שירות הדואר של קוריאה הצפונית
שירות הדואר של קוריאה הצפונית (בהנגול: 조선의 체신체계) או דואר קוריאה (조선 우편) מופעל על ידי משרד הדואר והתקשורת, ומפוקח מטעם הלשכה לתחזוקת שירותי התקשורת אשר מפקחת על כלל אמצעי התקשורת במדינה המסוגרת, לרבות מברקים, שירותי טלפוניה, שידורי טלוויזיה ועיתונות, וכדומה.[1]
רקע והיסטוריה
בדומה לאספקטים נוספים בשגרת היום-יום של תושבי קוריאה הצפונית, קיים קושי ניכר בהשגת מידע אותנטי ומאומת ביחס לשגרת החיים במדינה המסוגרת, כאשר לרוב, המידע הפנימי אודות המדינה מושג הודות לקומץ עריקים צפון-קוריאנים, אנשי עסקים בינלאומיים הפועלים במדינה בהסכמת המשטר, ומספר מכוני מחקר צפון-קוריאנים הפועלים מחוץ לגבולות המדינה[2].
בתקופה שלפני הרעב ההמוני של שנות ה-90, שירות הדואר במדינה פעל בדרך כלל כסדרו, כאשר העברת מכתב בתוך המדינה מיעד אחד לשני לקחה בדרך כלל פחות משבוע. הממשלה עצמה נהגה לספק לשירות הדואר אמצעי תחבורה (אופניים) לשם אספקת הדואר בזמן לתחנות החלוקה השונות.עם זאת, בימי הרעב ההמוני (אשר מכונה בקוריאה הצפונית "המצעד הכרוך במאמצים"), משלוחי הדואר הפכו בהדרגה לפחות ופחות סדירים עקב מחסור במזון, חשמל ודלק (בין היתר, חלו שיבושים ניכרים בתנועת הרכבות, אמצעי התחבורה העיקרי למרחקים ארוכים במדינה). כתוצאה מכך, שליחת מכתב מבירת המדינה, פיונגיאנג, למרחק מאות קילומטרים ספורים, יכלה לקחת כחודש ואף למעלה מכך[3]. במקרים מסוימים במהלך תקופת הרעב, ולפי מקורות שונים, עובדי הרכבת, אשר סבלו ממחסור במזון ובאמצעי חימום בקור המקפיא של החורף, נהגו לשרוף את דברי הדואר על מנת להתחמם[4].
בשנת 1992, שר הדואר והתקשורת, יחד עם סגנו ומרבית הבכירים במשרד פוטרו, כאשר השר וסגנו נשלחו למחנה מעצר בגין מעילה ובזבוז כספים במסגרת רכישת ציוד סיבים אופטיים פגום מבריטניה.
חרף זאת, באותה השנה החלה פריסה בהיקף חלקי של שירותי טלפוניה ברחבי המדינה, המבוססת על תשתית סיבים אופטיים, מה שהפחית את תלות התושבים בשירות הדואר המסורתי לשם שמירה על קשר עם קרובי משפחה וחברים.
מערכת הדואר
מערכת חלוקת הדואר בקוריאה הצפונית, בדומה למדינות אחרות, מבוססת על חלוקה לפי מחוזות, כאשר בכל מחוז פועל סניף מרכזי של משרד הדואר והתקשורת, ובמרבית הכפרים קיים סניף מקומי למשלוח ולקבלת דברי דואר מברקים וחבילות, הפועל בתיאום מול הסניף המחוזי. בהתאם למדיניות הצנזורה הפנימית במדינה, סוכנים מטעם מחלקת ביטחון המדינה של קוריאה הצפונית מוצבים בסניפי הדואר המרכזיים לשם בדיקת דברי הדואר, מה שמשמש כאמצעי פיקוח נוסף על תושבי המדינה.
חרף פעילותו של שירות הדואר ואמצעים נוספים להעברת מידע ברחבי המדינה, תקשורת אישית מפה לאוזן עודנה מהווה הדרך העיקרית להפצת מידע בין תושבי המדינה הפזורים ברחבי הארץ[5].
שירות דואר בינלאומי
נכון לשנת 2018, לא קיים שירות אספקת דואר סדיר בין קוריאה הצפונית לקוריאה הדרומית, שכנתה מדרום. יתרה מכך, מאז שנת 2006 קוריאה הצפונית מתמודדת עם סנקציות כלכליות חריפות שהוטלו על ידי מועצת הביטחון של האומות המאוחדות עקב תוכנית הגרעין של קוריאה הצפונית, מה שמגביל בצורה ניכרת את יכולתם של תושבי המדינה לשלוח ולקבל חבילות ומכתבים לחו״ל. כמו כן, מדינות שונות ברחבי העולם מטילות אף הן סנקציות על הכנסת דברי דואר וחבילות לקוריאה הצפונית. בארצות הברית לדוגמה, חל איסור על העברת דברי דואר וחבילות לקוריאה הצפונית, למעט תכתובת אישית (ותמונות). קיים איסור מוחלט על העברת סחורות, מטבעות, מתכות יקרות, תכשיטים, וחומרים כימיים/ביולוגיים/רדיואקטיביים ואחרים[6].
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Moon Sung Hwee (2006). "An In-depth Look at North Korea's Postal Service". Daily NK. נבדק ב-13 ינו' 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Robert S Boynton (באפריל 2011). "North Korea's Digital Underground". The Atlantic. נבדק ב-13 ינו' 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Demick, Barbara (2009). Nothing To Envy, Ordinary Lives in North Korea. United States of America: Spiegel & Grau. p. 79. ISBN 978-0-385-52391-2.
- ^ Demick, Barbara (2009). Nothing To Envy, Ordinary Lives in North Korea. United States of America: Spiegel & Grau. p. 124. ISBN 978-0-385-52391-2.
- ^ Scott A Snyder (17 במאי 2012). "Is North Korea's Information Seal Starting to Break?". The Atlantic. נבדק ב-13 ינו' 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Country Conditions for Mailing-Korea, Democratic People's Republic of". United States Postal Service. נבדק ב-12 ינו' 2013.
{{cite web}}: (עזרה)
