בקשר נישואין - וקונסטנטינוס נשא לאישה את בתו של מקסימיאנוס.
לאחר שהסתכסך עם בנו מקסנטיוס, מקסימיאנוס מצא מקלט אצל קונסטנטינוס. אולם משזה חתר תחתיו, חיסלו קונסטנטינוס ב-310. בינתיים ב-307 חוסל גם סוורוס על ידי מקסנטיוס. במקומו ביקש גלריוס למנות את ולריוס ליקיניוס. כל אלה הביאו לכך שבשנת 308 היו שלושה אוגוסטי חוקיים - גלריוס, ליקיניוס וקונסטנטינוס, קיסר חוקי אחד - מקסימינוס דאיה, ושניים לא-חוקיים - מקסנטיוס ברומא ולוקיוס באפריקה. כתוצאה מכך, על הקיסרות היה לעמוד בעיצומה של מלחמת אחים מרובת-משתתפים.
מספר הטוענים לשלטון הצטמצם לאחר מות גלריוס בשנת 311. ליקיניוס כרת ברית עם קונסטנטינוס לחלוקת השלטון. בשנת 312 הובס מקסנטיוס על ידי קונסטנטינוס בקרב בשערי רומא, על גשר מולוויוס שעל הטיבר, וקונסטנטינוס נכנס לעיר כמנצח. הסנאט הרומי הכיר בו כשליט הראשי של הקיסרות. עתה היו תחת שליטתו איטליה, גאליה, בריטניה, היספניה ואפריקה. בשנת 313 אשררו קונסטנטינוס וליקיניוס את הברית ביניהם במילאנו על ידי חתונתו של ליקיניוס עם אחותו של קונסטנטינוס. קונסטנטינוס שלט במערב, ואילו ליקיניוס פנה מזרחה וחיסל בקרב את מקסימינוס דאיה. דיוקלטיאנוס התאבד לאחר שהואשם בסיוע למקסנטיוס.
קונסטנטינוס במערב וליקיניוס במזרח שלטו באימפריה זה לצד זה משך כעשר שנים, אך הסכסוך ביניהם היה צפוי. בשנת 314 קונסטנטינוס תקף את ליקיניוס בשל סכסוך על השליטה בבלקנים, אשר עברו אליו בהסכם שלום שנחתם בשנת 316. שבע שנים מאוחר יותר, בשנת 323, כשהגותים נכנסו לתחומי החלק המזרחי של הקיסרות, קונסטנטינוס הכניס לשם את צבאותיו במסווה של עזרה לליקיניוס.[9]
החלוקה השנייה
- ערך מורחב – קונסטנטינוס
אמנם קונסטנטינוס הביס הן את הגותים והן את ליקיניוס, וב-324 הוא היה לשליט היחיד של כל הקיסרות הרומית – ובכך הטטררכיה הגיעה לקצה. אבל כבר עם מותו (337) פרצה מלחמת אזרחים, בהנהגת שלושת יורשיו. אלו פיצלו את האימפריה הרומית לשלושה: קונסטנטיוס קיבל את הפרובינציות המזרחיות (קונסטנטינופול, טרקיה, אסיה הקטנה, סוריה, מצרים ולוב). קונסטינטינוס השני קיבל את גאליה, היספניה, בריטניה ומאוריטניה. קונסטנס קיבל את איטליה, אפריקה, איליריה, פנוניה, מקדוניה ואכיאה. בן זה של קונסטנטינוס בסופו של דבר, איחד תחת מרותו את המערב. כעבור עשור, קונסטנטיוס איחד מחדש את האימפריה הרומית, בשנת 353. בגלל מהומות בקרב הגרמאנים מצד אחד, והמלחמה נגד הססאנים מצד שני, שנתיים מאוחר יותר קונסטנס השני מינה את בן דודו יוליאנוס קיסר לשליט על גאליה. בשנת 360 יוליאנוס מונה לאוגוסטוס בידי חייליו, האסופים בעיר קליני CLUNY. מותו של קונסטנס השני בשנה שלאחר מכן הותיר את יוליאנוס שליט יחיד על האימפריה הרומית. ברם יוליאנוס נהרג בשנת 363 בעת מלחמתו בסאסנים. אף יוביאנוס יורשו של זה נהרג בשנה שלאחר מכן.
