בנימין זאב הרצל

בנימין זאב תאודור הרצל
בגרמנית: Theodor Herzl
בהונגרית: Herzl Tivadar

בנימין זאב הרצל, אבי התנועה הציונית והוגה מדינת ישראל, סביבות 1900
לידה	2 במאי 1860 פשט (כיום חלק מבודפשט), הונגריה
פטירה	3 ביולי 1904 (בגיל 44) וינה, אוסטריה
מדינה	האימפריה האוסטרית (ובהמשך האימפריה האוסטרו-הונגרית)
מקום קבורה	דבלינג, וינה (עד העלאת עצמותיו ב-1949) הר הרצל, ירושלים
בת זוג	יוליה (ז'ולי) נשאואר
נשיא הקונגרס הציוני העולמי ה־1 1897–1903 (כ־6 שנים) דוד וולפסון ←

בנימין זאב הרצל בצעירותו, 1878

בנימין זאב תאודור הרצל (בגרמנית: Theodor Herzl; בהונגרית: Herzl Tivadar; י' באייר ה'תר"ך, 2 במאי 1860 – כ' בתמוז ה'תרס"ד, 3 ביולי 1904) היה עיתונאי, משפטן, סופר, מחזאי ומדינאי יהודי, יליד בודפשט. מפתח רעיון הציונות המדינית ומייסד הציונות כתנועה לאומית-מדינית ממוסדת. בתנועה הציונית, ואחר כך בציבוריות היהודית ביישוב בארץ ישראל וברחבי העולם – בכלל זה בספרות, ביצירה ובמחקר, הוענק לו התואר "חוזה המדינה".

מאז כינוס הקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897 עד לפטירתו של הרצל, הפכה התנועה הציונית לתנועה מדינית ומעשית, דינמית ומשמעותית. רעיונותיו של הרצל מצאו הד בקרב יהדות אירופה, והגיעו לקהילות היהודים בכל העולם. תמיכת המוני היהודים ברעיונות הציונות השפיעה על התגברות גלי העלייה לארץ ישראל, והיא זו שאפשרה בסופו של דבר את הקמת מדינת ישראל.

ביוגרפיה

הרצל בגיל 5 בבית משפחתו בבודפשט, הונגריה

הרצל נולד בעיר פשט (כיום חלק מבודפשט), בירת ממלכת הונגריה שבקיסרות האוסטרו-הונגרית. בני משפחתו היו מעורים בחברה הכללית. מצד אביו היה צאצא למשפחות מיהדות ספרד שנדדו בבוהמיה, בשלזיה ובמורביה והגיעו עד בלגרד, משם עברו לזמלין. אמו, ארנסטינה, ז'אנטה נאנט לבית דיאמנט (1836, פשט – 1911, וינה) הייתה בת למשפחה אשכנזית משכילה ומעורה בתרבות ובספרות הגרמנית.

ערך מורחב – משפחת הרצל

אביו, יעקב הרצל (1835, זמלין – 1902, וינה), היה מצאצאי הרב יוסף טאיטאצאק מסלוניקי שהיה בזמנו ממנהיגי הפזורה היהודית ספרדית ופוסקיה. סבו של הרצל, שמעון לייב הרצל, היה שמש בית הכנסת של הקהילה הספרדית בזמלין שבסרביה, בתקופה שכיהן בה הרב יהודה שלמה אלקלעי, ממבשרי הציונות.

יעקב הרצל שימש פרק זמן בתפקיד מנהל "בנק הונגריה", ועסק גם במסחר בעצי יערות. המשפחה הייתה אמידה, למעט תקופת המשבר הכלכלי במדינה שפרץ בשנת 1873. בבית המשפחה דיברו גרמנית והונגרית, והשתמשו גם באוצר מילים עִברי ויִידִי,^{[דרוש מקור]} שהיה נהוג בסביבה היהודית ובטקסים הדתיים. בשנת 1867, כאשר היה ילד, ניתן ליהודים במדינה, כחלק מהחוקה, שוויון זכויות בפועל. אליו נלוותה אצל המנהיגות ההונגרית הציפייה כי יהודי המדינה, שחונכו על ברכי השפה והתרבות הגרמנית, יתקשרו אל התרבות המדיארית והלאומיות ההונגרית.

הרצל נולד והתגורר בילדותו בבית הנמצא סמוך לבית הכנסת הגדול של הקהילה הנאולוגית ברחוב דוהאן בבודפשט, שבנייתו הסתיימה ב-1859 אביו היה מהמתפללים שם, ועלייתו לתורה כבר מצווה נערכה בו ב-3 במאי 1873 (אחרי מות קדושים). הוריו ערכו לו גם קונפירמציה בביתם. מאוחר יותר עברה המשפחה לבניין בולט אחר בסביבת כיכר ויגאדו. תחילה למד הרצל בבית ספר יסודי יהודי, ואחר כך בגימנסיה ריאלית ציבורית, אך החליט להפסיק את לימודיו במוסד זה בגלל האווירה העוינת כלפי יהודים בשל דתם שהוצגה כעבודת אלילים. תקופת מה קיבל שיעורים פרטיים, ואחר כך עבר ללמוד, בין השנים 1876–1878, בגימנסיה היוקרתית הלותרנית, שבה כמעט מחצית התלמידים היו יהודים.

בשנת 1878, לאחר פטירת אחותו פאולינה, עבר הרצל עם משפחתו לווינה, בירת אוסטרו-הונגריה, שם החל ללמוד משפטים באוניברסיטת וינה, וסיים ב-1884 כדוקטור למשפטים. בתקופת הלימודים, בין השנים 1878–1883, היה חבר באגודת הסטודנטים (גרמנית: Burschenschaft) "אַלְבִּיַה" (Albia) בעלת הצביון הלאומי-גרמני שסיסמתה הייתה, ברוח תנועות השחרור של העת החדשה: "כבוד, חופש, מולדת" (="Ehre, Freiheit, Vaterland"). במסגרת "קורפורציה" זאת היה הרצל עד לא אחת לביטויי אנטישמיות, ולבסוף נטש אותה עקב כך. הוא השתתף פעם אחת בדו-קרב המסורתי "מנזור" (Mensur), כשלצדו עמד כעד עמיתו, פרנץ שטרק.

הרצל עסק במקצועו רק שנה אחת, ומאז התמסר כמעט לגמרי לעיתונאות, לתיאטרון ולספרות. לדבריו, עזב את מקצוע המשפטים בגלל "תקרת הזכוכית" שמנעה קידום יהודים שעסקו במקצוע.

הוא נישא בשנת 1889 ליוליה (ז'ולי) לבית נשאואר, ולהם נולדו שלושה ילדים: פאולינה (על שמה של אחותו), האנס וטרודה. ליוליה היו בעיות נפשיות קשות, ונחת לא שררה בביתם.

בתו הבכורה, פאולינה, נולדה ב-29 במרץ 1890, נפטרה כתוצאה מנטילת יתר של משככי כאבים בעיר בורדו, בגיל 40, ב-8 בספטמבר 1930. בנו השני, האנס, נולד ב-10 ביוני 1891, התנצר ואחר חזר ליהדות. לפרנסתו עסק בתרגום. כששמע על פטירת אחותו נסע לבורדו והתאבד ב-15 בספטמבר 1930. בתו השלישית, טרודה, נולדה ב-20 במאי 1893, הייתה היחידה מילדיו שהקימה משפחה. היא נישאה לתעשיין ריכרד נוימן וילדה את נכדו היחיד של הרצל, סטפן תאודור נוימן (נורמן), ששירת כקצין בחיל התותחנים של הצבא הבריטי. הוא התאבד לאחר שנודע לו על מות הוריו בשואה. לאחר מותה של פאולינה אחותה והאנס אחיה, טרודה, שירשה מחלה נפשית מאמה, השתגעה ונכנסה למוסד.

ב-19 בספטמבר 2006, לאחר טקס רשמי, הוצאו עצמותיהם של האנס ופאולינה מבית העלמין היהודי בבורדו, ולמחרת נקברו בהר הרצל בסמוך לקבר אביהם, בחלקת יושבי ראש ההסתדרות הציונית, שם כבר היו קבורים הוריו ואחותו של הרצל. בין קבריהם הוקמה מצבה לזכרה של בתו השנייה של הרצל, טרודה, שנספתה בשואה. ב-5 בדצמבר 2007 הובא גם נכדו היחיד של הרצל, סטפן תיאודור נורמן, לקבורה באותה חלקה, מהעיר וושינגטון.

לאומיות יהודית

בשנת 1891 נשלח לפריז ככתב העיתון הווינאי החשוב "נוֹיֶה פְרַיֶה פְּרֶסֶה" (Neue Freie Presse). במסגרת עבודתו ביקר בלונדון ובאיסטנבול. מאוחר יותר התמנה לעורך הפיליטונים של העיתון, והחל לכתוב מחזות עבור התיאטרון הווינאי. במסגרת עבודתו בעיתון הכיר הרצל את תאודור הרצקה, כותב האוטופיה "פריילנד" והשפעת חלק מרעיונותיו בוטאה בספרו אלטנוילנד.

בהיותו בווינה נתקל שוב בגילויי אנטישמיות: אחד, שנחקק היטב בזיכרונו, התרחש ב-5 במרץ 1883, בעת אזכרה למלחין ריכרד וגנר במסגרת "אלביה". באזכרה זו (שבה הרצל לא השתתף) הציע הנואם להנהיג "אנטישמיות וגנרית" בווינה, ובעקבות זאת הסיר הרצל את חברותו באגודה. הסביבה החברתית שבה שהה הייתה ספוגה בהלכי רוח אנטישמיים, שהועלו על הכתב בספר "השאלה היהודית כשאלה גזעית, אתנית ותרבותית" (Die Judenfrage als Racen, Sitten- und Culturfrage) של אויגן דיהרינג, וזכו לתמיכה מהסובבים אותו: מספר פעמים אזכר הרצל את ספרו של דיהרינג, שהופיע ב-1881, כסיבה העיקרית להתמודדותו עם שאלת סיכוי ההשתלבות של היהודים בתרבות אירופה.

שער הספר: הגטו החדש, 1897

ב-1894 כתב הרצל את מחזהו "הגטו החדש", ובו תיאר את דמות הצעיר היהודי שנמצא במתח האמנציפטורי המובהק - הוא אדם אמנותי ועדין-נפש הרוצה להתקבל בחברה הנוצרית בזכות עצמו, אך אינו יכול לחמוק מהזיהוי של היהודים כספסרים מעוררי שאט-נפש, ויתרה מזאת, גם לא יכול לתרץ בפני עצמו שהדעות הקדומות כלפיו נובעות רק מצרות-עין חשוכה: המשפחה שהוא נושא את בתה היא אכן ייצוג נאמן של סטריאוטיפ היהודי הנובוריש, וגם הוא נשאב לתוך עסקאותיהם המפוקפקות. במסעו אחר חירות פנימית וכבוד עצמי הוא נקרע בין האמונה הליברלית בכך שבני-האדם שווים ושכל האפליות תתבטלנה עם התפשטות הקדמה, לבין המציאות החברתית הגוזרת עליו כליאה בגטו חברתי-מעמדי גם לאחר ביטול הגטו הממשי. חברו הנוצרי הטוב נוטש אותו בגועל, ולבסוף קורא לו לדו-קרב. גיבור המחזה מסרב לנהוג באופן המצופה מיהודי ונענה להזמנה, ומילותיו האחרונות כשהוא גוסס הן "אני רוצה החוצה! החוצה מהגטו!". ז'אק קורנברג כתב כי המחזה משקף את יאושו של הרצל ואובדן אמונתו באפשרות של קבלת היהודים לחברה, הן בגלל אופיים הריאלי שאותו הוא ביקר קשות והן בגלל דעותיה המושרשות של הסביבה הנוצרית: לבסוף, מוצאו היחיד של הגיבור הוא במוות. "הגטו החדש" היה חלק מגל של יצירות דומות, שנכתבו על ידי מתבוללים שהתעוררות האנטישמיות אילצה אותם לבחון את הנחות-היסוד שלהם.

