תחנת הכוח הראשונה בחיפה
תחנת הכוח הראשונה בחיפה החלה לפעול ב10 ביוני 1925 במעמד פנחס רוטנברג, מנהלי חברת פיק"א, סולל בונה ומועצת פועלי חיפה. את הממשל הבריטי ייצג מר נובל, מנהל מע"צ במחוז הצפון. ב25 ביוני התקיים טקס החנוכה של התחנה במעמד הנציב העליון הרברט סמואל. התחנה נחשבת לאחת הדוגמאות הראשונות של ארכיטקטורה מודרנית בארץ ישראל [1]
רקע היסטורי
תחנת הכוח הראשונה בחיפה הוקמה במקביל לתחנת הכוח בטבריה, והופעלה באותו יום. בדומה לטבריה, גם חיפה, בזמן הקמת התחנה, לא היתה עיר גדולה במיוחד. בטבריה הבחירה להקים את התחנה נבעה מתוך רצון ליצור חיבור לעורף העירוני של תחנת הכוח העתידית בנהריים. במקרה של חיפה הבחירה נבעה מאמונה בעתידה של העיר. כבר בספרו אלטנוילנד כינה הרצל את חיפה "עיר העתיד" וגם הבריטים הפכו אותה לצומת חשוב בפרישת קווי הרכבת שתכננו במזרח התיכון.[2]
עיתון "דבר" דיווח שבערב הפעלת התחנה לראשונה הודלקו אלפי נורות שנתלו על חזיתה והמראה זכה לתשואות מהקהל שהגיע לצפות באירוע. ההשקה הרשמית של התחנה נדחתה ל25 באותו החודש כיוון שבאותו הזמן ביקר הנציב העליון בארץ ורוטנברג היה מעוניין בנוכחותו בטקס.
עם הפעלת התחנה החלו וועדי השכונות בחיפה(בת גלים, נווה שאנן, אחוזת הרברט סמואל, והר הכרמל) לפנות להנהלת חברת החשמל בבקשה להארכת קווי החשמל לשם חיבור המבנים בשכונות. החוזים בין וועדי השכונות לבין החברה כללו תשלום על הקמת רשת החשמל או על הצבה וחיבור של טרנספורמטורים והתחייבות לשימושים מינימליים שנקבעו באותם חוזים. החברה העמידה לטובת וועדי השכונות הלוואה למימון חלקי של החוזים.[3]
בשנים הבאות הביקושים גדלו ונוספו לקוחות חדשים וביניהם, מפעלים וחברות תעשייתיות, כמו מפעל "שמן" וחברת "של". כדי לעמוד בביקושים שהלכו וגברו, הוקמו קוי חשמל חדשים שקישרו את התחנה בחיפה לתחנה בתל אביב ולתחנת הכוח ההידרואלקטרית שנבנתה בנהריים.[1]
בתחילת שנות ה-30 הודממו שלוש תחנות הכוח שפעלו באמצעות דיזל גנרטורים, בתל אביב, בחיפה ובטבריה, והן שימשו רק כעתודה ולמקרי חרום.[4]
במרץ 1935 הוקמה תחנת הכוח הקיטורית הראשונה בחיפה, שנקראה לימים, תחנת הכוח חיפה א'.
תכנון התחנה
עבודות תכנון התחנה החלה ב1924 לאחר שפנחס רוטנברג קיבל את תמיכת הנציב העליון הבריטי הרברט סמואל. תמיכת הנציב היתה חשובה לרוטנברג שניסיונו בזמן הקמת תחנת הכוח הראשונה בתל אביב, לימד אותו שתמיכת הבריטים היא הפתרון המרכזי לחשש בוועד הפועל הערבי מ"החשמל היהודי".
