תחיית מצרים
| מידע כללי | |
|---|---|
| פַּסל | מחמוד מוח'תאר |
| תאריך יצירה | 1928 |
| טכניקה וחומרים | גרניט |
| ממדים בס"מ | |
| אורך | 12 מטרים |
| רוחב | 8 מטרים |
| גובה | 8 מטרים |
| נתונים על היצירה | |
| מיקום | קהיר שבמצרים |
.JPG)
תחיית מצרים (בערבית מצרית: نهضة مصر, תעתיק: נהדת מצר) הוא פסל מונומנטלי שנוצר על ידי מחמוד מוח'תאר והוצב באתרו ב-1928, הפסל הלאומי הראשון שנוצר במצרים המודרנית, אחד מסמלי התנועה הלאומית המצרית. גובה הפסל נטו (ללא הכן עליו הוא ניצב) שמונה מטרים והוא עשוי מגוש גרניט ורוד. הפסל ניצב בכיכר אוניברסיטת קהיר (מול מבנה שגרירות ישראל).
תיאור וסימבוליזם
הפסל גדוש סמליות שעניינה העתיד הקם, המקושר לעבר הקדום ורב-ההוד של מצרים העתיקה, תוך שהוא דוחה את ההווה והעבר הקרוב, הקשור לאסלאם.
גוש הגרניט ממנו הוכן הפסל נחצב במחצבה בסביבות אסואן שבדרום מצרים, אשר הייתה בשימוש בתקופות קדומות וכבר בחומריותו מצהיר על הקשר שלו למסורות הקדומות.
הפסל מתאר שתי דמויות. ספינקס ופלאחית (איכרה) צעירה, הסומכת ידה האחת על גבו. הספינקס מסמל את הקשר בין המצריות המודרנית לעברה המפואר, הקדם-אסלאמי. בניגוד לספינקס בגיזה, המתואר כרובץ, הספינקס בפסל מותח את שתי רגליו הקדמיות בתנועת התעוררות ונראה כעומד לקום על רגליו, כמו הלאומיות המצרית באותה תקופה (כפי שבאה לידי ביטוי במהומות 1919 במצרים למשל). הפלאחית מייצגת את אם האומה, אשת העם, הגורם העממי המחובר לקרקע ומהווה את עמוד השדרה של העם (השעביה - העממיות). היא נראית כמסירה את הרעלה מעל פניה וצופה על העתיד. גם בכך יש התרסה נגד האסלאם, כגורם מדכא ואנטי-לאומי.
יצירת הפסל
מוח'תאר יצר את הפסל בשנים 1928-1922, כתוצאה מרעיון שצמח משיחותיו עם המדינאי והמהפכן סעד זע'לול בפריז כעשור קודם לכן. כבר ב-1920 הציג מוח'תאר בתערוכה בפריז דגם מוקטן של הפסל, באותו שם, וזכה במדליית זהב. ב-1921 הזמינה ממשלת מצרים ממוח'תאר את הפסל באופן רשמי. אולם, כוחות אסלאמיים שמרניים ובראשם המלך פואד, התנגדו לפסל המודרני-פרעוני, שעמד בסתירה לעקרונות ולמסורות האסלאם ואף הציג דמות אשה משוחררת. כך היה אתר הקמת הפסל לאתר התנגחות בין מפלגת הופד הלאומית-ליברלית לבין השמרנים. ביקורת נוספת שנמתחה על הפסל היא שמדובר בפרויקט מגלומני ועתיר תקציב (בפרט בשל התעקשותו של האמן על הובלת אבני גרניט ורודות מהמכרה הפרעוני באסואן), שאין בכוחה של הממשלה הענייה לממן והדבר אינו מוסרי ביחס לצורכי העם. כך, בעת שליטת ממשלת אחמד זיוור פאשה (1924-1926) נעצרה העבודה על הפסל כליל. ב-1926 שבה מפלגת הוופד לשלטון וקידמה במהירות ובנחישות את השלמת הפסל.
הפסל הוצב בכיכר תחנת הרכבת (כיכר רעמסס) בקהיר ב-20 במאי 1928 ונחנך בטקס רב רושם, שהיה גם הפגנת כוח של מפלגת הוופד. בטקס נכחו אלף איש, בהם כל חברי בית הנבחרים והסנאט; הרב הראשי ליהודי מצרים, חיים נחום אפנדי; הפטריאך הקופטי; ראשי העולמא (בכירי הדת) של אוניברסיטת אל-אזהר; אינטלקטואלים ואנשי תקשורת מקומית וזרה. "נסיך המשוררים", אחמד שאוקי, פרסם מקאמה לכבוד האירוע ובו תיאר את מוח'תאר כיוצרה של הזהות הלאומית המצרית בתקופה המודרנית. אולם מאוחר יותר, עם התחזקות הכוחות האסלמיים, תואר הפסל כיצירה פאגאנית המבקשת להתרפס מול האסתטיקה האירופאית ונטע זר שיש להסירו. באביב 1955 הורה גמאל עבד אל נאצר להסיר את הפסל ממקומו המרכזי ולהעתיקו לשולי העיר, לשכונת גיזה, תוך הנמכת כן הבסיס שלו משבעה מטרים לשניים בלבד. כיום ניצב הפסל בכיכר גשר האוניברסיטה, מול הכניסה לאוניברסיטת קהיר בגיזה, בדרך גן החיות. בשנים 1997-1998 עבר הפסל שיפוץ וניקוי יסודי.
לקריאה נוספת
- ישראל גרשוני, פירמידה לאומה: הנצחה, זיכרון ולאומיות במצרים במאה העשרים; תל אביב: עם עובד, תשס"ו 2006
קישורים חיצוניים
- ישראל גרשוני, אמנות ולאומיות: מחמוד מוח'תאר והקמת הפסל תחיית מצרים
- גיא בכור, תעלומת האריות ופתרונה
- יורם מיטל, "תחיית מצרים" והמאבק לכינונה כאומה מודרנית, מכון ון ליר בירושלים