בבחירות דמוקרטיות לראשות עיריית וינה בשנת 1895, נבחר קרל לואגר, מועמד לאומני וגזעני, אנטי-סלאבי ואנטישמי. בחירתו העלתה אצל הרצל את החשש מפני עלייתה של אנטישמיות תוקפנית דווקא עם הרחבת זכות הבחירה. הקיסר פרנץ יוזף, שהיה בעל דעות ליברליות והומניסטיות, לא הסכים למינויו לראש העיר, אך בכל זאת, זכה לואגר בבחירות שוב. הרצל ראה בכך סימן אפשרי להתערערות יציבותה של האימפריה האוסטרו-הונגרית, שהייתה בעיניו ערובה להבטחת מעמד היהודים.

ביומניו, שנכתבו בתקופת פעילותו הציונית, ציין הרצל כי בשעתו עלה בדעתו שאולי ניתן לפתור את בעיית היהודים על ידי התנצרות המונית (הוא מציין כי מנהיגי היהודים, והוא עצמו, לא היו אמורים להתנצר, וזאת בכדי לשמור על הלגיטימיות של תנועת ההתנצרות בקרב שאר היהודים). אך רעיון זה, שחלף במוחו, נדחה במהרה, ולא היו לו שום תוצאות מעשיות.

רעיונות אלה לא קרמו מעולם עור וגידים וביומנו מציין הרצל עד כמה אין בהם ממש. בהיותו בפריז באביב תרנ"ה 1895 הוא כתב ביומנו:

"בראשונה פגעה בי שאלת היהודים עד מאד. אולי היה זמן, שהייתי מתחמק ממנה ברצון, אולי אל הנצרות, לכל מקום שהוא. מכל מקום, היו אלה נטיות עמומות שבחולשת-נעורים. כי אני אומר לעצמי במלוא כנות דבריי אלה – והרי הם יהיו חסרי-ערך לחלוטין, אם אוסיף להם כחל ושרק – אני אומר לעצמי, כי מעודי לא אמרתי ממש להתנצר או לשנות את שמי. העניין האחרון נתאמת אפילו על ידי מעשה שהיה. כאשר פניתי, בניסיונותי הראשונים המצערים, בהצעת כתב-יד ל"שבועון הגרמני" שבווינה, יעצני ד"ר פרידיונג לבחור לי כינוי ספרותי, שצביונו היהודי יהא בולט פחות משם משפחתי. התנגדתי לכך מיניה וביה ואמרתי, כי בדעתי להיקרא גם להבא בשם אבי, וכי אני נכון לקחת בחזרה את כתב-היד. פרידיונג קיבלו בכל זאת..."

— כתבי הרצל, כרך ב' היומן א פאריז אביב תרנ"ה (1895), סמוך לשבועות .

כמו כן מפורסמת הפרפרזה של הרצל למשפטו של רבי סעדיה גאון:

"אין אומתינו אומה אלא באמונתה" (ספר הימים א' 57).

משפט דרייפוס

טקס הסרת דרגותיו של דרייפוס, 1895

מודעותו ורגשותיו של הרצל לגבי מעמד היהודים ומצבם העמיקו כאשר סיקר את משפט דרייפוס כשליח "נויה פרייה פרסה" בפריז. הרצל היה עד לישיבות בית המשפט ולנתינת פסק הדין ב-22 בדצמבר 1894, להלכי הרוח בדעת הקהל ולעמידתו הגאה של דרייפוס. הוא שמע את צעקות ההמון "יודאס! בוגד!" בטקס הסרת דרגותיו של דרייפוס, שהורשע בבגידה, ואת תשובתו בקול: "אני אוסר עליכם לגדף אותי!", ב-5 בינואר 1895. בכתבה של הרצל על הטקס שונה מעט הטקסט מ"מוות ליהודים!" ל"מוות לבוגדים!" מבצע העריכה היה עורך העיתון, שלא רצה כי בעיתונו המצליח יוכנסו כתבות שיבעירו את אש האנטישמיות, שבערה בפשט של אותם ימים.^{[דרוש מקור: איפה רשום שזה היה העורך?]} הרצל היה מוטרד מכך שבצרפת – שבה היה מספר היהודים מועט – השתרבבו לשערוריית השחיתות הקשורה בתעלת פנמה, שמות של בנקאים יהודים, וכתוצאה מכך נוצרה אווירה שלילית כלפי מי שכונו "היהודים המוכרים את צרפת".

בעקבות אירועים אלו שוכנע הרצל שעל היהודים לעזוב את הגולה (רוב היהודים ישבו במזרח אירופה, שבה הייתה האנטישמיות שכיחה), ולהקים מדינה יהודית ריבונית ועצמאית. כך החל להתגבש אצלו הרעיון הציוני-המדיני. הרצל הושפע גם מעליית התודעה הלאומית של עמים שונים שרווחה באימפריה האוסטרו-הונגרית בתקופה זו. הונגרים, צ'כים, סלובקים וקבוצות נוספות ביקשו להדגיש את זהותם האתנית הייחודית בתוך הקיסרות רבת-הלאומים.

חוקרים אחרים חולקים על הטענה שלמשפט דרייפוס הייתה השפעה משמעותית על הרצל. שלמה אבינרי טען כי ביומניו מהשנים 1895–1897, מתחילת כתיבת יומניו ועד לקונגרס הציוני הראשון – השנים המעצבות שבהן התגבש הרעיון הציוני אצל הרצל – מוזכר דרייפוס רק פעמיים. הרצל עצמו מעיד ביומנו האישי שהרעיון הציוני התעורר כתוצאה מקריאה בספרי הוגה הדעות הגרמני אויגן דירינג כ-15 שנה לפני משפט דרייפוס:

"אימתי בעצם החילותי להתעסק בעניין היהודים? מן הסתם מן הרגע שעלה על הפרק. בוודאי מאז קראתי את ספרו של דירינג בפנקס רשימות ישן שלי, הטמון במקום כלשהו בתוך חבילת ניירות בווינה, נמצאות ההערות הראשונות שלי על ספרו של דירינג ועל השאלה [שאלת היהודים]. אז עוד לא היה לי עיתון לכתיבה הספרותית שלי. הדבר היה דומני ב-1881, או ב-1882, אבל אני יודע שגם היום אני חוזר ואומר דברים שרשמתי שם. במרוצת השנים כרסמה בי השאלה וגברה בי, עינתה את נפשי ואמללה אותי. לאמתו של דבר חזרתי אליה שוב ושוב כשמתוך חוויתי שלי, סבלותי ושמחותי הפרטיות הצלחתי להתעלות אל עניינים כלליים יותר" (עניין היהודים: ספרי יומן – כרך א: 1895 – 1898, עמוד 55).

כמו כן, הרצל קיבץ את כל הכתבות שפרסם במשפט דרייפוס בספר ארמון בורבון ללא שינוי משמעותי. טענה נוספת היא שהרצל לא האמין תחילה בחפותו של דרייפוס; אולם בהמשך היה "משוכנע יותר ויותר, כי דרייפוס חף מפשע ... וכך טען בימים ההם בשיחתו עם הנספח הצבאי של הצירות האיטלקית בפאריס, פאניצארדי, שמילא אחר-כך תפקיד בגילוי אמיתות העניין". אמנם, רק ב-1899 ציין הרצל לראשונה ביומנו כי משפט דרייפוס עשה אותו לציוני

פעילותו המדינית

בשנת 1896 פרסם הרצל את ספרו "מדינת היהודים" (Der Judenstaat), שבו הציע פתרון מעשי לבעיית היהודים ולחוסר יכולתה של אירופה לפותרה. בספר זה הדגיש שיש להשיג הכרה בינלאומית ומשפטית בזכויות העם היהודי על מדינה משלו, שיכולה לקום בארגנטינה או בארץ ישראל. ספר זה היווה בסיס לזרם הציונות המדינית, שתומכיה סברו, כי יש להשיג הכרה בינלאומית ומשפטית (צ'ארטר) בזכויות העם היהודי על ארץ ישראל קודם לתחילת ההתיישבות בפועל, הסדר מדיני שיבטיח את זכותם של היהודים על הארץ, ורק אחרי השגת ערובות חוקיות וזכויות פוליטיות להתיישבות ניתן יהיה להתחיל בהגירה (עלייה). דעתו זו הייתה הפוכה מדעת "הציונות המעשית" של "חובבי ציון" בראשות אוסישקין, שפעלה באמצעות עלייה לארץ ישראל וקביעת עובדות התיישבותיות. כפי שמתברר מהרומן האוטופי שלו, "אלטנוילנד" (גרמנית: "ארץ ישנה-חדשה"), סבר הרצל כי לערביי ארץ ישראל יהיה שוויון זכויות במדינת היהודים; מאידך, לא חזה הרצל את עלייתה של תנועה לאומית ערבית העשויה להתנגד לציונות: תנועה כזאת לא הייתה קיימת בימיו, ומעטים ממדינאי אירופה והוגיה ציפו כי תנועות לאומיות תיתפתחנה בעולם הלא-אירופי.^{[דרוש מקור]}

על מנת לממש את חזונו החל הרצל בפעילות דיפלומטית נרחבת, הן בקרב יהודים ובעיקר בין מנהיגי מדינות וארגונים, שמהם קיווה לקבל הצהרה בזכות הקמת מדינה ליהודים, הצהרה שהייתה צריכה לבוא לידי מימוש ב"צ'ארטר" (מסמך הכרה רשמי). כבר ב-1895 הצליח לגייס את מקס נורדאו, אז הוגה דעות חשוב ומפורסם באירופה, לרעיונו.

פעילותו בקרב "גבירים"

בשנת 1895 החל הרצל בניסיונותיו לשכנע יהודים עשירים לתמוך בתנועה הציונית הממוסדת בהנהגתו. הוא פנה אל הברון הירש במכתב נועז שהחל במילים: "אדון נכבד מאוד! מתי יורשה לי הכבוד לבקר אצלך? הייתי רוצה לשוחח עמך בשאלת-היהודים. אין הדברים אמורים בראיון עיתונאי, וכן גם לא בעסק-כספים מכוסה או מגולה... אני מבקש רק לשוחח עמך שיחה פוליטית-יהודית, שאולי תצמיח פעולה בזמן שגם אני וגם אתה לא נהיה עוד בחיים". כן פנה אל הברון רוטשילד. אולם בפניות אלו נחל אכזבה. הברון הירש היה עסוק בהקמת יק"א ומציאת מדינות שבהן יהודים יוכלו למצוא מפלט, והברון רוטשילד עדיין לא חש מחויב לרעיון הציוני. כתוצאה מהסירוב החליט הרצל לפנות ישירות לעם היהודי. כסופר וכעיתונאי ידע את חשיבות המילה הכתובה, ולכן ישב לכתוב את ספרו "מדינת היהודים" – שהיווה הרחבה ל"נאום אל הרוטשילדים", שחיבר לקראת פגישתו עם רוטשילד. – "קריאה לרכז את היהודים במדינה עצמאית משלהם (ארץ ישראל או ארגנטינה), שכן זה הפתרון היחיד ל"צרת היהודים".

עיתון הצבי מט"ז שבט תתכ"ז (1896) מביא את הידיעה הבאה תחת הכותרת : "רעש גדול סביב המחברת שפרסם ד"ר הרצל", ובהמשך הידיעה : "ד"ר הרצל אחד מגדולי הסופרים בהעתון הגדול Neue Freie Presse פרסם מחברת בדבר פתרון שאלת היהודים, כי תסכמנה כל הממשלות יחד לתת ליהודים באיזה מקום אחוזת נחלה שיהיו שם עם לבדד, והוא קורא ליהודים להקים חברת מסחר בסכום גדול, כמו החברה האנגלית לנגב-אפריקה וכדומה, והמחברת הזאת שהמחבר יפרסם בכל הלשונות עושה רעש גדול".

