רבי רפאל ענתבי
 |
הרב רפאל יצחק ענתבי טבוש (1853[1] – 1919) (ה'תרי"ד[2] - ג' כסליו ה'תרע"ט). היה רב ומשורר, מגדולי פייטני ארם צובא.
קורות חייו
נולד בשנת 1853 ליצחק ענתבי בעיר חלב שבסוריה. שם משפחתו "ענתבי" הוא שם ניסבה, הנגזר משם העיר הטורקית גזיאנטפ הנקראת בערבית 'עין תאב' או 'ענתאב', מקום מוצאו של אחד מאבות המשפחה.[3]
בצעירותו התעוור ונעזר בתלמידיו מבית המדרש "עבוד הררי", לשם העלאת שיריו על הכתב. על אף המגבלה הזאת, היה רבי רפאל בקי בנגלה ובנסתר, וידיעותיו ולמדנותו מצאו את ביטוין במאות השירים שחיבר.
בשנת 1893 ביקר בירושלים לרגל טקס הכתרתו של הרב יעקב שאול אלישר לתפקיד הראשון לציון, והוא כתב שיר מיוחד עבור האירוע והכשיר שתי מקהלות לשיר אותו. שם השיר הוא "ישא ברכה" כשם ספרו וכינויו של הרב אלישר. בסוף ימיו עבר להתגורר בקהיר שבמצרים שם נפטר בג' בכסלו תרע"ט (1919).
פיוט ושירה
הרב ענתבי היה משורר פורה במיוחד שחיבר למעלה מ-400 פיוטים. מסופר עליו שאף בעת שהיה משוחח שיחת חולין עם אנשים היה מתבל דבריו בחרוזים ולעיתים אף היה כותב שיר על השיחה. לאחר עלייתו ארצה לירושלים היה בין ראשי המפיצים את מסורת שירת הבקשות של יהודי אר"ץ, ועד יומו האחרון הוסיף עוד לחבר פיוטים.[4]
פיוטיו התפרסמו מאוד בקרב יהודי עירו והפכו לחלק מרכזי ברפרטואר השירה החלבית. חלק משיריו נכנסו גם לסדר שירת הבקשות בליל שבת של יהודי חלב. פרסומו חרג מגבולות עירו ועם הזמן הפכו פיוטיו פופולריים מאוד באירועי שמחה כמו חתונות, בר מצווה וכדומה גם אצל יהודי מרוקו ועדן שבתימן. בין פיוטיו מפורסמים השירים "מעוזי אז כלה קץ", "עזרני א-ל חי", "אתה א-ל כביר", "יחיד רם לעולם", "אני לשמך אהלל", "היכלו היכלו" (פיוט לחנוכה), "יחיד נורא נפש כל חי" (פיוט לפסח), "רנו גילו" (פיוט לפורים), "למה הקץ נסתם נא", "רפא צירי" ועוד רבים.
לחנים רבים שחיבר ענתבי מיוסדים על מנגינות ערביות מקובלות לשירי חול. מנהגו היה להאזין לשירים הערביים בחתונות, בבתי קפה ובאירועים חברתיים ולהעתיק את המנגינה לשיר יהודי שחיבר, וכך "לגייר" את המנגינה ולצקת בה תוכן קדוש. בהקשר לכך כתב: "על כן בכל ניגון חדש שיצא מגויים, צריך לייסד לו דברים מפי ספרים וסופרים, דברי קדושה. כדי להמשיך הניצוץ מסיטרא אחרא לסיטרא דקודשא"[5]. בשל מנהגו זה מכונה ענתבי בחיבה בקרב יהודי חלב בברוקלין ה"גנב".[6]
מהקדשותיהם של רבים משיריו ניכר שנוצרו לפי הזמנה של בעלי השמחה ומשפחותיהם, תמורת תשלום או בהתנדבות. בשירים אלו הכליל רמזים אישיים רבים.
ספר שיריו הראשון, "שירה חדשה", יצא לאור בחלב בשנת תרמ"ח (1888). בשנת 1905 נעתקו כל פיוטיו ושולבו בספר "שיר ושבחה" שפורסם בירושלים על ידי רבי רפאל חיים כהן. ב-1921 הדפיס כהן את השירים במהדורה מורחבת עם תוספות מעזבונו בספר נפרד.
תלמידיו
הרב ענתבי נהג ללמד במדרש עבוד הררי והוא ביקר בתלמוד תורה לעיתים קרובות כדי לבחון את הבנים, שלדעתו היו בעלי יכולת בחזנות ובפזמונים.
אחד מתלמידיו הנודעים היה ר' משה אשקר הכהן. אביו של אשקר נפטר כשהיה בן שש, ומתוך תקווה לטפח ולכוון את כישרונו הטבעי בשירה התנדב הרב ענתבי לשמש כאפוטרופוס של הנער. אשקר הפך לתלמידו הקרוב, וענתבי הנחיל לו את רזי המוזיקה הערבית והכתיבה הפיוטית בלשון העברית. כביטוי לחיבתו כלפי אשקר הלחין עבורו את הפזמון 'מלך רחמן' לרגל חתונת התלמיד ובו מוזכרים תלמידו משה, ואבי הכלה יעקב: ”כַּלַּת מֹשֶׁה הִיא בַּת יַעֲקֹב אִישׁ תָּם”.[7][8] אשקר אף היה זה שהעלה על הכתב רבם מפיוטיו של רבו שהיה עיוור.
תלמידים ידועים אחרים של ענתבי היו הרב אליהו חמווי, הרב חיים שאול עבוד, מרדכי (מוראד) הררי, אפרים כהן, ועוד.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- ספר שיר ושבחה הלל וזמרה, להנצחת זכרם של הפייטנים המפורסמים לתהלה ולברכה הראשון בקודש, הרב רפאל ענתבי טבוש ז"ל ושני לו נעים זמירות ישראל משה אשקר הכהן ז"ל, ירושלים תשכ"ד, בהוצאת חברת הפצה של ק"ק מגן דוד ניו־יורק אמריקא, ע"י הוצאת ספרים צ. י. מנצור, באתר היברובוקס
- רשימת פיוטיו של הרב רפאל ענתבי באתר Pizmonim.org
- ר' רפאל ענתבי באתר הזמנה לפיוט
הערות שוליים
- ^ בערך
- ^ לקדושים אשר בארץ עמוד 131
- ^ Kay Kaufman Shelemay, Let Jasmine Rain Down: Song and Remembrance Among Syrian Jews, University of Chicago Press, December 1998. (באנגלית)
- ^ אדוין סרוסי, לראשית שירת הבקשות בירושלים במאה הי"ט, בתוך: פעמים: רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח, קיץ תשנ"ג (עמוד 119)
- ^ מאיר בקשי, שחר אבקשך – על שירת הבקשות במסורת ספרד ירושלים, באתר הפיוט והתפילה
- ^ קיי קאופמן שלמיי, פזמונים חלביים בברוקלין, בתוך: פעמים: רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח, אביב תשנ"ו (עמוד 101)
- ^ הפיוט באתר הזמנה לפיוט
- ^ Kay Kaufman Shelemay, Let Jasmine Rain Down: Song and Remembrance Among Syrian Jews, University of Chicago Press, 1998, pp.207–211
