שיפוט אסתטי
שיפוט אסתטי הוא הקביעה כי למושא מסוים ערך אסתטי נתון.
לצורך השיפוט האסתטי דרושים טעם והבחנה המאפשרים את מציאת הערך האסתטי במושא. לדוגמה: נקודה אדומה בתחתית התמונה, מילה מדויקת בשיר ומרקם של דמויות במחזה, לדידו של בעל כושר השיפוט האסתטי, אינן מסתכמות בתכונה נייטרלית "לא אסתטית" ותו לא. אלא, בזכות ניסיונו, בשלותו והאינטליגנציה שלו, הוא מגלה דרכן את הערך ה"אסתטי" שביצירות - את "תכונותיהן האסתטיות"; את ה"מאוזן", ה"כבד" וה"מתפתח" שבהן. בשל חמקמקותו של הערך האסתטי, קמו תאוריות רבות של שיפוט אסתטי והציעו דרכים שונות למציאתו; האוטונומיסטים יחפשו את הערך בתוך היצירה בלבד, בגבולות צורתה ומרכיביה הבסיסיים, לעומתם ההטרונומיסטים; בוחנים את השלכותיה מחוץ לגבולותיה; ההבעתיות של היצירה, מוסריותה, רמת המימזיס שלה וכדומה.
"השיפוט האסתטי" הוא סוג של "שיפוט תפיסתי", ומשותף להם, כי המקור הראשוני לשיפוט הוא ההתנסות האישית ולא שיקול דעת. השיפוט כרוך בחוויה תפיסתית ישירה וסובייקטיבית ולפיכך, אינה ניתנת להנמקה מבוססת לוגית. אך מכיוון ששיפוט על ערך אסתטי ניתן לבחינה והוכחה באמצעות חוויה דומה של הזולת והסכמתו על שיפוט הערך, הרי שהוא אובייקטיבי ורציונלי. גם ל"פסק הדין הכולל", המשקלל את הערכים האסתטיים של היצירה בכללותה, לכדי טענה גורפת על טיבה, דרושה הפעלת שיפוט אסתטי אישי, שאינה יכולה להיגזר דדוקטיבית או אינדוקטיבית מן המרכיבים הלא אסתטיים ביצירה.
