רובה נגד טנקים
רובה נגד טנקים (ראשי תיבות רנ"ט) הוא כלי נשק מסוג רובה, אשר יעודו העיקרי לחדור רכב קרבי משוריין, בעיקר טנקים. לשם השגת מטרה זו, הוא יורה קליעים בעלי קליבר גדול מהרגיל העשויים מליבת פלדה. הרובה נגד טנקים, או רובה נ"ט בקיצור, פותח לראשונה על ידי הגרמנים בשלהי מלחמת העולם הראשונה, כמענה נגד ההמצאה החדשה בשדה הקרב - הטנק. עם השתפרות המיגון של הטנקים במלחמת העולם השנייה, סר חינו של רובה הנ"ט עד שזה יצא בהדרגה משימוש.
היסטוריה
הטנק, אשר הופיע לראשונה בזירת הקרבות המערבית של מלחמת העולם הראשונה, היה חסין אל מול אש המקלעים והרובים של חיילי הרגלים. אומנם בראשית הדרך היה אפשר להפעיל נגד טנקים ארטילריה רגילה, תותחים ומרגמות, שכן השריון היה עדיין דק, אך חוסר באמצעי תקשורת יעילים ואי היכולת להציב תותח שדה בכל מחפורת הותירו פעמים רבות את חיילי הרגלים מחוסרי הגנה. בנוסף, מאחר שהמטה הגרמני העליון לא ראה ערך רב בייצור טנקים משלהם, הוביל הדבר את הגרמנים לפיתוח אמצעי-נגד זול הנישא על ידי חיילים המסוגל להתמודד עם האיום החדש בשדה הקרב.
רובה ה-Tank Abwehr Gewehr M1918 (רובה נגד טנקים, דגם 1918) או Mauser T-gewehr כפי שנודע, היה למעשה נשק הנ"ט הראשון, שפותח ככלי ייעודי קל וזול המסוגל לחדור את שריון הטנק. נשק זה היה בעצם רובה בריחי קונבנציונלי על חצובת תמיכה דו רגלית בעל קוטר גדול מהרגיל (13 מ"מ), שירה כדורים בעלי ליבת פלדה אשר בכוחם היה לחדור כ-20 מ"מ של שריון ממרחק מקסימלי של 100 מטרים; מספיק כדי להביס את מרבית הטנקים הבריטים במלחמה אשר מיגונם לא עלה על 12 מ"מ. נשק זה הוכח אפקטיבי, ויותר מ-15,000 יחידות יוצרו עד החתימה על שביתת הנשק. ה-Mauser T-gewehr הגדיר את הדפוס למרבית רובי הנ"ט העתידיים, שכמוהו היו ארוכים מאוד (בין 1.5 ל-2 מטרים), כבדים ומחוללים רתע גדול בגלל קוטר הכדור. מנגנון ההפעלה שלהם נע בין פעולה בודדת (טעינה מחדש לאחר ירי קליע בודד), חצי אוטומטי מוזן מחסנית או אוטומטי (דוגמת Type 97 היפני).
פיתוחם של רובי הנ"ט נמשך אחרי מלחמת העולם הראשונה, בעיקר בשנות ה-30 של המאה ה-20 על ידי מספר מצומצם של מדינות. הקליבר הטיפוסי לרובים אלו נע בין 12.7 ל-15 מ"מ, אולם פה היו שתי אסכולות נוספות. האסכולה הראשונה העדיפה שימוש בקליעי רובה סטנדרטים, הנורים במהירות לוע גבוהה מאוד (1,100 עד 1,200 מטרים לשנייה). השימוש בקליעים קלים יחסית (בין 12 ל-14 גרם בהשוואה ל-50 עד 60 גרם בקליבר 15-13 מ"מ) אפשר לבנות רובים קלים יותר עם פחות רתע. מאידך, הנזק שנגרם לטנק או רכב משוריין מפגיעת קליע כה קטן הייתה מינימלית. רובים מטיפוס שכזה אומצו על ידי צבאות פולין וגרמניה אשר עשו בהם שימוש במהלך מלחמת העולם השנייה.
האסכולה השנייה העדיפה שימוש בקליעים גדולים וכבדים יותר בקליבר עד 20 מ"מ. קליבר כה גדול - בסטנדרטים של רובה - אומנם אפשר שימוש בתחמושת מגוונת, כגון חודר שריון, תבערה ונפיץ, אך זה בתורו העלה את משקלו של הרובה (בדרך כלל נע משקל של רובה בקוטר כזה בין 40 ל-60 קילוגרם) ואת התחמושת, והגביר הרתע. בסופו של דבר, כושר החדירה המרבי של רובים אלו עמד בסך הכל על 35-30 מ"מ של שריון.[1]
מלחמת העולם השנייה
רובי הנ"ט היו בשימוש נרחב רק במספר קטן של צבאות בתחילת מלחמת העולם השנייה, ביניהם פולין, גרמניה, ברית המועצות, בריטניה, יפן ופינלנד. צבא ארצות הברית לעומת זאת, הסתמך על מקלע הבראונינג "0.5, שהיה מסוגל לירות מספר סוגים של תחמושת, ביניהם תחמושת חודרת שריון. רובה הנ"ט היה אפקטיבי בשנים הראשונות של המלחמה בעיקר נגד הטנקים הקלים, אך ככל שעובי השריון בדגמים החדשים עלה, כך פחתה יעילותו. ב-1942 רובי הנ"ט הפכו ללא אפקטיבים כנגד הטנקים הבינונים והכבדים שתפסו את מקומו של הטנק הקל בשדה הקרב[2], אך המשיכו לשמש כנגד רכבים משוריינים, זחל"מים, מצדיות וכדומה.