לאחר מות יוביאנוס הקיסרות נכנסה שוב לתקופה של אי שקט מדיני. בשנת 364, עלה לשלטון ולנטיניאנוס הראשון. זה שוב חילק את האימפריה, ומסר את חלקה המזרחי לאחיו ולנס. ואולם בשני חלקי האימפריה המשיך לשרור תוהו ובוהו, בעקבות סכסוכים עם ההונים והגותים. בנוסף לכך, נתגלעה מלחמה בין עובדי האלילים לבין הנוצרים - לרבות הקיסר. ב-364 גרטיאנוס - יורשו של ולנטיניאנוס - סירב לקבל את התפקיד של PONTIFEX MAXIMUS. יתר על כן, ב-382 הוא נישל מזכויותיהם את הכמרים הפגניים, והסיר את המזבח האלילי מהקוריה.
בשנת 388, איש הצבא מגנוס מקסימוס תפס את השלטון, ואילץ את ולנטיניאנוס השני, אחיו של גרטיאנוס, לנוס למזרח, בכדי לקבל סיוע. תיאודוזיוס הראשון - קיסר המזרח העלה שוב לשלטון את ולנטיניאנוס השני. אבל זה נהרג ב-392 בידי פרנקי פגאני בשם ארבוגסט, ה-MAGISTER MILITUM. כתוצאה מכך, הוכתר הסנטור אווגניוס. שנתיים מאוחר יותר, זה הודח בידי תיאודוזיוס, אשר שלט במזרח ובמערב במשך שנתיים, עד למותו בשנת 395. זאת למעשה הפעם האחרונה שכל האימפריה הרומית עמדה כמאוחדת. עם מות תיאודוזיוס הראשון, האימפריה הרומית פוצלה מחדש למזרח ולמערב בידי תיאודוזיוס הגדול. בנו הבכור ארקדיוס קיבל לידיו את המזרח, ואילו הונוריוס קיבל את המערב. בעזרת סטיליקו, הונוריוס הצליח להשליט שקט, למשך זמן מה.[10]
פיצולה הסופי של האימפריה הרומית
ברם סטיליקו נרצח בשנת 408, שנת פיצולה הסופי של האימפריה הרומית. לאחר מותו שלטונו של הונוריוס הופך להיות נשלט על ידי הפיכות שלטוניות ופלישות – בעיקר מצד ונדלים וויזיגותים. לאחר הפלישה לרומא בידי צבאות גאליים, ב-410 רומה נחרבה בידי צבאות לא רומיים. הצלחותיהם של אנשי צבא בגאליה (למשל של אתיוס, בשדות קתלוניים) עומדות בצל חולשתם של הקיסרים, ועודדו את הכיבושים מצד השבטים הגרמאניים. עתה שליטיהם של אלו משתלטים על השלטון המרכזי.
לפיצול האימפריה הרומית נתלווה שגשוג במזרחה, ודעיכה במערבה. דעיכה זו באה לידי ביטוי גם מדינית וגם כלכלית: עם היחלשות השלטון המרכזי, הקיסרים איבדו את השליטה על הגבולות, על הפרובינציות, ועל חופי הים התיכון. בין 429 לבין 439, הוונדלים השתלטו על הפרובינקיה אפריקה. מוסדות השלטון הרומיים הלכו וקרסו. המצב הכלכלי התערער, גם בשל העובדה שהבישופים הרומיים אסרו על ההלוואות בריבית – בעוד שמזרח זה הותר.
