רות מוריץ

רות מוריץ
לידה	29 בינואר 1930; כ"ט בטבת ה'תר"צ; מלבורן, אוסטרליה
נהרג	11 ביוני 1948 (בגיל 18); ד' בסיוון ה'תש"ח
תאריך עלייה	1935
כינוי	"המפקדת דבורה"
השתייכות	אצ"ל
תקופת הפעילות	1945–1948 (כ־3 שנים)
דרגה	סגן
תפקידים בשירות
	קשר; גיוס; עזרה ראשונה; פיקוד;
פעולות ומבצעים
	מלחמת העצמאות
עיטורים
	עיטור הקרב

לוח הנצחה בקיר המסגד ביהוד לרות מוריץ ולמרים אהרוני

רות מוריץ "דבורה" (29 בינואר 1930 - 11 ביוני 1948, כ"ט בטבת ה'תר"צ - ד' בסיוון ה'תש"ח) הייתה חיילת ומפקדת באצ"ל שנהרגה לאחר שלא הסכימה להפקיר חיילת בשטח עוין.

ביוגרפיה

רות נולדה במלבורן, אוסטרליה ועלתה עם משפחתה לארץ בשנת 1935, בהיותה בת 5. גדלה בתל אביב וחונכה חינוך ציוני על ידי הוריה. לקחה חלק בפעילות תנועת הצופים ובגיל 15 הצטרפה לשורות האצ"ל. הייתה תלמידה מצטיינת בגימנסיה "שלווה", אך למרות זאת הורחקה מהמוסד בלחץ אנשי "ההגנה".

פעילותה באצ"ל הלכה וגברה - היא מלאה תפקידים רבים ושונים, החל מגיוס, דרך קשר ועזרה ראשונה ועד שמירה. לאחר שהוכיחה עצמה, יצאה גם לקורס המפקדים של הארגון. כשסיימה את הקורס, קבלה את הכינוי "דבורה". ב-29 באפריל 1948 נהרג חברה של רות, אברהם כנעני, מפגז בריטי בהתקפת האצ"ל על יפו.

רות לקחה חלק בפעולת האצ"ל בכפר יהודייה. עם התקדמות הלגיון הערבי קיבלה, יחד עם יתר חבריה לפעילות, את פקודת הנסיגה. כשהייתה כבר על רכב הפינוי, הבינה רות שמרים אהרוני, חיילת בכוח שלה, נמצאת עדיין בעמדת התצפית בצריח המסגד (כיום ביהוד^[1]). רות ירדה מהרכב ורצה לכוון המסגד. רכב הפינוי המתין עוד מספר דקות, אך כאשר בוששה לחזור המשיך בדרכו.

לא ידוע בדיוק מה עלה בגורלן של שתי הלוחמות והמאמצים לברר זאת, גם בסיוע הצלב האדום, עלו בתוהו. ארבע שנים מאוחר יותר, ב-6 במאי 1952 הובאו למנוחות בקבר אחים בבית העלמין הצבאי קריית שאול עצמות שנטען כי הן עצמותיהן.^[2] אחד הסיפורים המפורסמים יותר על הדקות האחרונות בחייהן של השתיים, הוא שהן צפו בכוח הלגיון המתקרב למגדל וסוגר עליהן וקפצו אל מותן.

בשנת 1969 הוענק לה על ידי ברית חיילי האצ"ל "עיטור הקרב" המציין את השתתפותה בלחימה^[3]. לזכרה הוקם, מול משק הוריה במושב משגב דב, בית העם של המושב שנקרא על שמה, "בית רות".