שתדלנות אצל הסולטאן

אות המג'ידיה

פגישתו הראשונה עם יועצי הסולטאן העות'מאני בקושטא הייתה בימים 18–29 ביוני 1896. הרצל הציע תוכניות להתיישבות יהודים בארץ ישראל, שרובן ככולן נדחו; אולם הוענק לו אות מסדר המג'ידיה מהמדרגה השלישית.

להשגת המטרה הציונית ולהפצת רעיונותיו, ניהל הרצל מגעים דיפלומטיים להשגת צ'ארטר (ערבות) מאת הסולטאן העות'מאני ליישב יהודים בארץ ישראל, על בסיס הצעה כי התנועה הציונית תתרום סכומי כסף לאימפריה העות'מאנית כעזרה בהתמודדות עם חובותיה של האימפריה למדינות אירופה.

בחודש מאי 1901 התקבל לראיון אצל הסולטאן עבדול חמיד השני. הפגישה נערכה באיסטנבול. הסולטאן הסכים, תמורת סכומי כסף נכבדים, ליישב יהודים בשטחי האימפריה, אבל לא בארץ ישראל. הצעותיו של הסולטאן התייחסו לאנטליה, לאזור הגאוגרפי של ארם נהריים, לסוריה וכדומה. הרצל דחה את הצעות הסולטאן בעיקר בגלל כישלונו בגיוס התחייבויות של יהודים עשירים למימון רעיונו.

הרצל לא העריך את הסולטאן, ואף ביטא זאת ביומנו. על מנת ליצור אהדה אצל הסולטאן, החליט לתת לו במתנה מכונת כתיבה בשפה הערבית (שהייתה נהוגה אז באימפריה העות'מאנית). הואיל ומכונה כזו עדיין לא הייתה קיימת, פנה הרצל לחברת רמינגטון, שהסכימה לנסות ולייצר מכונה שכזו בתמורה לסכום נכבד, אולם עקב בעיות טכניות לא עמדה החברה בתאריך היעד והרצל הגיע לפגישה ללא המכונה.

פנייתו לקיסר הגרמני

הרצל ניסה למצוא דרכים להתקבל לריאיון אצל קיסר גרמניה וילהלם השני, שעמד בראש הקיסרות הגרמנית. הוא תכנן לבקש מהקיסר להפעיל את השפעתו על הסולטאן העות'מאני לטובת הענקת צ'רטר.

בתיווכו של ויליאם הכלר הצליח הרצל להיפגש עם פרידריך, הדוכס מבאדן, דודו של הקיסר. הרצל הצליח לשכנע את הדוכס בנחיצות פגישה מדינית, וקיבל אישור להיפגש עם הקיסר בקונסטנטינופול לפגישה קצרה. בפגישה זו סוכם כי תיערך פגישה רשמית בעת ביקורו של הקיסר במקומות הקדושים בארץ ישראל בעת חנוכת כנסיית הגואל בעיר העתיקה.

הרצל נפגש מספר פעמים גם עם ראש ממשלת אוסטריה, ארנסט פון קרבר, בהן 11 פעמים בין פברואר ליולי 1900. הרצל יעץ לו בנושאים פוליטיים רבים ואף סייע לו בניסוח חוק הבחירות האוסטרי.

העיתון "די ולט"

לאחר אכזבתו מרעיון החסות הגרמנית המשיך הרצל להוביל את התנועה הציונית ולהיפגש עם שועי עולם כדי לקדם את הרעיון הציוני, ובמקביל הגיע למסקנה שהתנועה הציונית המדינית זקוקה בהכרח ל"שופר" להפצת תורתה בקרב היהודים, ולכן ב-1897 ייסד בווינה את העיתון "די ולט" ("העולם"), שנועד להפיץ את רעיונות הציונות. "די ולט יהיה עיתונם של האישים, הרוצים להוליך את העם היהודי מן העת הזאת אל עתים טובות יותר", כתב הרצל במאמר המערכת הראשון של העיתון. "תחת דגלה של ציון מתכנסים אנו כולנו. אך אם גם נשואות עינינו אל מטרה רחוקה, הנה אסור לנו להסיח את דעתנו, וגם לא נסיח אותה, ממצבם הנוכחי של היהודים. די ולט צריך לשמש לעם היהודי מגן ונשק, ודווקא נשק טהור. כנגד מי? כנגד אויביו – בלי הבדל דת".

נסיעתו לארץ ישראל

בשוק של איזמיר, במסע לארץ ישראל, 1898

באונייה בדרך למצרים, במסע לארץ ישראל, 1898

יחד עם מלוויו על סיפון אוניה בדרך לנמל יפו, 1898

פגישת הרצל עם קיסר גרמניה – התמונה "המתוקנת" בפוטומונטז'

מילותיו של בנימין זאב הרצל כתובות על גלויה עם דיוקנו של הקיסר הגרמני שראתה אור לכבוד ביקורו בארץ ישראל

עם תושבים בשכונת ממילא בסמוך לשער יפו

המשלחת הציונית לירושלים, 1898; מימין לשמאל: יוסף זיידנר, משה שנירר, הרצל, דוד וולפסון, מקס בודנהיימר

באוקטובר 1898 נסע הרצל לארץ ישראל בראש משלחת ציונית קטנה, במטרה להיפגש עם הקיסר הגרמני וילהלם השני, בעת ביקורו בארץ ישראל. הוא נפגש עם הקיסר פעמיים, במקווה ישראל ובירושלים, וערך פגישות עם תושבים ומנהיגים במספר מושבות. ההכנות לפגישות והשיחות עם הקיסר תועדו ביומניו של הרצל. לאכזבתו, הובהר בהן כי הקיסר הגרמני אינו מוכן להעניק חסות להתיישבות יהודית בישראל, וכי עליו לפנות ישירות לסולטאן. התמונה המתעדת פגישה זו, שבה נראה הקיסר יושב על סוס ומביט על הרצל, היא בעצם תמונת פוטומונטז', שנוצרה בעקבות תקלה בצילום התמונה המקורית, שהנציחה את פגישת הרצל והקיסר הגרמני במקווה ישראל.

תמר קופרשטיין, תלמידה במקווה ישראל, תיארה בזיכרונותיה את רגשות האהבה וההערצה כלפי המנהיג הציוני, אשר רווחו ביישוב, ואת הציפייה לבואו, בעת ובעונה אחת עם ביקור הקיסר הגרמני, כאשר מתחם בית הספר סודר וקושט, ורבים שבתו ממלאכתם וצפו בתהלוכת האורחים:

"בית הספר "מקוה-ישראל" רעש מההכנות המרובות. המורים וכל תלמידיהם לקטו גם מן הגנים וגם מן החורשות כל פרח וכל צמח, שאפשר היה לקשט בהם את "מקוה ישראל". הכל היה מלא תנועה וחיים, הכל שמחו ועלזו; אך אני לבדי התעצבתי מאוד: הלא רק לכבודו של קיסר גרמניה, שיעבור על פני בית-ספרנו, נעשו כל ההכנות הללו... ביום שבו היה הרצל צריך להפגש עם קיסר גרמניה (י"ב בחשון תרנ"ט, 28 באוקטובר 1898) השכמתי לקום. אך במקום ללכת לעבודתי, כמשפטי, עליתי הגגה, על גג-דירתנו השטוח, ששם כבר מצאתי הרבה ממכירנו היפואים, שהקדימו לבוא כדי לראות את מסע הקיסר עם סיעתו ירושלימה. בוודאי קוו לראות גם את הרצל; אני רציתי לראות רק את הרצל... הנה אני רואה את וילהלם קיסר עובר על פני בכל הדר-תפארתו, עם כל בני-סיעתו. כולם לבושים בתלבושת היפה של האבירים, נשרי-הזהב שעל כובעיהם מתנוצצים מול השמש, סוסיהם האבירים יגמאו ארץ ורוכביהם – למה אכחד? – יפים הם מאוד. אך עיניי שׂוּמוֹת באיש העומד אצל השער ומשוחח עם המנהל... ומה נפלאות העיניים של האיש הזה! כל צער האומה הנודדת במשך אלפים שנה נראה מתוכן. אבל גם קרנו פניו וקסם של הכרה עצמית נפלאה שפוך עליהן, קסם מלא אורה, המאציל שמחה ותקוה על כל רואיו.

הנה הקיסר ראה אותו, הרגיש בו. רכוב הוא מתקרב אליו, מושיט לו את ידו מעל סוסו, גוחן לאזנו ולוחש לו דבר-מה... כל הסיעה עמדה, כאילו הרגישו כולם יחד, שהיא עומדת לפני אדון הארץ הזאת, לפני "בן המלך המכושף" שנתק את אסוריו... ובאותו רגע, ממש באותו הרף-עין, שראיתי את הקיסר ואת מנהיגנו אחוזי-יד, חשבתי בלי-משים – קיסר אדיר מושיט ידו לחוטר מגזע החוזים – וכי אין זה אות ומופת, כי לא בחרב וחנית תיכבש ארץ..."

— הרצל במקווה-ישראל, מזכרונות תמר קופרשטין, (חשון תרנ"ט 1898), בתוך: אברהם יערי (עורך), זכרונות ארץ ישראל, ב', ירושלים, תש"ז–1947, עמ' 764.

לירושלים הגיע הרצל ברכבת בערב שבת בין הערביים, כשהוא קודח מחום בגלל נסיעתו הקשה ברכבת מיפו, והעיכוב של הרכבת בתחנה ביפו, מהחום הקודר של אותו היום. לא הוכנה לקראתו קבלת פנים בירושלים, ורבני העיר לא הסכימו כלל לפוגשו. בעל מלון קאמיניץ, שאצלו התארח הרצל, טען כי הרצל הגיע מעט לפני שבת ולא חילל את השבת בפומבי אלא הלך ברגל מתחנת הרכבת עד המלון כשהוא קודח מחום. מחוסר מקום במלון זה נאלץ הרצל לעבור למחרת לבית שטרן. מעדות מלווהו דוד משה שוב עולה כי הרצל הגיע לירושלים לקראת כניסת השבת, ואף על פי שהסביר לו שנסיעת חולה לא מחללת שבת סירב הרצל לנסוע:

"בדרכנו מיפו לירושלים, מרוב הדוחק והחום ברכבת, חלה הד"ר הרצל בקדחת עזה שהפילה אותו למשכב עד יום א'. משום כך, בלכתנו מן התחנה העירה, בראותי שאין לו כוח ללכת ברגל, אמרתי לו שמפני היותו חולה מותר לו לנסוע בעגלה, כי מלון קמיניץ היה מחוץ לעיר (המלון שוכן סמוך לכיכר הדווידקה, היום – בלב ירושלים), והדרך רחוקה מאד. אבל הרצל לא רצה בשום אופן לנסוע בעגלה, שלא לחלל את השבת. למרות מה שביארתי לו כי לגבי חולה אין כאן משום חילול שבת – הוא באחת: "זו לי הפעם הראשונה בירושלים עיר הקודש, איני חפץ לנסוע."

— עם הרצל לירושלים, עמ' 52.

התרשמותו הראשונית של הרצל מירושלים לא הייתה חיובית. כך הוא כתב ביומנו ביום הביקור בעיר: "כאשר אזכרך ירושלים, לא בעונג אזכרך. משקע מעופש של אלפיים שנות חדלון אישים, קנאות אפלה וזוהמה שורר בסימטאותיך המצחינות... אם יבוא יום וירושלים תהיה לנו... ראשית כל אעשה בה ניקיון יסודי"

הרצל סייר בחוצות העיר העתיקה; בחיצוניותה היא הייתה "עיר מזרחית אופיינית קטנה, חרבה בחלקה, אשר פה-ושם מתחילים לבצבץ בה ניצני תחיה; עיר אשר הוד העבר סוכך עליה וקדושתה ניבטת מכל חרך, אך ההווה שלה עצוב, ועזובה וחדלון ממלאים אותו". על כן הוא חש כאב ואכזבה וגם תקווה, וביומנו רשם:

"את העיר העתיקה עם קדשיה הייתי סוגר כקופסא. כל מלאכה ומשא ומתן הייתי מוציא מתוכה, רק בתי אלקים ומוסדות חסד ישמרו מבית לחומה העתיקה, ועל צלעות הגבעות בחוג רחב מסביב, אשר יבריקו בעבודתנו, תשכון לה ירושלים כליל תפארת... יד מטפחת תהפוך את ירושלים לאבן חן, כל הקדוש יעצר בחומות העתיקות, כל החדש ישתרע הרחק מסביב לה

— תיאודור הרצל, ספרי הימים, ג, עמ' 186."