ב-475 פלוויוס אורסטוס – פקידו של אטילה ההוני – מגרש את הקיסר יוליוס נפוס מרוונה, וממנה את בנו רומולוס אוגוסטולוס לקיסר. אבל מאחר שאורסטוס מסרב לאשר מעמד של בני ברית להרולים של אודואקר, זה משתלט על רוונה ושולח לקונסטנטינופול את סימני השלטון הקיסריים - ובכך הוא מתמנה מעשית לקיסר על איטליה, ובתואר של משנה למלך ונציג הקיסר המזרחי באיטליה ומבין בני-אצולתה. אבל בגאליה, מספר מובלעות נותרות בידי איש הצבא סיגריוס. אבל זה אינו משנה את העובדה שאודואקר למעשה שם קץ לשלטון הרומי באיטליה ובמערבה של היבשת – וזאת אף כי פורמלית, שלטונו של יוליוס נפוס נותר על קנו, במובלעות קטנות עד הירצחו ב-480.[11]
לרצח קיסר רומא האחרון היו שתי השלכות עיקריות: ראשית, זנון הקיסר מהמזרח הפך בפועל לקיסר הרומאי היחידי. עתה לו נשבעו אמונים המלכים הברברים, ששלטו על טריטוריות, בהן פשטה מאוד הרומאניות והנצרות. שנית, היות סיגריוס נותר בלי משענת מדינית או צבאית, קל היה להפטר ממנו לזנון הקיסר ממזרח ולאודואקר השליט הברברי במערב בשנים 476–493. בסופו של דבר, סיגריוס הובס בקרב סואסון בידי קלוביס מלך הפרנקים ב-486.[12]
גסיסתה של האימפריה הרומית המערבית לאחר קריסתה הסופית של האימפריה הרומית
נראה שבמהלך 13 שנות שלטונו ניהל אודואקר את איטליה בתבונה. הוא זכה באהדת העיר רומא והסנאט והצליח לחלק אדמות לתומכיו, בדרך כלל ללא התנגדות. אולם פעולותיו מחוץ לגבולות איטליה עוררו את חששה של הקיסרות המזרחית, שהביאה לבסוף למפלתו. בשנת 480 פלש לדלמטיה (קרואטיה של היום) וסיפחה לבסוף לממלכתו. הוא הצליח להחזיר את השליטה הרומית בסיציליה מידי הוונדלים. בשנת 484 הוא התפתה לסייע לקושרים נגד הקיסר המזרחי, זנון, והלה החל לפעול נגדו. בעידודו של זנון פלשו האוסטרוגותים בשנת 489 תחת הנהגת תיאודריך הגדול לממלכתו של אודואקר, השמידו את צבא הפואדרטי הברברי שלו ותוך שנה כבשו את מרבית איטליה. אודואקר התבצר ברוונה עד שהעיר נכנעה, על פי הסכם שהושג בשנת 493. אז הזמין תיאודוריקוס את אודואקר המנוצח למשתה ובמעמד זה הרגוֹ ככל הנראה בחרבו. כך בא הקץ לשלטונו.[13]
מנגד, אחרי ניצחונו כלוביס – מייסד השושלת המרווינגית – כרת ברית עם האוסטרוגותים באמצעות נישואי אחותו, אָוּדוֹפְלֵדָה, למלכם, תאודריך הגדול. לאחר מכן, פנה כלוביס להילחם בתורינגים ממזרח לממלכתו (491) וכרת ברית גם עם הבורגונדים באמצעות נישואיו בשנת 493 לקלותילדה, אחייניתו של גונדבאד מלך הבורגונדים. קלותילדה הקתולית קיבלה מכלוביס אישור לטבול את בנם כקתולי, ועודדה את כלוביס להמיר את דתו בעצמו. עובדה זו עזרה לו לקבל את סיועה של הכנסייה במאבקיו.
