רוזה ארנסברג
רוזה שושנה ארנסברג (רוזְל) (2 ביוני 1908, שרלוטנבורג, גרמניה - 1 ביוני 2010, פרנקפורט, גרמניה) הייתה דמות בולטת ביהדות פרנקפורט וכתבה חלקים מהספר "תולדות יהודי פרנקפורט מימי המהפכה הצרפתית". היא הייתה פעילה ציונית, עסקה רבות בגיוס תרומות לישראל[1], וכן עסקה בפעילויות למען יהודי פרנקפורט ולקידום ההבנה בין יהודים ללא יהודים בגרמניה. היא קיבלה תואר כבוד ממדינת הסן, ואת עיטור מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, על עשרות שנים של פעילות ציבורית.
ילדותה ונעוריה
רוזה אברמוביץ', השביעית מתוך שמונה ילדים, נולדה בעיר העצמאית שרלוטנבורג, ממערב לברלין, בממלכת פרוסיה. היא למדה עיצוב אופנה ועבדה בשנת 1933 בסטודיו לכובעים שנוהל על ידי יהודים ממוצא רוסי. הסטודיו היה בפרידריכשטראסה בברלין, לא רחוק מקאופהאוס דס וסטנס ומהקורפירסטנדאם. ערב אחד היא שמעה בדרכה הביתה חיילי אס אה שרים: "כשדם יהודים ניתז מהסכין, אז זה טוב כפליים." דבר זה עורר בה חשש רב, והיא החליטה לעלות לארץ ישראל, שם התגוררה אחותה הגדולה.
עלייתה לארץ
רוזה אברמוביץ' נסעה לדרום צרפת ועלתה על ספינת נוסעים לישראל שיצאה ממרסיי. על הספינה פגשה מספר יהודים מברלין, ביניהם אנשי אקדמיה רבים. ביולי 1933 הספינה עגנה בנמל יפו, שם ציפתה לה אחותה. אחותה עלתה לישראל בשנת 1929, וגרה בתל אביב עם בעלה ליאו, שניהל מפעל נייר בתל אביב, עם סניף נוסף בקהיר. הם עזרו לה למצוא מקום לגור בו, והיא עבדה כסוכנת בית. בזמן שהותה למדה עברית ואנגלית.
בכל יום פגשה אברמוביץ' בישראל משכילים שעלו מגרמניה ונאלצו לעבוד במקצועות שונים לגמרי, בעיקר בחקלאות ובלולים. באחד הימים הכירה את פאול ארנסברג, עורך דין יהודי מפרנקפורט שייצג בישראל את מפעל הנייר המצרי, ועבד גם כעיתונאי. הם נישאו לאחר כחצי שנה, ובמשך השנים נולדו להם שלוש בנות ובן. במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20 הוריה של רוזה ארנסברג עלו לישראל, ואחיה האחרים היגרו לארצות אחרות. בסופו של דבר, כל בני המשפחה ניצלו מהשואה. בעלה מונה לכתב ועורך בעיתון "ג'ואיש כרוניקל" ועסק גם בהוצאה לאור של ספרים.
חזרתה לגרמניה
פאול ארנסברג, בעלה של רוזה ארנסברג, כתב בביטאון הציוני Emeth ("האמת"), ב-3 בנובמבר 1950 מאמר המצדד בחידוש היחסים עם גרמניה. בשנת 1958, 25 שנים לאחר מכן, החליט בעלה לחזור למערב גרמניה, לעירו פרנקפורט. עסקיו בעיתונות ובהוצאה לאור נקלעו לקשיים, ואילו בגרמניה הוא היה זכאי לפיצויים מהממשלה, מכיוון שגורש על ידי הנאצים. שלוש בנותיו הבוגרות נותרו בישראל, והוא חזר לגרמניה עם אשתו רוזה ובנו גד בן השלוש.
בגרמניה החל פאול ארנסברג לכתוב ספר מקיף על ההיסטוריה של יהדות פרנקפורט, החל מימי המהפכה הצרפתית. הוא נתמך על ידי אשתו, שקראה את הטיוטה הראשונה והעירה הערות. בני הזוג תכננו לחזור לישראל לאחר השלמת הספר, אך פאול ארנסברג נפטר בשנת 1978 מהתקף לב, לפני שהשלים את עבודתו. הוא הובא לקבורה בישראל.
רוזה ארנסברג השלימה את העבודה על הספר, "תולדות יהודי פרנקפורט מימי המהפכה הצרפתית", שבסופו של דבר יצא לאור בפרנקפורט בשנת 1984. כמו כן ניהלה מספר קרנות צדקה בפרנקפורט שגייסו כספים לישראל, ביניהן אגודת הידידים והתומכים של האגודה למלחמה בסרטן בישראל.
בריאיון לרדיו עם השלמת הספר, הביעה רוזה ארנסברג שביעות רצון מהשלמת מפעל החיים של בעלה, והרגישה כאילו בעלה עדיין לצדה. עם זאת, היא תיארה את עשרים וחמש השנים בארץ ישראל כתקופה היפה ביותר של חייהם.
יום הולדתה ה-100 נחגג במלון מפואר בפרנקפורט, במעמד ראש העיר וראשי קהילת יהדות פרנקפורט.
רוזה ארנסברג נפטרה בפרנקפורט, יום לפני יום הולדתה ה-102. היא הובאה לקבורה בבית הקברות נחלת יצחק בתל אביב לצד בעלה. בהספד שפורסם בעיתון פרנקפורטה אלגמיינה נכתב: "היא הייתה חלק מהעם הגרמני מדור השואה, יהודים ולא יהודים כאחד שלמדו לחיות חיים משותפים."
פעילותה הציבורית
רוזה ארנסברג קיבלה תואר כבוד ממדינת הסן, ותואר אצולה (מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה) מהרפובליקה הפדרלית של גרמניה, בשנת 1990.
רוזה ארנסברג שימשה כיו"ר קרן הנרי ואמה באדג', הדואגת לקשישים בפרנקפורט, יהודים ונוצרים כאחד.
כמו כן כיהנה בתפקידים בכירים במספר קרנות צדקה נוספות, ביניהן אגודת הידידים והתומכים של האגודה למלחמה בסרטן בישראל.
ב-2 ביוני 2008, לרגל יום הולדתה ה-100, המכון הפוליטכני של פרנקפורט הכריז על מלגה על שם רוזה ופאול ארנסברג. הפרס, בגובה 10,000 אירו, מוענק מדי שנתיים על הישגים בולטים במחקר ההיסטורי של תולדות יהודי פרנקפורט.
הערות שוליים
- ^ ערב התרמה לישראל, תיאור אירוע משנת 2003 (בגרמנית)
