רכבת החופש של לייקה
רכבת החופש של לייקה הייתה פעולת חילוץ שבה מאות יהודים הוברחו מחוץ לגרמניה הנאצית לפני השואה על ידי ארנסט לייץ ה-2, מנכ"ל חברת לייקה דאז ובתו אלסי קואהן-לייץ.
רקע
חברת האופטיקה של ארנסט לייץ, שנוסדה בווצלר ב-1869, הייתה ידועה בגישתה הנאורה כלפי עובדיה: פנסיות, חופשות מחלה וביטוחי בריאות - כולם הונהגו כבר בימיה הראשונים של החברה. כוח העבודה של החברה התבסס על דורות של עובדים מוכשרים, חלקם הגדול יהודים. כאשר אדולף היטלר מונה לקנצלר גרמניה בשנת 1933, לייץ ה-2, בנו של המייסד ומנהל החברה, קיבל פניות מעובדיו היהודים לסיוע בהוצאתם ובהוצאת משפחותיהם מהמדינה. לייץ ומשפחתו לא היו יהודים, ולכן היו מוגנים מחוקי נירנברג של גרמניה הנאצית, שהגבילו את תנועת היהודים ואת העסקתם.
משימת החילוץ
על מנת לעזור לעובדיו היהודים, לייץ הקים בחשאיות את "רכבת החופש של לייקה", דרך חשאית שאיפשרה ליהודים לעזוב את גרמניה, תחת זהות של עובדי לייקה שהוקצו לעבוד מחוץ לגרמניה. עובדים, סוחרים, בני משפחה ואפילו חברים של בני משפחה "הוקצו" למשרדי המכירות של לייץ בצרפת, בריטניה, הונג קונג ובארצות הברית. פעולותיו של לייץ הוגברו אחרי ליל הבדולח בנובמבר 1938, שבמהלכו נשרפו חנויות יהודיות ברחבי גרמניה.
"עובדים" יהודים שהגיעו לנמל ניו יורק הלכו למשרד לייץ במנהטן, שם עזרו להם למצוא עבודה. כל יהודי שהגיע קיבל מצלמת לייקה. הפליטים קיבלו מלגה עד שהם יכלו לעבוד. דרך נתיב בריחה זה הגיעו מעצבים, אנשי מכירות, משווקים וכותבים. "רכבת החופש של לייקה" הגיעה לשיאה ב-1938 ובתחילת 1939. ה"רכבת" הביאה קבוצה של מהגרים לניו יורק פעם בכמה שבועות עד הפלישה לפולין ב-1 בספטמבר 1939, היום בו גרמניה סגרה את גבולותיה.
לייץ הייתה חברה בין לאומית ידועה. החברה יצרה מצלמות ומערכות אופטיות אחרות עבור הצבא הגרמני. בנוסף לכך, הממשלה הנאצית נזקקה לכסף מחוץ לארץ, ולכן לייץ שווקה בשווקים בין לאומיים. בני משפחת לייץ ועובדי החברה סבלו מפני שעסקו בהצלת היהודים. אלפרד טורק, מנהל בכיר בחברה נכלא בכלא הנאצי לאחר שנתפס עוזר ליהודים. הוא שוחרר רק אחרי תשלום שוחד גדול.
אלסי קואהן-לייץ, בתו של לייץ, נכלאה על ידי הגסטפו לאחר שנתפסה בגבול מסייעת לאישה יהודייה לחצות את הגבול לשווייץ. היא שוחררה לאחר חקירה.
פרסים והנצחה
אחרי המלחמה קיבלה אלסי מספר תוארי כבוד, ביניהם תואר מאקדמיית מדעי הרוח בצרפת ב-1965 ומדליית אריסטיד בריאן מהאקדמיה האירופאית בשנות ה-70 ופרס "האומץ לעזור" מהליגה נגד השמצה. לדברי נורמן ליפטון, כותב ועורך עצמאי, המשפחה לא רצתה פרסום על הפעולות ההרואיות שלה. רק אחרי שבן המשפחה האחרון נפטר פורסם סיפורה של רכבת החופש.