הגעתו של הרצל למושבות הייתה בעלת חשיבות רבה עבורן. לקראת תום סיורו בראשון-לציון יצאו שלושה רוכבים על חמורים לקדם את פניו ולבקש ממנו לבקר ב"נחלת ראובן", היום נס ציונה, בדרכו למושבה רחובות. במהלך ביקורו בנס ציונה נפגש הרצל עם ראובן לרר, מייסד המושבה, בביתו ושמע על מצבה של המושבה, טעם מדבש כוורת לרר ולקח עמו אתרוגים ותפוזים. במהלך ביקור זה ביקר הרצל גם בצריפה של גולדה מילוסלבסקי, מייסדת המושבה, ממנה התרשם במיוחד. הרצל שוחח אתה והאזין לדבריה ודעותיה. ברחובות ארחו את הרצל האדונים לוין אפשטיין ואפרים חרל"פ. הרצל התקבל בהתלהבות על ידי התושבים, ביקר בבית הספר של המושבה שוחח עם התלמידים והקשיב לשירתם. אחר כך סעד צהרים בביתו של לוין אפשטיין ולן בבית משפחת חרל"פ. במהלך ביקורו, שיבח הרצל את עמלם של האיכרים וכן הביע את ברכותיו החמות כלפיהם. כשעזב הרצל את המושבה ליוו את מרכבתו כל התושבים בשיר "חושו אחים חושו" כשהם לא יודעים את נפשם מרוב התלהבות.

פנייתו לבריטניה

בשנים 1902–1903 פעל הרצל אצל המעצמה הבאה בתור – האימפריה הבריטית, כדי למצוא חבל ארץ ליהודים. בממלכה המאוחדת נוצרה התנגדות להגירת יהודים ממזרח אירופה אליה. לאור כך, הרצל הוזמן בראשית יולי 1902 להעיד בפני ועדת החקירה המלכותית לעניין הגירתם של "זרים עניים" – לשון נקייה ליהודים מרוסיה ורומניה – שהיגרו לבריטניה בשנים האחרונות לכדי הימלט מרדיפות ואפליה באירופה המזרחית. מטרתה של הוועדה הייתה להגביל את כניסתם לבריטניה על ידי חקיקת תקנות מנהליות. במסגרת זו, התנגד הרצל להגבלות חוקיות מכל סוג שהוא, וקרא לתקיפת הבעיה היהודית בשורשיה: הכרה ביהודים כאומה ככל האומות, בעלי זכות להקים בית בחבל ארץ מסוים, שלהצעתו, יכול להיות בצפון סיני בסביבות אל עריש, או בקפריסין (ראו: תוכנית אל עריש). בהמשך לכך, נשלחה בפברואר 1903 משלחת מומחים מטעמו של הרצל לחקור את התנאים השוררים באזור. ובמסגרת זו נפגש באפריל 1903 עם ג'וזף צ'מברליין, שהיה אז שר המושבות הבריטי, כדי לדון בממצאי המשלחת. צ'מברליין, שדו"ח המשלחת היה מונח שולחנו, לא היה מעודד מממצאיו, ומשכך, הציע כתחליף שטח שהיה אז באוגנדה, והוא כיום חלק מקניה. זאת הייתה הפעם השנייה שהצעה זו הושמעה באוזניו של הרצל. הפעם הראשונה הייתה הצעה מליצית וקנטרנית שניתנה לו על ידי לורד נתנאל דה רוטשילד, שלא תמך בתוכנית אל עריש, במסגרת פגישה שנערכה בין השניים בלונדון, יום לפני מתן עדותו בפני ועדת החקירה המלכותית. אולם, בשני המקרים דחה לפי שעה את ההצעות על הסף, מתוך דבקותו בתוכניתו. במאי 1903 נדחתה הצעתו של הרצל באופן סופי. הסיבה הרשמית לדחייה הייתה: שאין די מים בנילוס, ובכל מקרה, מחיר שאיבתם לסיני מתחת לתעלת סואץ יהיה יקר מדי. ויתרה מזאת, בניין המשאבות יפריע לתנועת האוניות בתעלת סואץ, וכתוצאה מכך, ישבש את המסחר הבריטי עם המזרח הרחוק. דחייה זאת, גרמה להרצל להרהר מחדש בתוכנית אוגנדה, בפרט לאור חוויותיו בווילנה את המציאות היום יומית של היהודים שם בחודש אוגוסט 1903 (ראו סעיף מורחב בערך זה "פולמוס אוגנדה בקונגרס השישי").

פנייתו אל האפיפיור

ב-25 בינואר 1904 ניסה הרצל לבקש את תמיכת האפיפיור פיוס העשירי בתנועה הציונית ובכוונתה לפתור את "בעיית היהודים", על ידי הבאת היהודים לארץ ישראל. כפי שכתב הרצל ביומנו:

"אתמול נתקבלתי אצל האפיפיור... הוא קבלני בעמידה והושיט לי את ידו, אשר לא נשקתיה... נדמה לי, כי בזה קלקלתי את יחסו, שכן כל הבא אליו כורע ונושק לפחות את היד... הרציתי בקצרה על מבוקשי. אך הוא ענה: לא. אין אנו יכולים להמליץ על תנועה זו. לא נוכל לעצור את היהודים מללכת לירושלים, אבל להמליץ עליהם לא נוכל... כראש הכנסייה, איני יכול לומר דבר אחר. היהודים לא הכירו בישו, ולכן אין אנו יכולים להכיר בעם היהודי...".

ייסוד הקונגרס הציוני ומוסדות התנועה הציונית

בשנת 1897, במטרה לאחד את כל הכוחות הציוניים, ובמטרה לזכות לשיתוף פעולה מצד "חובבי ציון", כינס הרצל את הקונגרס הציוני הראשון בבזל שבשווייץ. הקונגרס כונס בעקבות ההתעוררות הלאומית סביב רעיונותיו, בעיקר במזרח אירופה, בעקבות פרסום ספרו מדינת היהודים, ועקב כישלון ניסיונותיו לגייס בעלי הון יהודים להגשמת הרעיון הציוני. הקונגרס היה כינוס פומבי של נציגי היהודים הציוניים ממדינות שונות, שנועד ליצור תשתית שתרכז את התומכים בתוכניותיו ותהווה בסיס להרחבת התנועה הציונית לעבר תנועה מדינית מאורגנת. הוא נועד להוות את מוסד החקיקה וקבלת ההחלטות של התנועה הציונית.

בכינוס הקונגרס, בהקמת הארגונים הציוניים במסגרתו ובתעמולה לרעיון הציוני שגרר בעקבותיו, הציב הרצל את המסד לכל המערכות הפוליטיות של התנועה הציונית. כך אישר הקונגרס הראשון את תוכנית בזל, שקראה להקמת בית ליהודים בארץ ישראל בהסכמת מדינות העולם, וביוזמתו הוקמה ההסתדרות הציונית העולמית כגוף ביצועי של התנועה הציונית.

על כינוס הקונגרס הראשון כתב הרצל ביומנו: "אם אמצה את קונגרס בזל בדיבור אחד – שאזהר שלא להגותו ברבים – הריהו זה: בבזל ייסדתי את מדינת היהודים. אם אומר זאת בקול היום, יענה לי צחוק כללי. אולי בעוד חמש שנים, בוודאי בעוד חמישים שנה, יודו בכך כולם...".

ב-1896 הגה הרצל רעיון להקמת בנק ציוני, שיסייע ברכישת הצ'ארטר על ארץ ישראל מהסולטאן הטורקי. ב-1898 החליט הקונגרס הציוני השני על ייסוד הבנק, וב-1899 הוקמה חברת "Jewish Colonial Trust", שנקראה לאחר מכן בעברית "אוצר התיישבות היהודים", שהקימה את "בנק אנגלו-פלשתינה" (אפ"ק), שהפך מאוחר יותר ל"בנק לאומי". בקונגרס הציוני השלישי (1899) אושר הניסוח הרשמי של דרישת הצ'ארטר.

ב-1901, בקונגרס הציוני החמישי, הוכרז על ייסוד "הקרן הקיימת לישראל", כארגון שתפקידו לרכוש קרקעות להתיישבות יהודית.

התקבלותו בציבוריות היהודית

בנימין זאב הרצל משקיף ממרפסת מלון שלושת המלכים בבזל שבשווייץ, בעת הקונגרס הציוני החמישי, תרס"ב–1901 (צילם: אפרים משה ליליין)

פועלו של הרצל ויוזמותיו זכו להערצה והערכה רחבה בציבור היהודי ומנגד עוררו פולמוס והתנגדות אדירה. במולדתו הונגריה, שם חששה ההנהגה מכך שהממשל יקבל את הטיעונים הציוניים ויכיר בתנועה, התאחדו לראשונה מזה חצי יובל האורתודוקסים והנאולוגים בהצהרת גינוי משותפת: ”המגיארים בני דת משה חפצים לפרוח כאן, בביתם; אין להם כל כוונה להקים מדינה יהודית בפלשתינה”, כתב הרב אריה ליפשיץ, ראש לשכת היראים. ערב הקונגרס הציוני הראשון, שנועד להיערך במינכן, גייסו ראשי הקהילה בעיר את הרבנות הרפורמית והאורתודוקסית גם יחד בגרמניה ועוררו מסע מחאה בכל הארץ. הרצל אולץ לוותר ולהעביר אותו לבזל. עם זאת, היו זרמים חרדיים-ציוניים שהביעו תמיכה נלהבת בפועלו, כגון מנהיגי תנועת חיבת ציון. הרב משה כלפון הכהן מטוניס כינה את הרצל "איש רם המעלה זך השכל וחד הרעיון".

בתשובה שפרסם בנימין זאב הרצל לדברי הרב הראשי של וינה ד"ר משה גידמן, שיצא נגד התנועה הציונית, התייחס הרצל לתנועת ההתיישבות בארץ שהתנהלה למעלה מ-50 שנים שקדמו לזמנו:

"...מר ד"ר גידמאן יוצא אל המערכה נגד הציונות בהמון מקראות, אך חושב אני, כי למצער כאלה וכאלה אפשר למצא בעד הציונות. אינני כמובן מלומד כל כך, כדי שאוכל להביאם ... אבל במחברת קטנה שנדפסה זה מקרוב, כתובה ביד הסוחר התורני אהרון מרקוס בפודגורז', אני מוצא מקום אחד המסייע לנו: "תנועת היישוב נוצרה לפני יותר מחמשים שנה בחוגים היותר חרדים בידי גדולי הרבנים למטרה גלויה של יסוד מדינה. הספר "שיבת ציון" יכיל יותר ממאה הסכמות של גדולי רבנינו". – איך יצדיק מר ד"ר גידמאן לעומת עובדא זו את דבריו...? ... ואהרן מרקוס זה ... כדאי הוא שנסמוך עליו. הוא בעצמו הנהו "חסיד", ויחד עם זה איש שקנה חכמה הרבה וסופר בעל טעם, שכתב ספר נפלא על הפילוסופיה החדשה. במצבו האזרחי הוא סוחר. הוא "איננו חי מן היהדות" – כדברי ידידנו ליאון קלנר – "אלא בעד היהדות". ".

— בנימין זאב הרצל: "היהדות הלאומית" של ד"ר גידמאן

המוסדות הציוניים עד מלחמת העולם הראשונה

מהצד השני התנגדו להרצל אנשי תנועת הפועלים היהודית "הבונד", שטענו שהציונות לא תפתור את בעיית היהודים, ועל היהודים להשתלב במעמד הפועלים ובהתארגנותו הבינלאומית.

