שיוואג'י, קיסר הודו
 | |||||||
| דיוקן | |||||||
| לידה |
19 בפברואר 1630 מהאראשטרה, האימפריה המוגולית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
3 באפריל 1680 (בגיל 50) מהאראשטרה, האימפריה המרתית | ||||||
| שם מלא | שִׁיווָאגִ'י בּוֹנְסָאן | ||||||
| מדינה |
האימפריה המרתית  | ||||||
| עיסוק | שליט, מצביא | ||||||
| דת | הינדואיזם | ||||||
| בת זוג | סאי בּוֹנְסָאן | ||||||
| שושלת בּוֹנְסָאן | |||||||
| |||||||
| |||||||
שִׁיווָאגִ'י (מראטהית: शिवाजी) היה לוחם שבט מהרתי אשר הקים ממלכה מתוך סולטנות ביג'אפור בעת קריסתה את יסודותיה של האימפריה המרתית. שיוואג'י היה מאויביה הגדולים ביותר של האימפריה המוגולית.
מבחינה רשמית הוא שלט באימפריה המרתית כצ'הטרפטי (קיסר) מאז 1674 בעת הוכתר במבצר ראיגד ועד מותו, בזמן זה הוא האדיר מחדש את כוח הרוב ההינדואי בתת-היבשת ההודית נגד השליטים המוסלמים במרכז ובצפון. עם גדילת תנועת העצמאות ההודית בראג' הבריטי, גדלה מורשתו ההיסטורית של שיוואג'י כאשר רבים ראו בו גיבור להינדואיזם.
ביוגרפיה
שנותיו הראשונות
שיוואג'י היה צאצא לשורה של אצילים בולטים. הודו הייתה דאז בשלטון מוסלמי: המוגולים בצפון והסולטנים המוסלמים ביג'פור וגולקונדה בדרום, אלו היו השליטים הרכזיים של רוב הודו והם שלטו על גבי רוב הינדי בלי העמדת פנים שיש להם חובות כלשהן כלפי מי שהם שלטו.
שיוואג'י, שאחוזות אבותיו היו בדקאן (כיום מהאראשטרה), בתחום הסולטאנים של ביג'פור, מצא את הדיכוי המוסלמי והרדיפה הדתית של ההינדים בלתי נסבלים, עד שכאשר היה בן 16 שכנע שיוואג'י את עצמו שהוא ממונה האלוקים; שליח למען חופש ההינדים - אמונה אשר תוכל להחזיק אותו לאורך כל חייו.
באיסוף חבורת חסידים החל בערך בשנת 1655 לתפוס את המאחזים החלשים של ביג'פור באזורי הקירוב לים הערבי. תוך כדי כך הוא הפיל מכל המדרגות כמה מתומכיו המשפיעים, אשר התיישרו עם הסולטנים. בכל זאת, המיומנות הנועזת והצבאית שלו, בשילוב עם החומרה שלו כלפי מדכאי ההינדים, זיכו אותו בהערצה רבה. מספר תומכיו הלך והתעצם, וכמה משלחות קלות שנשלחו להפיל אותו בידי הסולטנים התבררו כלא יעילות.
מלחמות
כשסולטאן ביג'פור בשנת 1659 שלח צבא של 20,000 תחת פיקוח הגנרל אפאל ח'אן כדי להביס אותו, שיוואג'י, שהעמיד פנים שהוא מאוים, פיתה את הכוח התוקף לעומק שטח הררי קשה ובעודם שם הרג את אפאל ח'אן בקרב ישיר אחד על אחד.
בינתיים, כוחות שנבחרו בשקדנות בידי שיוואג'י הטילו מלכודת על יחידת הכוח האדירה של צבא ביג'פור. בן לילה הפך שיוואג'י לאדון מלחמה אדיר, שהחזיק את הסוסים, התותחים והתחמושת של צבא ביג'פור.
נחרד מכוחו העולה של שיוואג'י, הורה הקיסר המוגולי אורנגזב למשנה לו בדרום לצעוד נגד שיוואג'י אשר התמודד נגד האחרון בביצוע פשיטה נועזת בחצות בתוך המאהל של המשנה למלך, והכה את האחרון באכזריות. שיוואג'י, בכדי לעורר חמתם של המוגולים עוד יותר, תקף את עיירת החוף העשירה סוראט ולקח שלל עצום.
אוראנגזב בקושי יכול היה להתעלם מאתגר כה גדול ושלח את הגנרל הבולט ביותר שלו, מירזה רג'ה ג'אי סינג, בראש צבא שמנה כ-100,000 איש. הלחץ שהופעל על ידי הכוח העצום הזה, בשילוב עם הדחף והעקשנות של ג'אי סינג, אילצו עד מהרה את שיוואג'י לתבוע בשלום ולהתחייב שהוא ובנו יהיו שבויים של אורנגזב בבירתו באגרה, שם היו למעשה אסירים של המוגולים.