מאוחר יותר (496 ו-502) הסתייע כלוביס במלכים פרנקים אחרים כדי להביס את האלמאנים בקרב טולביאק ולהשתלט על ממלכתם במעלה הריין (שווייץ ומזרח צרפת של היום). בעקבות קרב טולביאק, וככל הנראה גם בהשפעת קלותילדה, החליט כלוביס להמיר את דתו לנצרות. טבילתו בוצעה על–ידי הבישוף רמיגוס בריימס, ככל הנראה ביום חג המולד של שנת 508, כשעמו נטבלים חגיגית גם אחותו אלבופלדיס (Albofledis) ושלושת אלפים מחייליו. כלוביס בחר בהמרה מפגניות לזרם הנצרות הקתולי, בניגוד לשאר המלכים הגרמאנים שדבקו באמונה האריאנית וכך היה למלך הגרמאני הקתולי הראשון.
כלוביס יצר בכך, בניגוד לנוהגו של תאודוריד הראשון במקביל, איחוד בין הגאלו-רומים (הפרנקו-רומים) בגאליה, שדתם הייתה נוצרית-קתולית ובין הגרמאנים. הוא הכין בכך את הקרקע לאיחוד הממלכה וריכוז הסמכויות בה ביד אחת, כשהשליט העומד בראש המדינה הוא גם "מגן האמונה". לפי ההיסטוריון הביזנטי פרוקופיוס, נמנע כלוביס מהנוהג לחלק את האדמה בין הכובשים וחילקה באופן שווה בין הגרמאנים לגאלו-רומים. כל האנשים החופשיים בממלכה, רומים או גרמאנים במוצאם, נקראו מעתה פרנקים והיו נתינים שווים זה לזה בזכויותיהם.[14]
במקביל, כלוביס המשיך בניסיונות להרחבת ממלכתו. בשנת 500 התערב בעימות בין המלכים הבורגונדים גונדובאד מווינה וגודגיזיל מז'נבה. הוא תמך באחרון וסייע לו להביס את גונדובאד בקרב דיז'ון; אך אחרי שנסוג משם שב גונדובאד, כנראה בסיוע. בשנת 507 פתח כלוביס במסע כנגד אלאריק השני מלך הוויזיגותים, ששלטו אז בשטחי אקוויטניה. במאבק עם הוויזיגותים, זכה כלוביס לסיוע מצד הארמוריקנים, תושבי אקוויטניה ולעידוד מצד הקיסר הביזנטי אנסטסיוס הראשון, ששאף לפגוע בכוחו של תיאודריך הגדול, מלך האוסטרוגותים, באמצעות חיסול בן בריתו. כלוביס חצה את הלואר והצליח להביס ולהרוג את אלאריק בקרב ווגלדנסיס (ווּאלה של היום). הוויזיגותים המבוהלים נמלטו דרומה לחצי האי האיברי (עליו שלטו עד ל-711 כאשר נכבשו על ידי הערבים), והפרנקים השתלטו על ממלכת הוויזיגותים עד לפירנאים ולנהר הרון. כאן, מנעו כוחותיו של תיאודריך הגדול מכלוביס להגיע לחופי הים התיכון ולכבוש את ארל ופרובאנס. פעולה חשובה של כלוביס באותה עת הייתה המסע השיטתי שלו, אחרי ניצחונו בווגלדנסיס, לחסל את כל השליטים ומלכי המשנה (Reguli) הפרנקים. כך פעל לחיסול ממלכתם של זיגיברט ובנו כלותריוס בקלן, הורה לכרות את ראשם של כרריק (Chraric) ובנו מטונגרס, את רגנקאירה, ואחריו ריקאירה וריגנומיר מקמבראי.
