שמן עכו"ם
| תלמוד בבלי | תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ל"ה עמוד ב' - דף ל"ז |
|---|---|
| תלמוד ירושלמי | מסכת שבת, פרק א', הלכה ד' ; תלמוד ירושלמי, מסכת עבודה זרה, פרק ב', הלכה ח' |
| משנה תורה | משנה תורה לרמב"ם, הלכות מאכלות אסורות, פרק י"ז, הלכה כ"ב |
| שולחן ערוך | שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קי"ד, סעיף ז' |
שמן עכו"ם (עובדי כוכבים ומזלות - שיבוש נוצרי למונח "נכרי") הוא שמן זית שנוצר על ידי אדם שאינו יהודי. שמן זה נאסר על ידי חז"ל, ככל הנראה בין שמונה עשר דבר שנאסרו על ידי בית שמאי ובית הלל בעליית חנניה בן חזקיה בן-גוריון. בשונה מסתם יינם נאסר השמן רק באכילה, אך לא בהנאה[1]. השמן הותר בתקופת הדור הראשון לאמוראים על ידי רבי יהודה נשיאה ובית דינו[1].
זהות האוסרים
אף על פי שהאיסור נמנה בין שמונה עשר הדברים שנגזרו בעליית חנניה בן חזקיה, נחלקו האמוראים האם השמן נאסר אז לראשונה, או שהם רק הרחיבו את האיסור.
לדעת רב[1] ורבי יוחנן[2] ורב יהודה[2] – דניאל ובית דינו אסרו את השמן. הם דורשים זאת מהפסוק "וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתיו", מהלשון "משתיו" משמע שתי משתאות: משתה יין ומשתה שמן, ומכאן למדו כי אסר את השמן לכל ישראל כאיסור יין נסך. אמנם סייגו זאת בתלמוד[3] כי האיסור במקורו היה תקף רק בעיר, אך מחוץ לעיר לא נאסר זאת. ובשעת גזירת "שמנה עשר דבר" הרחיבו את האיסור גם על השמן בשדה.
לדעת שמואל – לא אסר זאת דניאל, אלא החמיר לעצמו. והשמן נאסר רק בשעת "שמנה עשר דבר"[4], ולשיטת ראשונים אחדים השמן נאסר בהזדמנות אחרת על ידי חכמים אחרים[5].
טעם האיסור
שתי דעות עיקריות נאמרו בטעם האיסור:
1. לפי רב ורבי יצחק[6] - טעם האיסור היה כדי להקשות על יצירת קשרים חברתיים בין יהודים לגויים חלקן על מנת למנוע קירבה שעלולה להביא לנישואים בין-דתיים ולהתבוללות.
2. לפי שמואל[1] – טעם האיסור היה משום שחששו שהגויים מאחסנים את השמן בכלים שבישלו בהם דברים אסורים, ודברי האיסור נבלעו בכלים, והם חוזרים ונפלטים ומתערבבים עם השמן בכלי, ומכיון שסברו שאם דבר האיסור רק פוגם במאכל ולא משביחו – גם כן אסור, לכן אסרו כל שמן שלהם[7]. ויש שפירשו[8] בדעת שמואל שאף אם סבורים הם שנותן טעם לפגם – מותר, גזרו מחמת שני הטעמים יחד, מפני שייתכן שהשמן ישתבח על ידי הטעם שנבלע בכלי, וכן משום כדי להרחיק מן הגויים שלא יבואו להתבולל בהם.
היתר השמן
בזמנו של רבי יהודה נשיאה הראשון, ראה שרוב הציבור אינם יכולים לעמוד בגזירה זו, משום שייצרו את רוב השמן בכמה מקומות בודדים על ידי גויים, ולא יכלו היהודים להשיג שמן מייצור יהודי, לכן כינס את בית דינו והתירו את השמן.
יש ראשונים הסבורים כי כבר סבו רבי יהודה הנשיא התיר את השמן, אך בני דורו לא קיבלו את ההיתר, ורק כאשר נכדו רבי יהודה נשיאה התיר את השמן – קיבלו זאת בני דורו[9].
טעם ההיתר
אף שאין בית דין יכול לבטל גזירת בית דין חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין, היה יכול רבי יהודה נשיאה להתיר את השמן, מאחר שבדק ומצא שמעולם לא פשטה הגזירה בכל ישראל, ועל גזירה כזו לא חל הכלל הזה, ולכן יכול היה לבטל[3][2].
טעם נוסף נאמר בתלמוד ירושלמי[10][2], מאחר שיהודי ארץ ישראל נהגו לעלות להר המלך – מקום גידול הזיתים - ללקוט זיתים ולעשיית השמן באופן עצמאי, ודרי המקום שהיו רומיים היו הורגים בהם. לכן התירו זאת רבי יהודה ובית דינו כדי שיוכלו לקנות את השמן מהגויים ולא יסתכנו לעלות למקום הסכנה[11].
