שביתת הנשים למען השלום

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


שביתת הנשים למען השלום (WSP, Women Strike for Peace הידועה גם נשים לשלום) היא תנועת נשים למען שלום בארצות הברית. ב-1961, בעיצומה של המלחמה הקרה, כ-50,000 נשים השתתפו, בו זמנית, בהפגנות של תנועת שביתת הנשים למען השלום. הנשים צעדו ב-60 ערים ברחבי ארצות הברית, במחאה נגד הנשק הגרעיני. זה היה אירוע המחאה הארצי הגדול ביותר של נשים במאה ה-20. כ- 1,500 נשים בראשות דגמר וילסון (Dagmar Wilson) נאספו למרגלות אנדרטת וושינגטון, ונשיא ארצות הברית, ג'ון פיצג'רלד קנדי, הסתכל עליהן מחלון הבית הלבן. המחאה דחפה את ארצות הברית וברית המועצות לחתום על הניסוי האמנה למניעת ניסויים גרעינים שנתיים מאוחר יותר".[1][2]

פעילות

שביתת הנשים למען השלום נוסדה על ידי בלה אבזוג ודגמר וילסון ב-1961,[3][4] כחלק מהתנועה לאיסור על ניסויים גרעיניים[5] וסיום מלחמת וייטנאם, כשהן דורשות חתימה על הסכם מוסכם באמצעות משא ומתן, ובהמשך נסיגה מלאה של ארצות הברית מדרום-מזרח אסיה. הצעדים דרסטיים של הסובייטים בחידוש ניסויים גרעיניים באטמוספירה, והצהרתה של ארצות הברית, כי אחרי שלוש שנות מורטוריום, שתערוך ניסויים בעצמה, השפיעה מאד על מיסדות התנועה והובילה אותם לפעולה.

הן השתמשו בטקטיקות חוקיות שונות לייצר לחץ: עצומות, הפגנות, כתיבת מכתבים, שדולות המוניות, תביעות ופעלת לחץ של בוחרים על חברי קונגרס בודדים מהמדינות השונות. במקביל הן השתמשו גם בכמה טקטיקות מחאה לא חוקיות, לא אלימות, כמו sit-ins במשרדי הקונגרס ותמיכה בסרבני גיוס (שאסורה על פי חוק) שמטרתן הייתה להקשות על פעילות בתי המשפט אם יערכו מעצרים המוניים.[6] במהלך מלחמת וייטנאם, נציגות הארגון נפגשו עם בג'קרטה עם נשים וייטנאמיות ומשלחת נסעה להאנוי, דבר שאיפשר קשר בין שבויי מלחמה למשפחותיהם.[7]

המבנה הארגוני של תנועת שביתת נשים לשלום היה רופף ולא היררכי וקבלת החלטות נעשתה בקונצנזוס. כל קבוצה או סניף של התנועה הייתה אוטונומיה כמעט מוחלטת וחלק מהסניפים הפכו במהירות לקבוצות חזקות בזכות עצמן.

לתנועת שביתת הנשים למען השלום היה תפקיד מרכזי בביטול ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקאית. כמו כן, או תאנט, מזכ"ל האו"ם והנשיא ג'ון פ. קנדי הכירו בהן כגורם משמעותי לאימוץ האמנה למניעת ניסויים גרעיניים (שנחתמה ב-5 באוגוסט 1963). התנועה הייתה מבין ראשוני המתנגדים למלחמת וייטנאם כבר בתחילת 1964.[8][9]

ב-1 בנובמבר 1961, בעיצומה של המלחמה הקרה, כ-50,000 נשים השתתפו בצעדות שאורגנו על ידי תנועת שביתת הנשים למען השלום. ההפגנות נערכו ב-60 ערים ברחבי ארצות הברית נגד נשק גרעיני. זו הייתה צעדת השלום של נשים הגדולה ביותר במאה ה-20.[1]

השפעה

חברות תנועת שביתת הנשים למען השלום היו בעיקר נשים נשואות עם ילדים מהמעמד הבינוני הלבן. הקריאה להפסקת הניסויים הגרעיניים באה מתוך תפקידן כאמהות. הן קראו להפסיק את הניסויים הגרעיניים מתוך חשש לעתיד ילדיהן, כשהן מדגישות שסטרונציום 90 (strontium-90), מנשורת גרעינית, עלול להמצא בחלב על סוגיו השונים.[4] המסאית הפמיניסטית קת'ה פוליט (Katha Pollitt) הגדירה את בסיס לפעולת התנועה כ"הגיון מבוסס על אמהות להתנגדות לניסויים גרעיניים".[6] שלא כמו מתנגדים אחרים לניסויים גרעינים, אמהות המעמד הבינוני לא נחשדו ברדיקליות ובעיקר לא תויגו כקומוניסטיות אחרי עידן מקארתי,[4] עובדה שהקלה על הממשל להקשיב לטענותיהן. הדימוי שהצטייר לתנועת שביתת הנשים למען השלום היה של נשים מכובדות ממעמד הביניים בגיל העמידה, נשים הלובשות כפפות וכובעים פרחוניים שערכו משמרות מחאה הבית הלבן והפנו את מחאתן גם לקרמלין על מנת להציל את הילדים שלהן ואת כדור הארץ. דימוי זה נתן לגיטימציה לביקורת על המלחמה הקרה והמיליטריזם האמריקאי.

התנגדות לפעילות צבאית אמריקאית

תנועת שביתת הנשים לשלום נשארה קול משמעותי בתנועת השלום גם במהלך שנות השמונים וה-90. התנועה התנגדה למערבות ארצות הברית באמריקה הלטינית ובמדינות המפרץ הפרסי. ב-12 ביוני 1982, תנועת שביתת נשים למען השלום סייע בארגון מיליון איש שדרשו את הפסקת מרוץ החימוש. בשנת 1991, הן מחו נגד מלחמת המפרץ; לאחר מכן, הן דחקו את הממשל האמריקאי להפעיל סנקציות על עיראק. בסוף 1990, שביתת נשים למען השלום התמקדו בעיקר פירוק מנשק גרעיני.[10][11]

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 Woo, Elaine (January 30, 2011).
  2. ^ Hevesi, Dennis (January 23, 2011).
  3. ^ http://www.uic.edu/depts/lib/specialcoll/services/rjd/findingaids/WomenForPeacef.html
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 Seattle Women Act for Peace (SWAP) archives on the site of the University of Washington.
  5. ^ Sarah V. Safstrom, A Proud History of Women Advocating for Peace, National NOW Times, Spring 2003.
  6. ^ 6.0 6.1 Amy Swerdlow.
  7. ^ Women Strike for Peace Records (DG 115), Swarthmore College Peace Collection, www.swarthmore.edu
  8. ^ Rebecca Solnit, Three Who Made a Revolution, The Nation, posted March 16, 2006 (April 3, 2006 issue).
  9. ^ Women Strike for Peace on the site of san.beck.org.
  10. ^ http://www.history.com/topics/women-strike-for-peace--wsp
  11. ^ http://womenforpeace.org/history.htm