אחרי ניצחונו זה ביצע כלוביס צעד נוסף בעל חשיבות לעתיד, כאשר קבע את בירתו בפריז וייסד בה מנזר על שם פטרוס ופאולוס – במקום בו שוכן היום בניין הפנתיאון. כלוביס הוכיח כאן כי יכולתו כשליט לא הייתה פחותה מכישרונו ככובש. מבסיסו בפריס חילק כלוביס את המדינה למחוזות, שבעיר הבירה שנקבעה להם מונה שליח מטעמו (comites) מבין האריסטוקרטיה הגרמאנית או הפרנקית. כלוביס הביא בנוסף להעלאתו של החוק הגרמאני הסאלי (לקס סאליקה) על הכתב, וערך בו שינויים והתאמות לתנאי החיים החדשים. כלוביס גם ניסה, זמן קצר לפני מותו, לערוך רפורמה במבנה הכנסייתי. הוא קרא לכינוס קונציל (ויעוד) של הבישופים הגאלים באורלאן, כשמגמת הרפורמה היא חיזוק הקשרים שבין השלטון החילוני לדתי בשטחי שלטונו.
כלוביס נפטר ב-511 ולאחר מותו חולקה הממלכה בין בניו: תיאודריך הראשון הבכור, ושלושת בניה של קלותילדה: כלודומר, כילדברט הראשון וכלותאר הראשון. הם חילקו ביניהם את ממלכת אביהם, בהתאם למסורת הגרמאנית, וקבעו את מרכזיהם בריימס, אורליאן, פריז וסואסון.[15]
מערבה של אירופה אחרי פיצולה
מצד אחד, לאורך כל ימי הביניים, הקיסרות הביזנטית לטשה את עיניה למערב, וניסתה לכבוש את שטחיו: בשנת 533, לאחר שהרומנו-ברברים של אפריקה ביקשו את סיועה של קונסטנטינופול, זאת כבשה חלק גדול מהים התיכון המערבי. היא גם כבשה את איטליה במלחמת הגותים, שהתנהלה בין השנים 535 ל-555, בידי יוסטיניאנוס. כמו כן, חלק מספרד הוויזיגותית נכבשה אף היא. לבסוף, אף כי הקיסרות הרומית המערבית חדלה להתקיים בפועל, בריטניה וארמוריקה נותרו כמעוזות הנאמנים אליה. כמו כן, על אף גסיסתה של האימפריה הרומית המערבית, היו אנשים שנותרו נאמנים לתרבותה.
מצד שני, שקיעתה של האימפריה הרומית ארכה מאות בשנים והתבצעה בהדרגה. תהליך זה נבע מערבוב של אוכלוסיות ברבריות עם אוכלוסיות, אשר ניהלו אורח חיים רומאי והיו מלכתחילה עיקר האוכלוסייה. עם זאת, קרל הגדול (768–814) וכן אותון הראשון (936–973) ניסו לכונן מחדש את האימפריה הרומית. אבל בפועל, המעבר לימי הביניים התממש בכך שהשליטים הברברים חדלו להיות זקוקים לאימפריה הרומית, לשם שליטתם על שטחים ואוכלוסין. דבר זה בא לידי ביטוי למשל בכך שברחבי האימפריה הרומית המערבית לשעבר הפסיקו להטביע מטבעות עם דיוקנו של הקיסר הרומי. המלך הראשון שעשה כן בשנת 537 הוא המרווינגי תיאודברט הראשון, המלך הפרנקי מריימס. בעקבותיו הלך המלך הוויזיגותי ליאוויגילד, שכבש את ספרד ב-570. בריטניה, מבצר ההתנגדות האחרון לברבריזציה, נפלה לידי הסקסונים בשנת 577.