לפי טעמו של שמואל – הכריע רבי יהודה נשיאה כדעת המתירים בליעת איסור ש"נותן לטעם לפגם", ולכן התירו את השמן[3] – שכל עיקרו נאסר משום שסברו שנותן טעם לפגם אסור.
השפעת ההיתר
לאחר שהתירו את השמן, ירד רבי שמלאי, תלמידו של רבי יהודה נשיאה, לנציבין, ופרסם את דבר ההיתר[3]. כשמוע זאת רב יצחק בר שמואל בר מרתא מיהר להביא את דבר ההיתר לרבותיו רב ושמואל בבבל. שמואל קיבל זאת מיד, אולם רב סירב לקבל את ההיתר[3]. יש מפרשים[12] שרב קיבל מאבותיו שיש לדרוש את האיסור מהפסוק בדניאל, ורבי יהודה נשיאה לא ידע דרשה זו, ואם היה דורשו לא היה מבטלו[13]; ויש אומרים שסבר שרק רבי שמלאי אומר כן, כי מאז ומעולם היה מערער על איסור השמן, ועתה תולה הוא היתרו ברבי יהודה נשיאה[14]. אך כששמואל אמר לו שאם לא יקבל את ההיתר – יכתוב עליו שהוא זקן ממרא, קיבל רב את ההיתר[10].
בשל היתרו זה נקרא בתלמוד בית דינו של רבי יהודה נשיאה "בית דינא דשריא משחא".
רבי שמלאי, שמשו של רבי יהודה נשיאה, ביקש להתיר אף פת של אופה גוי, אבל לאחר היתר השמן ותקנת הגט חשש רבי יהודה שאם יתיר בפעם השלישית, יצא על בית דינו שם כאילו הוא מקל מדי אף במקום שאין צריך, ולכן סירב להתיר אף את הפת, באומרו "אם כן יקראו לנו 'בי דינא שריא' ", כאשר הכוונה לבית דין הנוטה להקל תמיד[15].
להלכה
נפסק בשולחן ערוך[16] כי השמן מותר באכילה: ”שמן ודבש של עובד כוכבים מותרים ואינם נאסרים משום בישולי עובד כוכבים ולא משום גיעולי עובד כוכבים”. וכתב הרמב"ם[17] שהאוסרו הוא חוטא גדול, וכתב רבי מרדכי יפה בספר הלבושים[16] כי הוא חסיד שוטה אפילו אם הוא מחמיר על עצמו. והטעם שאין להחמיר – כתב המאירי[18] - שמכיון שהתירו את השמן אסור להחמיר כדי לא להוציא לעז על הנוהגים היתר. אפילו אם בישל הגוי את השמן כתבו הפוסקים שמותר לאכלו, מכיון שהשמן נאכל גם ללא בישול, ולא נאסר בבישול עכו"ם[17].
קישורים חיצוניים
- שמן של גויים, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- הערך "שמן של גוים" מתוך אנציקלופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ל"ה עמוד ב'.
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 תלמוד ירושלמי, מסכת עבודה זרה, פרק ב', הלכה ח'
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ל"ו עמוד א'.
- ^ כך דעת התוספות והרי"ף במסכת עבודה זרה דף לו עמוד א.
- ^ כך דעת תוספות שאנץ והריטב"א במסכת עבודה זרה דף לו עמוד א.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ל"ו עמוד ב'.
- ^ כך פירש בדעתו בתוספות הרא"ש שם.
- ^ תוספות בשם ר"י ועוד ראשונים.
- ^ שו"ת הרשב"א חלק א סימן מה, וכן בחידושי הרא"ה על מסכת עבודה זרה דף לה עמוד ב', וכן בפירוש הר"ן על הרי"ף שם.
- ^ 10.0 10.1 תלמוד ירושלמי, מסכת שבת, פרק א', הלכה ד'.
- ^ כן פירש בקרבן העדה שם, וכן הוכיח בדורות הראשונים חלק ה' דף קמד עמוד א, ולא כפירושו של הפני משה שם.
- ^ כך פירש בחידושי הריטב"א שם.
- ^ כן כתב בחידושי הרמב"ן שם.
- ^ משמעות דברי התלמוד ירושלמי, מסכת שבת, פרק א', הלכה ד', וכפירוש הקרבן העדה והפני משה שם
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ל"ז עמוד א'; תלמוד ירושלמי, מסכת עבודה זרה, פרק ב', הלכה ח'
- ^ 16.0 16.1 חלק יורה דעה סימן קיד סעיף ז
- ^ 17.0 17.1 הלכות מאכלות אסורות פרק יז הלכה כב.
- ^ עבודה זרה דף לו עמוד א