שרה איטה פלמן
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות ריקה.
שרה איטה פֶלמַן (א' בניסן תרט"ז, 6 באפריל 1856, מזריץ', פולין – ח' באלול תרצ"ו, 26 באוגוסט 1936, תל אביב)[1] כונתה "אם הפרדסנות העברית בארץ ישראל" או "חלוצת הפרדסנות העברית בארץ ישראל".
שרה איטה פלמן ניהלה אחוזה גדולה בשם גינת דוד (על-שם בעלה) בשטח שבו נמצא היום בניין עיריית תל אביב. היום נמצא בסביבה רחוב בשם רחוב הפרדס. שמו של הרחוב מזכיר שם פרדס עצי פירות הדר, ענק, אשר השתרע בין אבן גבירול, פרישמן, שלמה המלך וארלוזורוב, אשר נוהל על ידה במשך כחמישים שנה.
בפתח תקווה הונצח שמה ברחוב בשם "חלוצת הפרדסנות".
תולדות המשפחה
בעלה דוד דב פלמן היה סוחר עורות אמיד בפולין, שהחליט לעלות לארץ ישראל ולהיות חקלאי. הוא עלה לארץ ישראל בשנת 1883 כשבידו סכום כסף נכבד. דאגתו הראשונה הייתה איך יסייר בארץ לאתר אחוזת קרקע ובכיסו סכום שנחשב לעתק. בהיעדר בנק שיוכל לסמוך עליו פנה לידיד בירושלים והפקיד בידו את כספו. הידיד עשה את מלאכתו באמונה ושמר על כספו עד שרכש בו את אחוזת "גינת דוד". הוא רכש קרקע באזור הכפר הערבי סומייל (היום בצפון תל אביב). שנה לאחר מכן עלתה ארצה שרה איטה פלמן עם ארבעה בנים, שלוש בנות והחמות – אמו של דוד.
הם בנו את ביתם בסמוך לכפר הערבי סומייל, במרחק של 4 ק"מ מהקהילה היהודית ביפו, ונטעו באחוזתם, שנקראה "גינת דוד", את פרדס ההדרים העברי הראשון בארץ.
לדוד דב לא היה מושג בחקלאות. את ידיעותיו המעטות על הארץ קרא מספר על החקלאות הארץ ישראלית בדרכו לארץ. הוא יצר קשרים עם השייח של כפר סומייל ופועלים ערביים עזרו לו ולימדו אותו לטפל בפרדס. כעבור שנה, באחד מחודשי הקיץ החמים, כאשר עבד פלמן בפרדס ללא כיסוי ראש, הוא קיבל מכת שמש. הריצו אותו ליפו על חמור, אבל הרופא שם חשב שיש לו מלריה ונתן לו תרופות לא מתאימות שזירזו את מותו.
בקרבת כפר סומייל נשארה באחוזה אלמנה צעירה עם שבעה ילדים גדולים וקטנים, והחמות. היא החליטה להישאר בפרדס ולהמשיך את עיבודו. ובאיגרת ששגרה לאחד הרבנים כתבה: "יקרה לי ירושת בעלי ועמלו אתו עבדתי ועמלתי. בפינה הזו ראה את פינת חייו, ואני לא אלך מכאן! את נפשי אתן לאדמה הזו שהקריב את עצמו עליה".
הערבים שהעריכו אותה מאוד, כינו אותה בשם סית שרה (גברת שרה), והשייח הפיץ הודעה בכל הכפרים מסביב, שמי שיפגע בסית שרה, ילדיה או רכושה, דמו בראשו. ואכן, היו מקרים ששודדי דרכים זרים, לא שמעו את האזהרה, ושדדו בהמות או ציוד מהפרדס, למחרת יצאו אנשי השייח בעקבותיהם לנקום ולהחזיר. פעם אחת שחה בבריכה של הפרדס (לימים בריכת גן הדסה) ילד ערבי, וטבע. הערבים מכפר סומייל השתוללו, ורצו לפרדס במקלות ובגרזנים. אלא שאמו של הילד המת, לא נתנה לפגוע בשרה איטה. היא תפסה אותה אחריה, גוננה עליה בגופה, וקראה לעבר ההמון: "סית שרה אהבה את הבן שלי כמו את הילדים שלה, ואוי למי שיפיל שערה מראשה".
בשנת 1934 החליטו בתל אביב לחגוג מלאת 50 שנה לעלייתה של שרה איטה פלמן, ואנשי מועצת העיר ובראשם מאיר דיזנגוף ערכו לה חגיגה רבתי, והכתירו אותה בתואר "חלוצת הפרדסנות העברית"[2].
לימים, נבנה בשטח הפרדס גם גן העיר ובניין עיריית תל אביב-יפו בכיכר רבין. לזכר הפרדס נקרא "רחוב הפרדס" בסביבה זאת.
נכדה אברהם פלמן, שהעלה את סיפורה על הכתב, למד בלונדון ראיית חשבון, עבד בארץ בחברה בריטית אשר חפרה את נמל חיפה. בשנת ה'תרצ"ג, 1933, פתח משרד עצמאי בתל אביב. היה מרצה בבית הספר הגבוה למשפט וכלכלה בתל אביב וחבר "הבונים החופשיים". כמו כן כתב ספרים מובילים בתחומי דיני המס ודיני חברות בישראל. אחד מבניה של שרה איטה היה יעקב פלמן[3] אשר נשא לאשה את בתו של חיים בנימין בן הרב גבריאל מדאלהינוב, יליד ירושלים. אשתו של יעקב פלמן הייתה בת דודו של הרוקח אריה לייב גבריאלוביץ (לייב אפטייקר) בנו של ראש ישיבת "עץ חיים" - הרב אליעזר דן רלב"ג.
לקריאה נוספת
- אברהם פלמן, חלוצי הפרדסנות העברית בארץ-ישראל: <משפחת פלמן>, תל אביב: דפוס עזריאל, 1940.
- אברהם פלמן, ראשית הפרדסנות העברית, בתוך: אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, כרך א', פרק מ"ט, עמ' 553–572.
- יעקב יערי-פולסקין, חולמים ומגשימים, הוצאת מ. מזרחי 1967, עמ' 115–120.
- יעקב שלמה לוי, תל אביב של מעלה, (בתוך) המודיע ג כסליו תש"ע
קישורים חיצוניים
- אילנה כהן-פנר, סית שרה – הפרדסנית הראשונה מתל אביב(הקישור אינו פעיל) -נשים ברשת.
הערות שוליים
- ^ הקבר של שרה איטה פלמן בבית הקברות טרומפלדור, באתר BillionGraves.
- ^ מקור:אילנה כהן-פנר
- ^ "מגנזי ירושלים" של פנחס גרייבסקי חוברת ק"ח ק"ט תרצ"ד