קונסטנטינופול – ואיתה הזיקה לרומי – איבדה סופית את אחיזתה על מערבה של אירופה עם הפלישות של הלומברדים לאיטליה (568), של הסלבים לצפון הבלקנים (569) ושל הוויזיגותים לספרד (570). עם זאת, דרום איטליה וסיציליה המשיכה להיות ניכרת ההשפעה ההלניסטית; ואילו בקרתגו נותרה השפעה רומית חזקה, עד לכיבושה של צפון אפריקה בידי הערבים (647-711).[6]
ראו גם
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
רומא העתיקה | ||
קישורים חיצוניים
רומי, היסטוריה, 284-476, אימפריה, דף שער בספרייה הלאומית- האימפריה הרומית המערבית, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
הערות שוליים
- ↑ טטרכיה פירושו "שלטון הארבעה". זהו הסדר שלטוני שהונהג באימפריה הרומית בסוף המאה השלישית לספירה על ידי הקיסר דיוקלטיאנוס. על פי הסדר הזה מנוהלת האימפריה על ידי ארבעה אנשים: שני שליטים ראשיים (אוגוסטי) ולכל אחד סגן (קיסר). הארבעה מחלקים ביניהם את השלטון גם מבחינה טריטוריאלית. עם פרישתו של אחד האוגוסטי אמור סגנו לתפוס את מקומו באופן אוטומאטי ולמנות לעצמו סגן קיסר.
- ↑ יוסטיניאנוס הרחיב את גבולות הקיסרות שלו עד אשר כללה פרוביניקיות רבות של האימפריה הרומית לשעבר כגון קרתגו, דלמטיה, איטליה (כולל רומא הבירה) ודרום ספרד, על ידי מלחמות בממלכות הוונדלים (534) והאוסטרוגותים (536).
- ↑ האימפריה הרומית המזרחית (ביוונית: Ανατολική Βασιλεία Ῥωμαίων), הידועה יותר בכינוי האנכרוניסטי האימפריה הביזנטית או ביזנטיון, הייתה אימפריה שנוצרה כתוצאה מפיצול האימפריה הרומית בשנת 395, והתקיימה עד נפילתה הסופית של בירתה קונסטנטינופול בידי הטורקים העות'מאנים בשנת 1453.
- ↑ Bury, John Bagnell (2015). A History of the Later Roman Empire from Arcadius to Irene (395 A.D. to 800 A.D.). Cambridge University Press.
- ↑ Burns, Thomas S. (1994). Barbarians Within the Gates of Rome: A Study of Roman Military Policy and the Barbarians. Indiana University Press.
- ^ 6.0 6.1 Gibbons, Edward; Bury, J.B. (1974). The Decline and Fall of the Roman Empire. AMS Press.
- ↑ ראשיתה של אירופה: מערב אירופה בימי הביניים המוקדמים, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ב, יחידה 3 (כתבה: אורה לימור), פרקים א–ג, עמ' 11–64
- ↑ Hekster, Olivier: "The city of Rome in late imperial ideology: The Tetrarchs, Maxentius and Constantine", Pp. 1. Mediterraneo antico : economie, società, culture. 1999 v. 2 (2):717-748.
- ↑ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 2002
- ↑ Charles Odahl. Constantine and the Christian Empire (Roman Imperial Biographies). Routledge (September 24, 2004) pp 43-45
- ↑ אודואקר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ↑ זנון, קיסר האימפריה הביזנטית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ↑ Amory, Patrick (1997). People and Identity in Ostrogothic Italy, 489–554. Cambridge University Press.
- ↑ לפי גרגוריוס מטור, אשר תיעד בספרו "עשרת ספרי ההיסטוריה" את ראשוני המלכים המרובינגים, הוענק לכלוביס תואר קונסול על ידי הקיסר אנסטסיוס הראשון, אך לטענה זו אין אישור ברשומות הקונסולים ואם אכן היא אמת, ניתן התואר לשם כבוד בלבד, והוא הוענק לכלוביס ככל הנראה אחרי ניצחונו על הוויזיגותים.
- ↑ תיאודריך הראשון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
| רומא העתיקה | ||
|---|---|---|
|
האימפריה הרומית המערבית38072793Q42834