הוגה הדעות הציוני אחד העם ביקר את כיוון הפעולה של הציונות המדינית שהנהיג הרצל; הוא טען כי "תשועת ישראל עתידה לבוא על ידי 'נביאים' ולא על ידי 'דיפלומאטים'".

ההערצה לה זכה בקרב ההמונים היהודים הייתה עמוקה וסוחפת והתגברה לאחר פטירתו. הערצת המבוגרים השפיעה על הדורות הצעירים, והכשירה במידה רבה את תודעתם של חלוצי העלייה השנייה והעלייה השלישית. בזיכרונותיה של אשת העלייה השנייה חיותה בוסל ישנו תיאור הנוגע ליחס אנשי היישוב להרצל: "אבי היה חסיד מובהק, אך התייחס בסבלנות אל הדור הצעיר ובייחוד לציונים הצעירים. הופעת ד"ר הרצל הלהיבה אותו מאד והיה מלקט כל אמרה מפיו. בין השמשות היו קהל החסידים מתאספים בבית-הכנסת של הרבי ושם, אגב כל סיפורי הנסים והמופתים, היה אבא מספר על נס הרצל. בביתנו הייתה תלויה תמונתו של ד"ר הרצל והיא מרכז לגדול וקטן".

על קשיי ההתקבלות והתמרון בין בתי המלוכה של אירופה ואסיה ואווירת חוסר האמון כלפיו, כתב הרצל ביומנו (ב-2 ביוני 1901):

"כאשר תקום פעם מדינת היהודים, יראה הכול זעיר ומובן מעצמו. אך אולי ימצא היסטוריון ישר, שבכל זאת היה זה דבר מה, כאשר עיתונאי יהודי מחוסר-אמצעים, ובמצב השפלות העמוק ביותר של עם ישראל, בימי האנטישמיות המזוהמה ביותר, הפך סמרטוט לדגל ואספסוף ירוד לעם, המגן על הדגל הזה בקומה זקופה."

— כתבי הרצל

פולמוס אוגנדה בקונגרס השישי

הודעתו של קלמנט היל ממשרד החוץ הבריטי לעוזרו של הרצל על תמיכה ב"תוכנית אוגנדה", פורסמה בשער העיתון הציוני "די ולט", ב-27 באוגוסט 1903

ערך מורחב – תוכנית אוגנדה

בקונגרס הציוני השישי, שהתכנס ב-23 באוגוסט 1903, אחרי פרעות קישינב, דיווח הרצל על כישלונות מגעיו עם הסולטאן והקיסר הגרמני וכישלון המגעים עם הבריטים בקשר להתיישבות בשטחים הסמוכים לארץ ישראל. הרצל העלה לסדר היום של הקונגרס את מה שלימים זכה לכינוי "תוכנית אוגנדה", הצעה שקיבל מהבריטים לקבלת צ'רטר יהודי על שטח בן 13,000 קמ"ר באפריקה המזרחית, במזרח אפריקה הבריטית, שכונה "אוגנדה" אך נמצא במישור גואס נגישו שליד ניירובי, בקניה של ימינו.

הרצל ראה חשיבות בהצעה הבריטית, מפני שהייתה בה הכרה בריטית בתנועה הציונית ומחויבות של המעצמה העולמית לפתרון הבעיה היהודית. לעומתו, אישים כמו מנחם אוסישקין ואחרים מציוני רוסיה, בהם חיים ויצמן, טענו שהתמיכה בהצעה לשליחת משלחת החקר היא הצבעה נגד ארץ ישראל, שרק בה יכולה לקום מדינה יהודית. בעשותם כן סימנו עצמם כאופוזיציה ברורה להרצל וזכו ליוקרה רבה בקרב צירי רוסיה כשומרי האמונים של ארץ ישראל.^{[דרוש מקור]} כפשרה בין הרצל למתנגדיו הוחלט שהמימון למשלחת לא יהיה מהכספים הציוניים של אוצר התיישבות היהודים או הקרן הקיימת לישראל.

למרות הוויכוח שסב סביב ההצעה, היא אושרה בסופו של דבר ברוב גדול: 292 צירים בעד, 176 צירים נגד ו-143 צירים נמנעים. "אומרי הלאו" פרשו בהפגנתיות מהאולם והתכנסו באולם אחר. הרצל הצטרף אליהם וניסה להסביר להם את החשיבות בהכרה הבריטית ושדחיית ההצעה הבריטית כלאחר יד תפגע בתנועה הציונית. אלו חזרו לאחר מכן לאולם, אך התסיסה בנושא זה המשיכה במהלך הקונגרס ולאחריו. בין המתנגדים היה חיים ויצמן ,סטודנט צעיר, אשר בבגרותו היה נשיאה הראשון של מדינת ישראל. הקונגרס כונה : " קונגרס הבוכים" בגלל המתנגדים, אשר בכו וצעקו כי ירושלים אבדה. לבסוף, הצליח הרצל לשכנעם בקושי. היו בין המתנגדים אנשים אשר הכריזו על שביתת רעב.

משלחת החקר שנשלחה מצאה את האזור המוצע במזרח אפריקה כבלתי מתאים להתיישבות יהודית, וגם הרוחות הפוליטיות בבריטניה הפכו את ההצעה לבלתי מעשית עוד לפני הקונגרס השביעי, שדן בנושא לאחר מות הרצל והוריד אותו מסדר היום. ההכרה הראשונית של בריטניה בתנועה הציונית, עם זאת, הייתה הנדבך הראשון שהביא לבסוף להצהרת בלפור שהתקבלה בשנת 1917.^{[דרוש מקור]} בזיכרון הקיבוצי היהודי נחקק הקונגרס השישי, "קונגרס אוגנדה", בדרך בה הציגו אותו מתנגדי הרצל: כאירוע שבו "סטה" הרצל מן הציונות, וצירי הקונגרס החזירו אותו ל"מוטב".^{[דרוש מקור]}

חלום ומעשה אינם שונים כל כך כפי שנוטים לחשוב, כי כל מעשי בני האדם בחלום יסודם וגם אחריתם – חלום היא. [...] ואילו אם לא תרצו הרי כל אשר סיפרתי לכם אגדה הוא, ואגדה יוסיף להיות.

— אלטנוילנד (ארץ ישנה חדשה)

ציטוט זה ממחיש את התייחסותו של הרצל למפעל הציוני. הציטוט מוכר בעיקר בגרסתו המופיעה כמוטו בראש ספרו "אלטנוילנד": "אם תרצו - אין זו אגדה" (במקור: "Wenn ihr wollt, ist es kein Märchen"), שהפך מייצג את דמותו של הרצל כפי שהתקבע: אדם חולמני, שהקדים את זמנו ושכנע את יהודי הפזורות בחשיבות המדינה היהודית וביכולת להקימה.

יש הסוברים שההאשמות הקשות שהוטחו בהרצל בפולמוס אוגנדה תרמו להחמרת מצבו הבריאותי, שהיה רעוע ממילא.^{[דרוש מקור]} הקונגרס הציוני השישי היה הקונגרס האחרון בו השתתף הרצל. את נאום הסגירה שלו בקונגרס סיים במילים בעברית: "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני".

מחלותיו ופטירתו

אחוזת הקבר המשפחתית בווינה

מאמר הספד של אליעזר בן יהודה על הרצל, בכתב העת השקפה, 12 ביולי 1904. השם מתתיהו הוא תרגום של תאודור – מתת-יה, הרצל כונה בשם זה בכתבים יהודיים

משמר כבוד עומד ליד ארון הקבורה של הרצל בכיכר הכנסת לחוף ימה של תל אביב, אוגוסט 1949

מצבה על קברו של הרצל בהר הרצל בירושלים (2006)

הרצל סבל מבריאות רופפת. הוא לא נשמע לעצת רופאיו, שיעצו לו לנוח, וזאת אף על פי שסבל מתסמיני מלריה, מחולשה, מכאבי ראש, מקשיי נשימה, מדופק לא סדיר, מהתעלפויות ומאיוושה בלב. ב-1 ביולי 1904 התגלתה אצל הרצל דלקת ריאות מתקדמת. הוא כתב צוואה, ובה ביקש להקבר בהלוויה צנועה; כמו כן, ביקש שלא יינשאו נאומים על קברו בלווייתו. בצוואתו כתב: "רצוני בלוויה של המעמד העני-ביותר, לא נאומים ולא פרחים. רצוני להיקבר בארון של מתכת, באחוזת הקבר ליד אבי, לשכב שם עד שהעם היהודי יעביר את גופי לארץ-ישראל".

בצוואתו ציווה הרצל כי ידידיו דוד וולפסון, מוריץ ריצ'פלד ויוהאן קרמנצקי ימונו כאפוטרופוסים על ילדיו, וכן שילדיו יקברו לידו בארץ ישראל. אולם קיום הצוואה השתהה למעשה זמן רב.

על ערש דווי סבו דברי הרצל סביב עתידה של מדינת היהודים, והוא אמר לאנשיו: "בני עמי אנשים טובים ומצוינים הם. הם יראו את הארץ וירכשוה ... את שלוש חלקות-האדמה צריכה לרכוש הקרן הקיימת!".

הוא הבין כי סופו קרב במהירות, כאשר אמר לידידו הקרוב, הכלר: "דרוש בשמי לשלום כולם, ואמור להם כי נתתי את דם-ליבי בעד עמי". הוא ביקש שיביאו אליו את אמו לפני מותו, והספיק לראותה מעט לפני שיצאה נשמתו. הרצל נפטר ב-3 ביולי 1904, כ' בתמוז תרס"ד באדלך (Edlach), כשהוא בן 44 שנים, פחות מ-10 שנים לאחר תחילת פעילותו הציונית, וכ-44 שנים לפני הקמת מדינת ישראל. הוא נטמן בבית העלמין בדובלינגן בווינה. לאחר פטירתו, התברר כי הוציא את כל כספי הנדוניה של אשתו יוליה, וכי משפחתו של הרצל נשארה ללא מקורות הכנסה נאותים. בתו פאולינה הייתה אז בת 14, בנו הנס בן 13 ובתו טרודה בת 11. מוסדות ההסתדרות הציונית, והאפוטרופוסים שמינה, טיפלו בכלכלת המשפחה ודאגו לחינוך ילדיו.

רבים בתנועה הציונית קיבלו את הידיעה בכאב רב והתאבלו על מותו. מביעי האבלות היו רבים ומגוונים. הרב קוק, בהספידו את הרצל דיבר על משיח בן יוסף ואף שלא הזכיר את שמו, יש שסברו שהתכוון אליו ממש. בשירו של אהרן ליבושיצקי לנשמת הרצל, אשר פורסם בעיתון הצפירה בסמוך לפטירתו, כתב המשורר אהרן ליבושיצקי על הרצל: "וְחֶשְׁכַת חַיֵּינוּ בְּאוֹר-קֶסֶם הִגַּהְתָּ. וְשִׁירַת-חָפְשֵׁנוּ בָּרָמָה הִשְׁמַעְתָּ וּפִתְאוֹם נִפְסָקָה". שורות אלו הולחנו לאחר מכן על ידי המלחין אברהם צבי אידלזון, ונעשו לשיר מוכר ואהוד, שביטא את תחושתם של רבים בעם ישראל ובתנועה הציונית.

אליעזר בן-יהודה ביכה את מותו של הרצל בגיל כה צעיר, והאשים את עצמו ואחרים על כי "לא יצאנו כלנו ... במחאות חזקות, עזות, למען יראה מנהיגנו כי אינו לבדו, כי לא כלנו בגדנו בו ... כי אנו כלנו עמדים כקיר ברזל להילחם אתו את המלחמה הקשה!".

דוד בן-גוריון הנער כתב לחברו: "לא יקום עוד איש נפלא כזה המאחד בקרבו את גבורת המכבי עם מזימות דוד, אומץ לב רבי עקיבא...וענוות הלל, את יפי רבי יהודה הנשיא ואהבת אש של רבי יהודה הלוי ... התשוקה לעבודת התחייה, שהאציל עלינו בעל רצון האלים, תהמה בקרבנו עד כלותנו את העבודה הגדולה, שלה הקריב המנהיג הגדול את חייו הנישאים".

