רן אלדמע
 | |
| רן אלדמע ב 1948 | |
| לידה |
18 בספטמבר 1926 תל אביב |
|---|---|
| פטירה |
14 בספטמבר 2016 (בגיל 89) גבעתיים |
רן אלדמע (תל אביב, 18 בספטמבר 1926 - גבעתיים, 14 בספטמבר 2016) היה יקיר העיר גבעתיים, מחנך, מוזיקאי ומראשוני חיל הקשר.
שנים ראשונות
אביו, אברהם אלדמע (אייזנשטין), נולד בשנת 1884 בברדיצ'ב באוקראינה. למד אומנות באודסה, בהשפעת בורוכוב הפך לציוני ועלה ארצה בשנת 1906. היה שחקן, צייר וצלם אומנותי, ארגן את חגיגות העדלאידע הראשונות בתל אביב ושימש מורה לאומנות בגימנסיה הרצליה.
אמו, זהבה אלדמע לבית אידלוביץ, ילידת ליטא, עלתה לארץ ישראל בשנת 1921 והצטרפה למשק הפועלות בשכונת בורוכוב. שם פגשה את אלדמע, נישאה לו בשנת 1925 ונולדו להם שלושה ילדים, רן, גיל ודיצה.
ביתם היה למרכז תרבות לתושבי האזור ושם התקיימו הצגות תיאטרון עם טובי השחקנים דאז, חגיגות חגים ומפעלי תרבות אחרים שמשכו קהל רב.
יחד עם אחיו גיל אלדמע, קיבל חינוך מוזיקלי מגיל צעיר. הוא ניגן בפסנתר וכינור ולאחר מספר שנים עבר לנגן באקורדיון, כלי שליווה אותו במרבית שנות חייו. שליטתו בכלי יצרה מיד מעגלי רוקדים ושירה בציבור ברגע שרן ואחיו החלו לנגן.[1]
אלדמע למד בבית הספר היסודי שהיה שייך ל"זרם העובדים" וחינך לפי ערכי תנועת העבודה, הצטרף לתנועת הנוער העובד ואחר כך להגנה, כאשר האימונים הטרום צבאיים נעשו בכיתות בית הספר.
בשנת 1923 בנתה ההגנה "סליק" מקום מסתור לנשק לא חוקי בחצר משפחת אלדמע. בעזרת אביו של אלדמע ומספר מפקדים בהגנה נבנה המחבוא שהכיל לעיתים מאות כלי נשק מסוגים שונים, והיה פעיל עד קום המדינה.
עם סיום לימודיו בבית הספר העממי, החל ללמוד בגימנסיה הרצליה, מקום עבודתו של אביו. הוא למד במגמה הראלית והצטיין גם בחינוך גופני, תחת ידו של המורה צבי נשרי. לימים יפנה למקצוע זה כחלק נכבד מעיסוקו הפדגוגי.
שירות בהגנה ובצה"ל
בהיותו בן 16, יצא לקורס מ"כים של ההגנה בגבעת עדה. במהלך הקורס כמעט והתגלו על ידי חיילים בריטיים ובכדי לטשטש את העקבות, הוצעדו החניכים על כלי נשקם לגינוסר בשפת הכנרת ומשם באוטובוסים עד עמק חפר, שם סיימו את הקורס.
עם סיום לימודיו בית הספר התיכון, השתתף אלדמע בקורס אלחוטנים של ההגנה בג'וערה ולאחריו התגייס למשטרת היישובים כנוטר מטעם הבריטים וקיבל אישור לשאת נשק.[2]
אלדמע שירת במשטרת גבעת רמב"ם, אך בשעות הפנאי "הופקע" על ידי ההגנה ושימש אלחוטן ההגנה בתחנת האלחוט של גוש דן. ולאחר מכן צורף לכוח שמטרתו לשמור על יישובים יהודיים מפורעים ערבים. כל אותה עת התחמק מהבריטים שניסו לגלות את מכשירי הקשר של ההגנה. במהלך השבת השחורה נעצר, אך בהיותו נוטר בריטי, שוחרר עד מהרה.
בשנת 1946, בהתאם להמלצת אביו, קיבל אלדמע חופשה מההגנה והחל ללמוד בקורס השני של מורים לחינוך גופני בתל אביב, והוסמך כמורה לחינוך גופני. בתום לימודיו שובץ ללמד בכפר יהושוע, שם הפך עד מהרה לדמות חינוכית מרכזית ואהודה. הוא לימד חינוך גופני ומוזיקה, ארגן חוגי ריקודי עם ומופעים רבי משתתפים, כאשר האקורדיון מלווה אותו בכל פעילויותיו.
עם פרוץ מלחמת השחרור, סופח לגדוד 53 של גבעתי בפיקודו של יצחק פונדק, שירת בחזית המצרית כאלחוטן והשתתף ב"מבצע חסידה". במאי 1948 ירד עם צוות אלחוטנים בשיירה לנגבה הנצורה והמופגזת. ב-2 ביוני החלה התקפה מצרית מסיבית על הקיבוץ ובקרב נואש נגד חיילי חי"ר וטנקים מצריים הצליחו המגנים, למרות אבדות רבות שספגו, להבריח את הכוח המצרי. עם סיום הקרב, תוך שהוא משוטט בין ההריסות, מצא רן פסנתר, החל לנגן בו והחיילים, בהם פצועים, מפויחים והמומים, התקבצו סביבו והחלו לשיר יחד, עד אור הבוקר. אירוע סוריאליסטי זה הונצח אחר כך גם במחזהו של יגאל מוסינזון "בערבות הנגב"[3].
