שביתת הכורים בעמק הז'יו (1929)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בחודש אוגוסט 1929, במכרה הפחם לופן, בעמק הז'יו, ברומניה, פרצה שביתת כורים על רקע עימות בין איגוד העובדים ובין הנהלת המכרות על חתימת הסכם עבודה קיבוצי חדש. השביתה דוכאה בכוח על ידי ז'נדרמים וחיילים שירו בשובתים.

הרקע

רומניה הצטרפה לארגון העבודה הבינלאומי, שהוקם ב-1919, אך יישום עקרונותיו נדחה שוב ושוב מסיבות שונות. החקיקה הרומנית הראשונה הייתה ב-1925, כשנקבעו בחוק יום המנוחה השבוי וימי החגים. ב-1928 לחצים בינלאומיים אילצו את רומניה לחוקק חוקי הגנה על העובדים, שקבעו יום עבודה בן 8 שעות וחוקי מגן המסדירים עבודתם של קטינים ושל נשים. בעקבות החקיקה החדשה ובתמיכת מפלגת האיכרים הרומנית, מפלגת השלטון באותה תקופה, הכריזו הכורים על סכסוך עבודה לקראת חידוש הסכם העבודה. הכורים תבעו יום עבודה בן שמונה שעות, הגדלה של 40% לשכרם של העובדים ליד אש או בתוך מנהרות, הספקת מזון ונעלי עבודה, איסור על עבודת קטינים מתחת לאדמה ועוד.

המחלוקות בין השכירים ובין המעסיקים נידונו בבית המשפט, אך התוצאה השאירה את הכורים בלתי מרוצים. הם הגישו ערעור לבית הדין הגבוה לערעורים, אך לא היו להם צפיות גדולות לשינוי משמעותי לטובתם.

הכורים של מכרה לופן (Lupeni) התארגנו כבר ב-1928 באיגוד עובדים עצמאי שמנהיגיו היו תאודור מונטאנו (Teodor Munteanu) ומנהיג נוסף בשם מולדובאנו (Moldoveanu). שני מנהיגי איגוד העובדים היו בקשרים טובים עם מפלגת האיכרים הרומנית.

השביתה

השביתה פרצה בבוקרו של 5 באוגוסט 1929. הכורים מהמכרות "וירטוריה" ו"אלנה" התחילו לצעוד אל המכרות "קרולינה" ו"שטפאן". לא כל הכורים לקחו חלק בשביצה, כמאתיים כורים ירדו לעבודה מתחת לקרקע. השובתים החליטו להשתלט על תחנת הכוח בלופן, כדי להפסיק את פעילותה וללחוץ כך על המעבידים ועל השלטונות. קבוצה קיצונית יותר נכנסה לתוך תחנת הכוח ודרשה מהמכונאי הראשי, ראדו ניקולאו (Radu Nicolau), לכבות את האש, שהפעילה את תחנת הכוח. ניקולאו סירב ובתגובה אחד השובתים דקר אותו והוא נלקח לבית חולים. עובדי תחנת הכוח סולקו והז'נדארם הבודד, שהוצב שם כדי לשמור, הוכה וסולק. הזרם החשמלי נפסק וכתוצאה מכך נפסקה העבודה במפעלים נוספים שהופעלו בזרם זה. הכורים, שעבדו מתחת לאדמה, נתקעו שם ללא יכולת לצאת בגלל הפסקת הזרם החשמלי.

תגובת השלטונות התעכבה, היות שבכל האזור היו רק 18 ז'נדארמים. למחרת הגיעו בעלי תפקידי בכירים מלווים בעוד עשרים ז'נדארמים ושמונים חיילים.

פנאיט איסטרטי בקרב כורי עמק הז'יו

דיכוי השביתה

הפקידים הבכירים, שהגיעו למקום בליווי הז'נדארמים והחיילים, פנו אל הכורים ותבעו את חידוש הזרם החשמלי, כדי למנוע חנק מהכורים הנמצאים מתחת לקרקע. השובתים לא הגיבו ואז התקדמו כלפיהם הז'נדארמים. הכורים הטילו עליהם מכל הבא ליד ואז הגיבו החיילים ביריות. נטען שהחיילים ירו רק לאחר ששמעו יריית אקדח מכיוון השובתים.

כתוצאה מהירי נהרגו ונפצעו כורים רבים וכל הכורים, שהיו מסוגלים לכך, נמלטו אל בתיהם.

מניין הנפגעים

מהירי נהרגו במקום 13 כורים, ועוד כ-7 כורים מתו מפצעיהם תוך כמה שעות. בנוסף אושפזו בבית החולים 23 פצועים קשה. פצועים קל העדיפו להסתלק מהמקום ולא נרשמו.

בימים שלאחר מכן מתו מפצעיהם עוד שלושה כורים והמכונאי שנדקר בתחילת השביתה. חמישה עשר ז'נדארמים ועשרה חיילים נפצעו, אחד מהם פציעה קשה (גרונו נחתך בסכין). ארבעים כורים נעצרו לחקירה.

אחרי השביתה

קבורת הכורים המתים נעשתה תחת הגבלות ופיקוח, כשרק המשפחה הגרעינית מורשית להשתתף בלוויה. העיתונות התחילה לבקר את מעשי הממשלה בתקיפות הולכת וגוברת, כשבראש המבקרים עמד פנאיט איסטרטי. בפרלמנט הרומני הגנו על הכורים חברי פרלמנט ממפלגת השלטון, המקורבת לאיגוד של הכורים. תחילה ניסו הפקידים האחראים לטעון שהכורים הוסתו על ידי פרובוקטורים קומוניסטים, לאחר מכן ניסו להעביר את הדיון לקווים לאומניים, כיוון שמרבית הכורים שנהרגו היו ממוצא הונגרי. משזה זה לא עזר,הודחו מתפקידיהם כל הפקידים הממונים. הממשל התרצה ושילם פיצויים וגמלאות למשפחות ההרוגים.

ההנצחה

לאחר 1948, בתקופה בה שרר ברומניה השלטון הקומוניסטי, נעשה ניכוס רעיוני של שביתת הכורים ובספר ההיסטוריה היחיד המורשה, שנכתב על ידי מיכאיל רולר, השביתה הוצגה כמאבק של המפלגה הקומוניסטית מול השלטון המדכא. לזכר השביתה נקבע חג "יום הכורים" ליום ראשון הראשון של חודש אוגוסט ונחוג עד נפילת המשטר הקומוניסטי.

ראו גם

קישורים חיצוניים

סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0