העלאת ארונו לישראל

ערך מורחב – קבורת בנימין זאב הרצל בישראל

באוגוסט 1949, על פי בקשתו בצוואתו, הועברו עצמותיהם של הרצל, הוריו ואחותו מבית העלמין בווינה לירושלים, על פי חוק שהתקבל בכנסת בט"ו באב תש"ט, 10 באוגוסט 1949. ארונו וארונות קרוביו נישאו ברחובות וינה על ידי אנשי משלחת ישראלית ותושבים יהודים אל בית הכנסת "זייטן-שטטן" ("Seitenstetten") ואחר כך הועברו אל שדה התעופה והוטסו לישראל במטוס אל על. קברו של הרצל נקבע בהר הרצל בירושלים, הקרוי על שמו. ההלוויה הממלכתית נוהלה על ידי הרבנות הצבאית. בטקס הקבורה נכחו נציגים מכל יישובי הארץ אשר הביאו עפר מיישוביהם להניח על הקבר המצבה על קברו הוקמה בשנת תש"ך 1960.

שנה לאחר קבורתו המחודשת בהר הרצל, ערכה הגדנ"ע טקס הדלקת משואות סביב הקבר בערב יום העצמאות. יושב ראש הכנסת הגיע אף הוא לטקס זה. טקס הדלקת המשואות הפך מאז למסורת, והוא מציין מדי שנה את סיום אירועי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופתיחת אירועי יום העצמאות.

משנתו ויצירתו

חדר העבודה של הרצל (צולם בסביבות 1880–1904)

תפיסתו המדינית והציונית

תמונתו של הרצל בבית דיזנגוף בעת ההכרזה על הקמתה של מדינת ישראל על ידי דוד בן-גוריון, 14 במאי 1948

שער הספר מדינת היהודים, תרנ"ו 1896

הציונות ההרצליאנית, שנולדה כאמור ב"פרשת דרייפוס", עסקה בעיקר בחזון ובמעשים הלאומיים והמדיניים; אלה נתפסו כממדי העשייה הדרושים והעיקריים להצלתו של העם היהודי מהאנטישמיות, והמציאות הקשה הצפויה לו בהישארו בגולה. תפיסתו הציונית נשענה על המקורות המסורתיים היהודיים, אולם משנתו ותוכניותיו התאפיינו ברציונליזם, בליברליזם ואף במהפכנות. הרצל סבר שתשועתם המדינית של היהודים תלויה בעיקר ברצונם העצמי הקיבוצי, בנחישותם להשיג עצמאות מדינית ותרבותית, וביכולתם לממש אותה בארץ ישראל, גם אם בסבל רב וגם אם ילוו בתחושות של ייאוש ומרי. עם זאת, הוא ראה חשיבות בתכנון היציאה המסודרת של היהודים מאירופה, ותמך בקואופרציה ובארגון ההתיישבות היהודית בארץ. כך למשל כתב בספרו "מדינת היהודים":

אין בעולם אדם חזק ועשיר, שיוכל להסיע עם מארץ לארץ. רק רעיון יחולל זאת, אכן לרעיון-המדינה כוח כזה. במשך כל ליל-גלותם הארוך לא חדלו היהודים מלחלום את חלום מלכותם. "לשנה הבאה בירושלים!" קראנו בכל הדורות. עתה הגיעה השעה להראות, כי בידינו להפוך את החלום לרעיון בהיר כצהריים. ...

ראשונה ילכו הנואשים, אחריהם העניים, אחרי-כן האמידים, ולאחרונה העשירים.

תוכנית פעולה שיטתית ומדורגת שורטטה בחיבוריו של הרצל על יציאת היהודים מהגולה אל ארץ ישראל; תנועת ההגירה לארץ תהיה רצונית וחופשית, לאחר שתוברר לבאים חשיבות היציאה מהגולה ובניית ריבונות עברית חדשה בארץ ישראל. התוכנית התבססה במידה רבה גם על עקרונות ההיצע והביקוש ועל הרצון והיוזמה של יחידים וקבוצות לשפר את תנאי המחיה והרווחה הכלכלית והתרבותית. לפי התוכנית, תחילה יבואו חסרי ההון ויבנו תשתיות בארץ, ואז התנועה והמסחר יתגברו; בעקבותיהם של החלוצים יבואו רבים נוספים, בעלי הון זעיר אם רב, המורגלים לתנאים נוחים, ועל כן ידאגו להסדיר אותם בארץ במרחב הציבורי והפרטי. עם זאת, התוכנית הייתה חדורה במניעים מהמסורת היהודית, בקריאה לחלוציות, ואף הקרבה, כתנאי למימוש הרעיון הציוני, בשאיפה לצדק חברתי ולשוויון זכויות אזרחי במדינה היהודית העתידית, ובדרישה לפשטות ויעילות:

התוכנית כולה בצורתה היסודית היא פשוטה עד מאד, ועליה להיות כן, למען תהיה מובנת לכל אדם.

יותן לנו השלטון בחלקת-ארץ על פני האדמה, אשר תספיק לצרכיה הישרים של אומתנו, ואת כל השאר נעשה בעצמנו.

— — אין אנו רשאים לצייר לנו את יציאת היהודים לפתע פתאום. לאט לאט יצאו ובמשך עשרות שנים. בראשונה ילכו העניים שבעניים והם ישכירו את האדמה ליישוב. לפי תוכנית מתוכננת מראש יסללו שם כבישים, יבנו גשרים ומסילות-ברזל, יקימו עמודי טלגרף, יטו נהרות ויבנו בידיהם את משכנותיהם. עבודתם תגדיל את המשא-והמתן. המשא-והמתן יפתח את השווקים, והשווקים ימכו מתיישבים חדשים, כי כל איש יבוא מרצונו, על חשבונו ועל אחריותו. העבודה אשר נשקיע באדמה, תעלה את מחיר הקרקעות היהודים יכירו עד מהרה, כי נפתח שדה חדש וקיים לרוח-קבולתם, אשר עד עתה הייתה שנואה ובזויה בעיני העמים.

הצעתו לדגל למדינה היהודית

תרשים הדגל למדינה יהודית בכתב ידו של הרצל

איור הדגל של הרצל

שבעת הכוכבים מהצעות הדגל של הרצל שולבו בסמל עיריית תל אביב

שבעת הכובבים בסמל עיריית הרצליה

כבר בשנת 1895, במכתבו לברון הירש, כתב הרצל על חשיבות הדגל; בעיניו הדגל הוא סמל, המאחד אנשים ומוביל אותם.

ולבסוף היה עלי להגיד לך דבר מה על דבר הדגלים, ואיך אני אומר להניפם, ואם היית שואלני בצחוק: הדגל מהו? אין זה אלא מוט וסמרטוט של ארג דבוק אליו. לא, אדוני, דגל הוא יותר מזה. בדגל מנהלים את בני האדם אל אשר יחפוץ המנהל, וגם לארץ הבחירה. לשם דגל יחיו וימותו, רק עליו לבדו יערו למות נפשם, אם יחונכו לכך.

— מכתב אל הבארון הירש בפריז, 3 ביוני 1895

הרצל הגה מספר גרסאות לדגל – הן דגל לבן עם שבעה כוכבים זהובים, כנגד שבע שעות עבודה ביום בלבד – מזכויותיהם של העובדים במשנתו של הרצל. הצעה נוספת משלו היה דימוי של מגן דוד שבכל אחד מפינותיו מתנוסס כוכב קטן וכוכב נוסף בראשו. דימוי שבעת הכוכבים נלקח אל סמל העיר תל אביב-יפו, סמל הרצליה וסמל חברת "צים", וכוכבי הזהב מתנוססים על ארובות אוניותיה של החברה.

זכויות אדם במשנתו

הרצל הכיר והושפע ממכלול של משנות הוגים אשר עסקו בזכויות האדם בעת החדשה, ובכתביו נשמעים קולות מזרמי מחשבה בני זמנו, ליברליזם, סוציאליזם, ועקרונות של שוויון זכויות, כתפיסת עולם מוצקה המונחלת לחוקת המשטר של המדינה המודרנית. הכללים החברתיים והמשפטיים שנוסחו בכתביו, כמשרטט את דמותה של מדינה יהודית ודמוקרטית בארץ ישראל, הם:

• חברת היהודים תבנה בתים אשר יימסרו לפועלים במחיר נמוך.
• יום העבודה יכלול אך 7 שעות, ומי שיעבוד יותר – יתוגמל בהתאם.
• שוויון זכויות לנשים.
• החברה תדאג לעבודות יזומות לטובת מחוסרי העבודה, בלשונו "עזרת עבודה", וזאת במקום מתן צדקה למי שיכול לעבוד.
• ה"חברה החדשה" תבטח את חבריה כנגד מחלה, תאונה, מוות וכדומה. נשים הרות תקבלנה שכר מקופת הקהילה.
• כל אזרח יהיה מחויב לתת שנתיים לשירות צבאי או אזרחי או לעבודות ציבוריות.
• החינוך יהיה חינם מגיל הגן ועד לאוניברסיטה.
• מספר אנשי הצבא והמשטרה לא יעלה על 10% מכלל האוכלוסייה.
• המדינה תהיה נקייה ושומרת סביבה.
• המדינה תהא נדיבה ומפותחת מבחינת אמצעי חשמל, מים, משאבי טבע ובעיקר תרבות וחינוך, אשר תעניק לאזרחיה.

במדינה העתידית יהיו חופש דת, סמכויות אנשי הדת תוגבלנה. הרצל שרטט הפרדה מוחלטת בין דת ומדינה ללא כפייה דתית; וכן, סבר כי הצבא יהיה נבדל מהפוליטיקה.

"כל איש יחיה שם באמונתו, גם חוקרינו, יקירי הרוח אשר לא יסופר מקרבנו, המאירים נתיבות, חדשים לבקרים, ברוח בינתם. באמונתם יחיו.

— מדינת היהודים

הרשות ביד כל איש להחזיק בדעותיו ובאמונת לבו, כשם שהלאומיות לא תחשב לאיש לחטאה. ואם יבואו בני דתות אחרות, או בני לאומים אחרים, לשבת בתוכנו, נכבדם כבוד גדול ומשפט אחד יהיה להם ולאזרחי הארץ."

— מדינת היהודים

"האם נתן את כהני דתנו למשול בנו? לא! האמונה היא אמנם הקשר המאחד אותנו; אולם חפשים אנחנו בכח החכמות והמדעים. ועל כן נפר כל תחבולות כוהנינו אשר יאמרו למשול עלינו, כי נדע לכלא אותם בבתי מקדשי אל, כאשר נדע לאצור גם חיל צבאנו בבתי החילות."

— מדינת היהודים

יצירתו הספרותית

הרצל היה סופר ומחזאי וחלק ממחזותיו זכו להצלחה בימתית.

מחזות

• "סולון בלידיה", המתאר השפעת שינוי טכנולוגי על החברה האתונאית.
• "טברין", שעלילתו דומה לאופרה "הליצנים" הוצג בווינה ובניו יורק ב-1885.
• "הוד רוממותו", הועלה בתיאטרון ואלנר בברלין ב-18 במרץ 1888 וזכה להצלחה.
• "גנבי הציד", (יחד עם הוגו ויטמן) הוצג ב-1889 בתיאטרון הממלכתי בווינה.
• "הגטו החדש", מחזה בארבע מערכות שכתב הרצל ב-1894 בשם העט "אלברט שנאבל", מספר על יעקב סמואל, עורך דין יהודי צעיר מתבולל, השואף לצאת מן "הגטו הישן", אולם למרות ניסיונות ההשתלבות שלו בחברה הסובבת אותו, הוא נדחה בשל אנטישמיות. מולו העמיד הרצל את דמותו של וסרשטיין, סוכן בורסה עשיר אבל חסר השכלה וחסר מצפון המגלה את הכבוד היהודי עקב מעשהו של סמואל.