בריחה מאגרה
שיוואג'י, בעודו במעצר בית עם בנו באגרה, שלח סלים עצומים מלאים בממתקים לחלוקה בין העניים. ב-17 באוגוסט 1666 הוא ובנו עצמם התחבאו בתוך הסלים העצומים של הממתקים וברחו דרך השומרים, בריחתו הדרמטית, עליה בוססו דרמות וסיפורים אפים רבים, הייתה ועמדה לשנות את מסלול ההיסטוריה ההודית. חסידיו קיבלו אותו שוב כמנהיגם, ותוך שנתיים הוא לא רק זכה בחזרה בכל השטח האבוד אלא הרחיב את תחומו.
בנקודה מסוימת, שיוואג'י החל לתקוף את ערי הגבול המוגוליות והחל לפגוע ביציבותן של אותן הערים, אשר נהל לבזוז באכזריות; הוא ארגן מחדש את הצבא והנהיג רפורמות לרווחת נתיניו. בהפקת לקח מהסוחרים הפורטוגזים והאנגלים שכבר השיגו אחיזת אצבעות בהודו, החל בבניית כוח ימי; הוא היה השליט ההודי הראשון בתקופתו שהשתמש בכוחו הימי למסחר וגם להגנה צבאית. עקב פועלו של שיוואג'י, אורנגזב העצים את רדיפתו נגד ההינדים; הוא הטיל עליהם מס יתר אשר בעת לא שולם הוסב בעבודות כפייה, הרס מקדשים, והקים מסגדים במקומותיהם.
קיסר
בקיץ 1674, שיוואג'י המליך עצמו בקול תרועה רמה כריבון עצמאי של האימפריה המרתית ושל הרוב ההינדי המדוכא אשר התגייס אליו כמנהיגו. הוא שלט בתחום שטחיו במשך שש שנים, באמצעות קבינט של שמונה שרים. הינדי מאמין אדוק שהתגאה כמגן דתו, הוא שבר את המסורת בכך שציווה על שניים מקרובי משפחתו, שהומרו לאסלאם בכוח, להחזיר את עצמם לאמונה ההינדית.
אף על פי שלעיתים קרובות נוצרים ומוסלמים הטילו את אמונותיהם בכוח על האוכלוסייה, הוא כיבד את האמונות והגן על מקומות הפולחן של שתי הקהילות. מוסלמים רבים היו בשירותו. לאחר הכתרתו, המערכה הבולטת ביותר שלו הייתה בדרום, במהלכה כרת ברית עם הסולטנים ובכך חסם את העיצוב המפואר של כוח המוגולים כדי להפיץ את שלטונם על כל תת-היבשת.
שליט המרתים ניסה מספר פעמים להשיג הכרה מצד המוגולים.
"שיוואג'י בהחלט דחף לכדי הסגת כרה וניסה משמעותית לדרוש מהמוגולים הסדר יחסים והיה דבר זה מה שהוביל לשהותו הקצרה באגרה לאחר שנכנע למירזה רג'ה ג'אי סינג בפוראנדאר בשנת 1665. הפך למנסבדאר גדול עם טענות ליגיר גדול בדקאן. היה מחזק את עמדתו מול הסולטנות."
לפי ההיסטוריון ההינדי דשפנדה[1]; גם לאחר ששיוואג'י נמלט מאגרה, הוא המשיך לכתוב לקיסר המוגולי. כתוצאה מההתכתבויות הללו הכיר אורנגזב בשיוואג'י כ'רג'ה' ולאחר מות שיוואג'י המשיכו המרתים לחפש לגיטימציה בידי השלטון בדלהי.
לשיוואג'י היו מספר נשים ושני בנים. בשנותיו האחרונות נלחם נגד כפירתו של בנו הבכור, אשר בשלב מסוים ערק לתמיכה במוגולים והוחזר אל חיק משפחתו רק בקושי הרב ביותר. המתח של שמירת ממלכתו מפני אויביו לנוכח סכסוכים ביתיים מרים ומחלוקת בין שריו קירבו את שיוואג'י אל סופו. מבין ההיסטוריונים המערבים שלמדו על חייו ניתן לו התואר "שיוואג'י הגדול".
מורשת
שיוואג'י נפטר לאחר חולי קשה בשפעת ודיזנטריה באפריל 1680, במעוז ההרים רג'ארח, שאותו הפך לבירתו.
שיוואג'י הפיח חיים חדשים במאבק ההינדי נגד הכיבוש המוסלמי, ופועלו הפך את אורנגזב לקיסר הגדול האחרון של האימפריה המוגולית אשר מירושתו היא רק תיפול. מעל לכל, במקום ובעידן המוכתם על ידי פראות דתית ואי שקט, הוא היה אחד מהשליטים המעטים שנהגו בסובלנות דתית אמיתית. פועלו הצבאי הפך אותו למצביא אשר שילב בין אסטרטגיה צבאית מערבית וטקטיקה של כוחות חיל פרשים ונוודים.
ממלכתו תמשיך להתפתח ולהתחזק לעבר רוב המאה ה-18 עד שחברת הודו המזרחית הבריטית תטיל את צילה על האימפריה המרתית.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- שיוואג'י, קיסר הודו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Manimugdha S Sharma, Shivaji and the Mughals: The relationship was complicated, Times of india