רוטנברג בחר להקפיד על איכות תכנון אדריכלית בכל תחנות הכוח שהקים באותן שנים וגם במקרה של תחנת הכוח בחיפה פנה לאדריכלים מהשורה הראשונה בכדי שיעצבו את המבנה. ב1923 פנה רוטנברג לאדריכל היהודי גרמני אריך מנדלסון וביקש ממנו לתכנן את תחנת הכוח ההידרואלקטרית על הירדן ואת תחנת הכוח בחיפה. מבחינתו של מנדלסון ההזדמנות לתכנן תחנת כוח היתה מימוש של אידאל המודרניות הן כמתכנן והן כציוני נלהב. בעקבות הפניה הגיעה מנדלסון לביקור בישראל שבמסגרתו יצר סקיצות לשני הפרויקטים ולמד את האתרים. הסקיצות כללו פרספקטיבה אקספרסיבית, תכניות וחתכים. על בסיס התכנון שיצר מנדלסון החלו במחלקת התכנון של חברת החשמל בשרטוט תכניות, חזיתות וחתכים של התחנות. התכנון המוצע התבסס על מבנה נקי קווים עם גג שטוח, תכנית מלבנית קומפקטית ואסימטריות בביטוי התלת ממדי. תכנון המזכיר את תחנת הכוח שתכנן מנדלסון במפעל הטקסטיל "מאייר – קאופמן" בגרמניה.[1]
עבודת התכנון נתקלה בקשיים בגלל התנגדות הוועד הפועל הערבי ומנדלסון, ממקום מושבו בברלין, הרגיש שהעיכוב בתכנון אינו מוגבל לסוגיה הפוליטית. במכתב שכתב לאדריכל ריכרד קאופמן, מתלבט מנדלסון בסוגיה. למרות זאת בסוף 1923 העביר מנדלסון לרוטנברג סדרת שרטוטים סופיים לתחנה בחיפה. בתגובת רוטנברג, שנשלחה למנדלסון במכתב מתחילת 1924, נכתב שהצעתו תעלה לדיון במועצת המנהלים של החברה אך לא סביר שתתקבל בגלל המודרניות המובהקת של התכנון. לטענתו של רוטנברג הבריטים העדיפו תכנון שמכונה בתאוריה האדריכלית, רגיונליזם קולוניאליסטי ,[5]על פני המודרניזם האירופאי. חוקרי מרכז המחקר למורשת האדריכלות בטכניון כותבים בספר המוקדש לפרויקטים האדריכליים של חברת החשמל, שנראה שרוטנברג שהעדיף להיות הפוסק האחרון בנושאי התכנון בחברה, השתמש בהתנגדות הבריטית כדי לוותר על שירותיו של מנדלסון ולהימנע מהתנגשות בין רצונותיהם.[1]
עוד לפני תום ההתקשרות עם מנדלסון פנה רוטנברג לקאופמן שביקש ממנו לתכנן את התחנה. קאופמן,ל מרות שהיה בקשר אישי עם מנדלסון, ושתכנון תחנת הכוח בתל אביב עלה על שרטון, לקח על עצמו את התפקיד. הוא עדכן את מנדלסון במכתב והחל להכין מספר גרסאות לתכנון. אך גם במקרה זה, התכנון לא יצא לפועל. ביולי 1924 כתב לו רוטנברג שבגלל התנאים הטופוגרפיים שאתר, נאלצו בחברה לשנות את התכנון ובגלל קוצר הזמן האחריות על התכנון הועברה למחלקת התכנון של החברה. באוגוסט 1924 החלה עבודת התכנון בחברה וחלק מן השרטוטים שהופקו באותה התקופה חתומים על ידי מתכנן החברה ש.ד. סורסקי וחלק על ידי רוטנברג עצמו. מקורות ההשראה לתכנון הסופי היו הן עבודתו של קאופמן והן עבודתו של מנדלסון.[1] הכניסה לבניין היתה מגרם מדרגות רחב שנוצר בגלל התנאים הטופוגרפיים. הבניין עצמו היה מודרני במובהק עם קווים נקיים ומגדל בולט ששובר את הסימטריה. הגג התבסס על מערכת מסבכים שיצרה שיפוע קל שהוסתר בחזית על ידי מעקה הגג המוגבה.
ראו גם
לקריאה נוספת
- בן-ארצי יוסי, חיפה-היסטוריה מקומית, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה בשיתוף הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר, תשנ"ח 1988
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 הרברט גילברט, סלבינה ססנובסקי ואיטה היינצה-גרינברג, בשאיפה למצוינות באדריכלות: מבנים ופרויקטים של מפעל החשמל בארץ ישראל 1921-1942, חיפה: כתר ומרכז המורשת הפקולטה לארכיטקטורה, הטכניון, 2003
- ^ מרדכי נאור, ברכת החשמל, ירושלים: יד בן צבי וחברת החשמל, 2003
- ^ ארכיון חברת החשמל. מיכל A36
- ^ מרדכי נאור, ברכת החשמל, ירושלים: יד בן צבי וחברת החשמל, 2003
- ^ רון פוקס, אדריכלות בירושלים בתקופת המנדט: היסטוריציזם מול מודרניזם, ירושלים בתקופת המנדט, יד בן צבי, 2003, עמ' 197-203