סיפורת

הרצל כתב סיפורים קצרים רבים, אשר חולקו לארבע חטיבות: סיפורים פילוסופיים, בתמורות הזמן, על ילדים, אגדות. בסיפורים בדק הרצל את נסיבות תקופתו, בין השאר, בעזרת תיאור היסטוריה חלופית לזו שהתרחשה בפועל, והציע זוויות הסתכלות שונה או חליפית:

• "היזם בונפרטה", על עולם מציאות חלופית, שבה נפוליאון בוחר בקריירה של איש עסקים במקום איש צבא.
• "הפעמון השמאלי", סיפור המתאר שני נתיבים חלופיים בהם התפתח גורלו של אדם, כתוצאה מהחלטה פשוטה אם ללחוץ על פעמון ימני או שמאלי בפתח בית מגורים.
• "ספינת האוויר", על אדם שממציא מכשיר תעופה אבל הורס אותו כשנוכח לדעת שהמכשיר יכול להזיק.
• "רואה המחשבות", על אדם הקורא מחשבות ובעזרתן שולט על אנשים, שמגלה שהיה עדיף לולא ידע לקרוא מחשבות.

מהדורות כתביו

ראו אור בעברית במהדורות רבות ושונות. אחת מהן בעשרה כרכים ראתה אור לאחר עבודת תרגום ממושכת, גם היא במספר מהדורות, במסגרת כמה הוצאות לאור.

• כתבי הרצל בעשרה כרכים, (תרגום מגרמנית: שמואל פרלמן, דב קמחי, יהושע רדלר פלדמן, אברהם שמואל שטיין, מאיר שלי, משה שרף, מנחם זלמן וולפובסקי, בן-ציון ידידיה, יהושע השל ייבין, חיים איזק, שמשון מלצר, דב סדן), ירושלים: הספרייה הציונית, (ומהדורה מיוחדת לקוראי מעריב ודבר), תש"ך–תשכ"א–1960–1961

כרך א' : החזון מדינת היהודים, תורגם על ידי שמואל פרלמן, אלטנוילנד < תל אביב >, מבואות והערות, תורגם בידי דב קמחי, (311 עמודים).

כרך ב' : היומן א' (1895-1897), תירגום ר' בנימין, הביא לדפוס א"ד שפיר, הוצאת מ' ניומן, תש"ך, (405 עמודים)

כרך ג' : היומן ב' (1897-1901), תירגום ר' בנימין, הביא לבית הדפוס א"ד שפיר, הוצאת מ' ניומן, תש"ך, (395 עמודים).

כרך ד' : היומן ג' (1904-1901), תירגום ר' בנימין, הביא לבית הדפוס א"ד שפיר, הוצאת מ' ניומן, תש"ך, (422 עמודים).

כרך ה' : סיפורים, סיפורים פילוסופים בתמורות הזמן - על ילדים, אגדות, תרגם אברהם שמואל שטיין, מאיר שלי, הספרייה הציונית, ירושלים, תשכ"א, (315 עמודים).

כרך ו' : היכל בורבון תמונות הוואי מן הפרלמנט הצרפתי, תירגמו משה שרף, ר' בנימין, הגיטו החדש תורגם על ידי מ"ז וולפובסקי, סולון בלודיה, תורגם על ידי בן ציון ידידיה, הספרייה הציונית, תשכ"ה, (262 עמודים).

כרך ז' : בוני עם ועולם א', נאומים ומאמרים ציונים (1895-1899), תירגמו משה שרף, ר' בנימין, (381 עמודים).

כרך ח' : בוני עם ועולם ב', נאומים ומאמרים ציונים (1899-1904), תירגמו י"ה ייבין, שמשון מלצר, חיים איזאק, (358 עמודים).

כרך ט' : אגרות מראשית הפעולה הציונית ועד הקונגרס הראשון < מאי 1895 - אוגוסט 1897 > , החומר המקורי נערך על ידי אלכסנדר ביין, האיגרות תורגמו בידי פרופ' דב סדן, הספרייה הציונית, ירושלים, תשכ"א, (375 עמודים).

כרך י' : ביוגראפיה, אלכסנדר ביין, מ' ניומן, תל אביב, תשכ"א, (458 עמודים).

• בנימין זאב הרצל, מדינת היהודים, (הקדמה מאת מנחם בגין), תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, תשל"ח 1978
• בנימין זאב הרצל, "החנוכייה", "שיבת היהודים", (שניים ממאמריו על היחס בין מסורת למדינה), בתוך: תכלת, 20, קיץ התשס"ה–2005
• מבחר כתבי הרצל בשנים עשר כרכים מתורגמים בידי יהושע רדלר-פלדמן, אשר ברש, אברהם יערי, דוב קמחי, יעקב שטיינברג, ומנחם זלמן ולפובסקי, הוצאת מ. ניומן, תל אביב, תש"י, 1949.

ייצוגיו בתרבות

פסל של הרצל בדימונה

כיכר הרצל ברובע השביעי בבודפשט, שבה ניצב בית הכנסת הגדול בעיר

באמנות חזותית

בחייו ולאחר פטירתו, הוטבע דיוקנו בפריטי אמנות רבים, כגון בציור, בפיסול, בצורפות, ודברי דפוס ייצוגיים של היישוב או המדינה, כגון גלויות ובולים.

• לזכרו אלבום מהודר בעריכתו של ישעיהו קלינוב: הרצל חוזה המדינה בהוצאת "לעם" בשנת תש"י–1950
• דיוקנו צורף ועוטר בשלושה שטרות אשר הנפיק בנק ישראל. שטרות אלה זכו בקרב הציבור לכינוי "הרצלים"

יצירות ספרותיות עליו ולזכרו

• המשורר אהרן ליבושיצקי כתב לאחר פטירתו את שיר ההספד "לנשמת הרצל" אשר הולחן בתחילה על ידי מאיר שנמן ועובד על ידו לשירת מקהלה בליווי פסנתר .על פי עיתון "הצפירה" מיום 11.11.1904 הושרה היצירה ביום הכיפורים שלאחר מות הרצל בעת האזכרה לנשמתו "ותעש רושם אדיר ונמרץ על ליבות השומעים". בשנת 1918 הולחן השיר שוב על ידי אברהם צבי אידלזון.,
• הרב אברהם יצחק הכהן קוק כתב לזכרו את המאמר " המספד בירושלים"
• ברל כצנלסון, שלושים שנה לפטירת הרצל: כ’ תמוז תרס"ד (1904) – כ’ תמוז תרצ"ד (1934)
• השיר "הרצל", אשר נכתב על ידי יורם טהרלב, הולחן על ידי יאיר רוזנבלום ובוצע על ידי "להקת גייסות השריון"
• השיר "בנימין זאב", אשר נכתב על ידי יעקב רוטבליט, הולחן על ידי יאיר רוזנבלום ובוצע על ידי רבקה מיכאלי
• בשנת 2010 הוצג בתיאטרון הקאמרי מחזהַ של רינה ירושלמי, בשם: "פרויקט הרצל", המתאר את חייו של הרצל באמצעות טקסטים אשר הוא עצמו כתב, המוקראים על ידי שחקנים רבים, המגלמים פנים שונות באישיותו של הרצל
• א.ב. יהושע, תיאר ברומן מפרי עטו מר מאני את דמותו של הרצל באחד הקונגרסים הציוניים. הוא מתואר דרך עיניה של הדמות המספרת, רופא יהודי שבא עם אחותו לקונגרס, כשליח. הרצל חש ברע, והרופא היהודי הצעיר מוזעק לבדוק אותו

ספרות ילדים

• דבורה עומר, קול קרא בחשכה, תל אביב: הוצאת זמורה ביתן מודן, תש"מ–1980, 1981
• גלילה רון-פדר-עמית, מלך היהודים, בן שמן: הוצאת מודן, 2010

שמות אתרים

• השכונה ואחר כך העיר תל אביב, נקראה על שם ספרו "אלטנוילנד", אשר בתרגומו הראשון לעברית על ידי נחום סוקולוב, נקרא "תל אביב". בעת בחירת שמה של העיר תל אביב הוצע, בין השאר, לקרוא לה "הרצליה". סמלה של העיר נושא את שבעת הכוכבים מדגל שבעת הכוכבים של הרצל
• רחובות רבים בישראל קרויים על שמו; לראשונה ברחוב הרצל, הרחוב הראשי בשכונה "אחוזת בית" שהוקמה ב-1909, והפכה לתל אביב ב-1910
• ברחוב הרצל בתל אביב הוקמה גימנסיה הרצליה ב-1910
• על שמו נקרא "בית הרצל" ביער חולדה
• על שמו נקראו אוניית המעפילים "תיאודור הרצל" ואוניית הנוסעים של "צים", "תיאודור הרצל"
• על שמו המושבה, שהפכה לעיר, הרצליה. בעיר אתרים ואלמנטים שונים הקשורים להרצל ולפועלו, למשל סמלה של הרצליה הכולל את שבעת הכוכבים מהצעת הדגל של הרצל, קניון שבעת הכוכבים, פסלו של הרצל מאת אורי ליפשיץ בכניסה להרצליה ליד מחלף הסירה, פסל הרצל בבית ראשונים.
• על שמו הר הרצל בירושלים
• דמותו וזכרו הונצחו באתרים באירופה. ביולי 2006 נחנכה בפריז כיכר בשם "Place Theodor Herzl". הכיכר נמצאת במרכז העיר, ברובע ה-3, בצומת הרחובות Réaumur ו-Τurbigo. בווינה הוצב שלט לזכרו במרכז העיר

שמות בני אדם

• ביישוב היהודי בשלהי התקופה העות'מאנית, בתקופת המנדט וראשית שנות המדינה, ניתן השם "הרצל" כשם פרטי לילדים.

חקיקת "יום הרצל"

• בשנת 2004 התקבל בכנסת "חוק בנימין זאב הרצל", אשר יזם חבר הכנסת אילן שלגי. מטרת החוק: "להנחיל לדורות את חזונו, מורשתו ופועלו של בנימין זאב הרצל, לציין את זכרו ולהביא לחינוך הדורות הבאים ולעיצוב מדינת ישראל, מוסדותיה, יעדיה ודמותה בהתאם לחזונו הציוני". היות שמטרת החוק היא חינוכית, והואיל ויום פטירתו של הרצל - כ' בתמוז - חל בחופש הגדול, נקבע "יום הרצל" כיום זיכרון לאומי בתאריך העברי של יום הולדתו: "אחת לשנה, ב-י' באייר, יום הולדתו של בנימין זאב הרצל, יקוים יום הרצל"

גלריה

• 

  דיוקנו בשטר כסף ישראלי, שהונפק על ידי בנק ישראל ב-1968

• 

  דיוקנו בשטר כסף ישראלי, שהונפק על ידי בנק ישראל ב-1978

• 

  בול ישראלי, הונפק ב-1954, ובו דיוקנו של הרצל ודימויי הדגל בתכנונו: מגן דוד ושבעת הכוכבים

• 150th A T B Herzl 2010.jpg

  בול ישראלי, הונפק ב-2010 על ידי רשות הדואר לכבוד 150 שנה להולדתו, מציג בדימוייו רצף של התיישבות מתקופת העלייה הראשונה בשלהי המאה ה-19, ועד הנפקתו בראשית המאה ה-21

• 

  גרפיטי שהופץ בישראל, עם פרפרזה על האמרה "אם תרצו אין זו אגדה", 2010

• 

  סיכה ועליה דיוקנו מתוצרת בית המלאכה של בצלאל, בראשית המאה ה-20, מאוסף מוזיאון ישראל בירושלים

• 

  תחריט דיוקנו מעשה ידי הרמן שטרוק - "דיוקן תיאודור הרצל", 1913

• 

  גלויה עם דיוקנו, 1901

• 

  גלויה שהודפסה לפני 1909, עם דיוקנו; ברקע אישיות מהתנ"ך שהשלשלאות בידיה נקרעו, אוחזת מטה ולמרגלותיה המוני עם, כמשל לדמותו ולתפקידו הלאומי, בשולי הגלויה גרסה עברית של מימרתו הידועה: "אם חפצים אתם - אין זו אגדה"