בתחילת 1949 נשלח לקורס קציני קשר ומיד לאחר מכן השתתף במבצע כיבוש אילת אשר בסיומו הונף שם דגל הדיו המפורסם. לאחר מכן שימש כמפקד פלוגה בבית הספר לקשר, בה"ד 7. במסגרת שירותו במילואים השתתף אלדמע בעוד שלוש מלחמות. במבצע סיני הוא שימש קצין קשר חטיבתי. במלחמת ששת הימים השתתף כסגן קצין קשר אוגדתי בחזית הדרום, באחד ממבצעי ההטעיה הגדולים של המלחמה. האוגדה הייתה אוגדת דמה של חיל ההנדסה כאשר כל כלי הרכב והטנקים היו עשויים מקרטון ופיברגלס ומערך הקשר יצר מערך תקשורת שהטעתה את הצבא המצרי, גרמה לו למהלכים מוטעים והשפיעה על תוצאות המלחמה.
במלחמת יום הכיפורים שוב שירת באוגדת הדמה, הן בחזית המצרית והן בסורית. בסיום המלחמה הועלה לדרגת רב-סרן וקיבל מגן הוקרה צהלי.
אלדמע המשיך לשרת בחיל הקשר כמילואימניק שנים רבות והשתחרר בדרגת רב-סרן.
עשייה תרבותית וחינוכית
לאחר שחרורו החל לעבוד כמורה לחינוך גופני בבית הספר התיכון גבעתיים שלימים יקרא תיכון קלעי, ושם לימד חינוך גופני במשך 42 שנה.[3]
שנות עבודתו הרבות בבית הספר אופיינו בעשיה רבה הן מקצועית והן תרבותית. הוא ארגן טיולים, אירועי תרבות, מסיבות וכמובן נגינה באקורדיון ושירה בציבור.
תוך כדי עבודתו בקלעי, התבקש גם ללמד בבית ספר "ביאליק" בתל אביב, שם הכיר את ברכה לבית בונדר, מורה לחינוך גופני, מתעמלת ורקדנית.[2] הם נישאו בגבעתיים בשנת 1953.
בית ספר קלעי ופעילויות תרבות נוספות
במסגרת עבודתו בתיכון קלעי אלדמע היה אחראי על רוב האירועים, הטקסים והטיולים. הוא ארגן מסעות מים אל ים, טיולי תלמידים לסיני, וכאחראי גם על לימודי הגדנ"ע בבית הספר, יצא בשנת 1951 עם תלמידיו להקים את חוות הגדנ"ע בבאר אורה, ליד אילת. לימים הפך לסגן מנהל בית הספר, תפקיד שמילא עד פרישתו לגמלאות בשנת 1992[3].
במקביל לעבודתו בבית הספר, יזם וביצע פעילויות רבות למען ילדי גבעתיים ותושביה. בשנות הששים החל במפעל הקייטנות לילדי גבעתיים בהן השתתפו מידי קיץ אלפי ילדים. הוא בנה מעין עיר עשויה מחצלות בחוף בת ים ובסיוע עשרות מדריכים קיים את המפעל שלווה בפעילויות חינוכיות מגוונות במשך שנים רבות. כמנהל ומלווה מוזיקלי של האולפן להכשרת מדריכי ריקודי עם בתל אביב, החל גם לטפח חוגים לריקודי עם בגבעתיים לילדים ומבוגרים. אלדמע הגה וניהל במשך 25 שנה את במות הבידור של גבעתיים ביום העצמאות בהשתתפות עשרות אלפים מתושבי העיר.
במשך שלושים שנה הפעיל יחד עם אחיו גיל מועדון זמר לזכרו של אביהם. במועדון זה, שנקרא "ברון יחדיו", קיימו בהתנדבות ערבי שירה בציבור לתושבי גבעתיים[4].
יחד עם אשתו ברכה הוא ארגן קייטנה לנפגעי שיתוק ילדים מטעם אילן אשר התקיימה כמה שנים רצופות.
בשנים 1964 ו 1966 היה חלק מצוות מצומצם שנשלח לזמביה באפריקה על מנת לסייע לה להכנת חגיגות העצמאות[2]. הוא ארגן מופעי התעמלות וריקוד וכאשר נשלחה משלחת זו לביקור נוסף, ביקש נשיא זמביה במפורש את נוכחותו בסיוע לחגיגות. לאחר צאתו לגמלאות המשיך, עם חבריו "ותיקי שכונת בורוכוב" במבצע הפיכת ה"סליק" ברחוב בורוכוב למוזיאון פתוח חינוכי והוא המשיך להדריך סיורי תלמידים ומבוגרים במקום, בניסיון לשמר את המורשת המיוחדת של חצר אלדמע ושכונת בורוכוב.
יקיר העיר גבעתיים
אלדמע קיבל את התואר "יקיר העיר גבעתיים", עבור פועלו לטובת העיר ובשנת 2009 נבחר לאיש השנה מטעם מועדון המתנדבים של ליונס גור אריה[4].
רעייתו ברכה נפטרה בשנת 2010. השאיר אחריו 3 בנות ובן, 10 נכדים ושני נינים.
הערות שוליים