עם כניסתו של המטען החלול (HEAT) לשימוש במחצית השנייה של המלחמה, התאפשר ציודם של אנשי חי"ר בנשק יעיל בהרבה מרובה הנ"ט. תחילה הופיעו רימוני יד בעלי מטען חלול, ובהמשך, התקנים המאפשרים שיגור רימון מטען חלול באמצעות רובה - רומה רימון נגד טנקים – ררנ"ט. לאחר מכן החלו להופיע סוגים שונים של מטולי רקטות נגד טנקים (מרנ"טים), דוגמת הבזוקה האמריקאית או הפאנצרפאוסט הגרמני. אלו הפכו את רובה הנ"ט למיושן, ומרבית המדינות חדלו משימוש בו ב-1942-1941, למעט ברית המועצות שהמשיכה לעשות בהם שימוש נרחב עד לסיומה של המלחמה. מספר שנים לאחר מכן, במלחמת קוריאה, השתמשו הצבא הצפון קוריאני והצבא הסיני ברובי נ"ט סובייטים.
מספר עשורים לאחר היעלמותו של רובה הנ"ט משדה הקרב הופיעו כלי נשק דומים שהושפעו מעיצובו - רובים נגד חומרים (רובים כבדים בעלי קליבר של 0.5 אינץ' ומעלה המיועדים לחדור דרך שריון ולגרום נזק למבנים, רכבים ומטעני נפץ) ורובי צלפים בעלי קליבר גדול.
דגמים עיקרים
בריטניה:
- בויס - רובה בריח בקוטר 13.97 מ"מ, ממנו יוצרו מעל 60,000 יחידות. היה בשירות בין השנים 1943-1937.
- גרמניה:
- Tank Abwehr Gewehr M1918 - רובה הנ"ט הראשון בהיסטוריה. קוטר 13 מ"מ. למעלה מ-15,000 יחידות יוצרו במהלך מלחמת העולם הראשונה.
- 39/Panzerbüchse 38 - שני הדגמים העיקרים של גרמניה במהלך מלחמת העולם השנייה. ה-Panzerbüchse 38 בקוטר 7.92 מ"מ היה רובה חצי אוטומטי, ממנו יוצר 1,600 יחידות לערך. נשק זה היה כבד ומסורבל, לכן פותח מודל 39 שירה תחמושת זהה אך היה קל יותר ובעל עיצוב פשוט. כ-39,000 יחידות ממודל 39 יוצרו.
פינלנד:
- Lahti L-39 - רובה חצי אוטומטי מוזן מחסנית בת 10 כדורים, בקליבר 20 מ"מ. כ-1,800 יחידות מרובה זה יוצרו במהלך מלחמת העולם השנייה. בעוד קליעי ה-20 מ"מ התקשו לחדור את מרבית הטנקים הסובייטים, הפינים מצאו לו שימוש יעיל כנגד בונקרים, כלי רכב ומטרות רכות אחרות.
פולין:
- Wz. 35 - פותח בפולין בשנות ה-30' תחת מעטה של חשאיות. רובה בריחי זה בקוטר 7.92 מ"מ היה אפקטיבי כנגד הטנקים הגרמנים בפלישה לפולין, מאחר שרובם היו דגמים קלים. רובים רבים מסוג זה נלקחו שלל על ידי הגרמנים והוכנסו לשירות תחת השם (PzB 35(p.
ברית המועצות:
- PTRD - רובה הנ"ט הנפוץ מבין השניים שהפעילו הסובייטים במלחמה. ה-PTRD ירה קליעים בקליבר 14.5 מ"מ. עם קליעים חודרי שריון בעלי ליבת טונגסטן היה מסוגל לחדור עד 40 מ"מ של פלדה מטווח 100 מטר.
- PTRS-41 - ירה את אותה תחמושת כמו ה-PTRD, אך בניגוד אליו היה בעל מנגנון חצי אוטומטי מוזן במחסנית בת 5 קליעים. ה-PTRS יוצר במספרים קטנים יותר מה-PTRD בגלל היותו כבד, ארוך ומורכב יותר.
שוודיה:
- Carl Gustav pvg m/42 - רובה ללא רתע בקליבר 20 מ"מ אשר פותח בשוודיה בין 1940 ל-1942. לנשק זה תפקיד חשוב בפיתוח תול"ר הקארל גוסטב שנכנס לשירות ב-1948, ויוצא למדינות רבות בעולם, בכללן ישראל.
יפן:
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ רובה נגד טנקים באתר World Guns
- ^ מרוץ החימוש בין אמצעי הנ"ט לבין מיגון הטנק במלחמת העולם השנייה הוביל את המדינות הלוחמות לייצר דגמי טנקים יותר ויותר ממוגנים, ובעלי כוח אש ניכר יותר. התוצאה הייתה פיחות ניכר בייצור טנקים קלים מ-1942 ואילך.
- ^ Bishop, Chris. The Encyclopedia of Weapons of WWII: The Comprehensive Guide to over 1,500 Weapons Systems, Including Tanks, Small Arms, Warplanes, Artillery, Ships, and Submarines, Metrobooks 2002', pp. 205-212>.