• 

  מיקרוגרפיה של דמותו של הרצל, הטקסט מספרו של ראובן בריינין, חיי הרצל

• 

  מטוס אל על אשר הביא את עצמותיו לישראל, אוגוסט 1949

• 

  פרוטומה של הרצל בחצר משכן הנשיא בירושלים

• 

  פרוטומה של הרצל מעשי ידי הפסלת בתיה לישנסקי מוצג ב"בית הראשונים" בהרצליה

• 

  דמותו של הרצל על מגדל מים בכניסה להרצליה, 2005

• 

  פסל פגישת הרצל והקיסר הגרמני של הפסל מוטי מזרחי במקווה ישראל. פסלו של הקיסר חצוי לשניים. בחלק האחד חקוקה אימרתו של הרצל "אם תרצו אין זו אגדה" ובחלק השני, דברו של הקיסר "לארץ הזאת יש עתיד"

• 

  לוח זיכרון ברובע היהודי בבודפשט המציין את מקום הולדתו

• 

  מדרגות על שמו במרכז וינה

• 

  שלט המנציח את שמו במרכז וינה

ראו גם

• דיוקן תיאודור הרצל
• תמונת פגישת הרצל עם קיסר גרמניה
• קבורת בנימין זאב הרצל בישראל
• מוזיאון הרצל
• דגל עברי
• הארכיון האישי של הרצל בארכיון הציוני המרכזי
• פרויקט העלאת עצמות ילדי הרצל – משרד ראש הממשלה, מאי גודר 2006

לקריאה נוספת

הדרכה

• הרצל – האיש והאגדה [ערכה] : ערכת חומרי למידה לכבוד 150 שנה להולדתו של חוזה המדינה, ירושלים: הוצאת משרד החינוך, המזכירות הפדגוגית - המטה לתרבות ישראל, תש"ע 2010
• ראובן גפני (חוקר בתי כנסת), מה אתם יודעים על הרצל? : 150 שנה להולדתו, ירושלים : הוצאת יד יצחק בן צבי, תש"ע–2010
• חיה הראל, הרצל, ירושלים : מרכז ההסברה, תשמ"ג–1983
• מרדכי נאור, מהרצל עד בן-גוריון: ציוני דרך בקורות הציונות, היישוב והמדינה בראשיתה, תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשנ"ו–1996
• חני זיו, יואב גלבר, הרצל עכשיו, הרצליה: הוצאת על ישראל, 2005

אלבום הרצל חוזה המדינה, 1950

• ישעיהו קלינוב, הרצל חוזה המדינה, אלבום, תל אביב: הוצאת "לעם" בע"מ, תש"י–1950

מחקרים

• מרדכי (מוטי) פרידמן, הסנה בוער ואוכל - המסע הציוני של בנימין זאב והרצל, הספרייה הציונית, ההסתדרות הציונית, 2015
• יוסף גולדשטיין, אחד העם והרצל, הוצאת מרכז דינור לחקר תולדות ישראל ומרכז זלמן שזר לחקר העם היהודי, 2012
• שלמה הרמתי, הרצל וז'בוטינסקי, תל אביב: הוצאת מכון ז’בוטינסקי בישראל, תשע"א 2011
• עמיחי כץ, לא בחלל הריק : ויכוח הרב גידמן והרצל על רקע האימפריה האוסטרו-הונגרית, עבודת גמר, ירושלים 2009
• יצחק וייס, הרצל - קריאה חדשה, תרגום מצרפתית: עדה פלדור; עורך: דב אייכנולד,‫ תל אביב: הוצאת משכל, 2008
• שלמה אבינרי, הרצל, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2007
• יוליוס ה. שפס, תיאודור הרצל, הוצאת מחברות לספרות, 2001
• בן ציון דינור, בנימין זאב הרצל: על האיש, דרכו ודמותו, חזונו ופעלו, רמת גן: הוצאת מסדה, 1986
• אלכס ביין, הרצל: ביוגראפיה, ירושלים: הספרייה הציונית על יד הנהלת ההסתדרות הציונית, תשמ"ג–1983
• שלמה אבינרי הרעיון הציוני לגווניו, הפרק: הרצל, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1980, עמ' 105–118
• עמוס אילון, הרצל, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1975
• מיכאל היימן, הרצל וציוני רוסיה: מחלוקת והסכמה, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ד 1974
• ראובן בריינין, חיי הרצל, ניו יורק: הוצאת אסף, תרע"ט–1919
• יגאל וגנר ואדם רז, הרצל: מאבקיו מבית ומחוץ, הוצאת כרמל, 2017
• יוסף הלחמי, "רוח רעננה – פרשת הסרט הציוני הראשון בארץ-ישראל" (על ניסיונו של הרצל להפיק סרט תעמולה בא"י). 2009, הוצאת "ארכיון הסרטים היהודים ע"ש סטיבן שפילברג" שבאוניברסיטה העברית והוצאת "כרמל".
• בנימין שלמה המבורגר, משיחי השקר ומתנגדיהם בני ברק ה'תשס"ז עמוד 564-639.

מאמרים

• חיה הראל, 150 שנה להולדת הרצל: הציונות כאידיאל אין-סופי, האומה, 177, אביב תש"ע 2010, עמ' 29–39
• ‫ אליעזר רפאל מלאכי, הרצל והיישוב הישן בירושלים, הדאר, גיליון ל"ו, ניו יורק תשי"ז–1957, עמ’ 645–646
• קובי דנה, בנימין זאב הרצל: אם תרצו אין זו אגדה - עיונים בכתביו, מגזין אימגו, נובמבר 2013.

• Gideon Shimoni and Robert S. Wistrich, (eds.), Theodor Herzl: Visionary of the Jewish State, Magnes Press, Hebrew University, Jerusalem, Herzel Press, New York, 1999, 351 pp
• Kinga Frojimovics, Geza Komoroczy, Viktoria Pusztai and Andrea Strbik 1999,Jewish Budapest, Central European University Press 1999.(= ק. פרוימוביץ', ג. קומורצי, ו. פוסטאי, א. שטרביק, בודפשט היהודית, הוצאת האוניברסיטה המרכז אירופית, בודפשט), 1999, עמ' 127–132.

קישורים חיצוניים

• הרצל, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים – ארכיונו האישי של בנימין זאב הרצל הכולל תעודות, מסמכים ותמונות
• בן-ציון אייזנשטט, דוקטור תיאודור הרצל, דור רבניו וסופריו, תרנ"ה-תרס"ה, חלק ג, עמוד 12–13, באתר HebrewBooks
• בנימין זאב הרצל, דף לתרבות יהודית, באתר האגף לתרבות יהודית במשרד החינוך, 104 עמודים (ריכוז מאמרים על הרצל)
• הרצל - תמונות מאוסף חיים שטייר, אתר פליקר
• גיליון מיוחד על בנימין זאב הרצל במלאת 150 שנה להולדתו, עת-מול 210, יד יצחק בן צבי
• מאגר מקורות על הרצל, באתר משרד ראש הממשלה
• מיכל לברטוב, העולם של אתמול: הרצל בווינה, באתר בית אבי חי
• מבחר קטעים מיומניו של הרצל ומהדורות דיגיטליות של "מדינת היהודים" ו"אלטנוילנד" ביומן הרשת "עמדת תצפית"
• כתבי תיאודור הרצל בפרויקט בן-יהודה
• משאב בלסם, Theodor Herzl: From the Theatre Stage to The Stage of Life(הקישור אינו פעיל, 6 בפברואר 2018), באתר Jewish-Theatre, (על מחזותיו של הרצל)
• הרצל ואחד העם: מנהיגות מערבית ומזרחית בתנועה הציונית. ד"ר יצחק קונפורטי, סרטון באתר יוטיוב
• סרטו של יעקב גרוס "הרצל – חלום ומעשה". חלק א | חלק ב | חלק ג | חלק ד
• היהודי הנודד, חייו של תיאודור הרצל, אוסטריה 1921
• יובל מלחי, פרק 198 – היסטוריה לילדים – בנימין זאב הרצל – 'המחשבות העירו אותי משנתי', באתר "קטעים בהיסטוריה", 27 ביוני 2017

דמותו, ביקורת והערכה

• הרצל אז ועכשיו סדרת הרצאות מיום עיון במלאת 150 שנה להולדתו של בנימין זאב הרצל, באתר הערוץ האקדמי, אוניברסיטת חיפה
• אלי אשד, חוזה מדינת היהודים, באתר "האייל הקורא" (ו באתר "רשימות")
• אלי אשד, העתיד הוא שלנו: הרצל בבית הקפה, מגזין "יקום תרבות " אפריל 2013
• מנהיגות של מסירות נפש - בגליון השבוע, באתר בשבע - ערוץ 7, 13 בנובמבר 1987 לאחר מכן פורסם בספר 'רביבים' כרך ג, פרק כז, עמ' 299–304
• אליהו רחמים זייני, הרצאה ליום העצמאות ה'תשע"ד על הרצל, מתוך כתביו הלא ידועים של הרצל.
• הרב אורי שרקי, הרצל והציונות (אישיותו של הרצל בראי היהדות, סיכום שיעור)
• זאב גלילי, הרצל לא בא מבית מתבולל, התפלל בנעוריו, והתכוון למדינה יהודית, לא "מדינת היהודים", באתר היגיון בשיגעון
• זאב גלילי, בנימין זאב הרצל איננו רק שם של רחוב, באתר היגיון בשיגעון
• יורם חזוני, האם הרצל רצה מדינה יהודית?, תכלת 11, תשס"ב - 2001
• רות וינקלר, מהרב יהודה אלקלעי ועד ד"ר תיאודור (בנימין זאב) הרצל-המקשר והמבדיל בחשיבתם(הקישור אינו פעיל, 6 בפברואר 2018), הכנס השנתי הרביעי לתלמידי מחקר במדע המדינה, יחסים בינלאומיים ומדיניות ציבורית ע"ש יצחק רבין
• מתיה קם, י' באייר: יום הרצל, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח (על חייו של הרצל)
• 150 שנה להולדת הרצל, באתר הארץ, 30 באפריל 2010 (פרויקט מיוחד)
• משנתו הליברלית של בנימין זאב הרצל, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2017
• כרמית ספיר ויץ, ‏לוליין פוליטי בעל מודעות שיווקית: בנימין זאב הרצל שלא הכרתם, באתר מעריב אונליין, 29 באוגוסט 2017
• "שהד"ר הרצל נקרא לב ירושלים": הספד שנשא הרב אהרן מנדל הכהן, רבה של קהילת האשכנזים בקהיר לכבוד הרצל, באתר מקור ראשון

על מסעו לארץ ישראל

• ד"ר מ. י. בודנהיימר, מסעו הראשון, מעריב, 16 באוגוסט 1949, המשך, המשך, המשך

מורשת והנצחה

• אתר מוזיאון הרצל
• אתר משפחת הרצל(הקישור אינו פעיל, 6 בפברואר 2018)
• בול 150 שנה להולדתו של הרצל, גליונית מזכרת, מעצב: משה פרג, באתר דואר ישראל
• המועצה הציבורית להנצחת זכרו של בנימין זאב הרצל
• הרצל עכשיו, מאגר מידע באתר על ישראל
• משה גליקסון, הרצל, כ' בתמוז תרצ"ד הארץ, דברי זיכרון בימי הזיכרון, בפרויקט בן-יהודה
• גליה ריצ'לר - גרבלר, "עלייה לרגל: בווינה ובירושלים. אירועי "יום הרצל" וקבורתו הכפולה בווינה ובירושלים, עת-מול

תצוגה של כרזות בנושא "150 להולדתו של בנימין זאב הרצל", מעשה ידי תלמידי מגמת אמנות בתיכון "היובל" בהרצליה, מוצגת בשנת 2010 בקרן הרחובות הרב קוק ואהרונסון בהרצליה.